מגילת רות כיד המלך
- פרק ב - פרק ג - פרק ד - כל מגילת רות בדף אחד (להדפסה) - נספח 1 - נספח 2 - סוד היבום
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ[1] מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי[2] (=בארץ) מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.
ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים (=חשובים)[3] מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם.
ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ (=בעל) נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.
ד ויעברו על דברי ה וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים גויות מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.
ה וכיון שעברו על דבר ה וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה שכולה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּאלמנה מֵאִישָׁהּ (=מבעלה).
ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי (=מארץ) מוֹאָב, כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה (=בארץ) מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ בגלל הזכויות והתפילות של בועז לָתֵת לָהֶם לָחֶם.
ז וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה.
ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים (=מחלון וכליון) שקניתם להם תכריכים מכספכם וְעִמָּדִי שפרנסתם אותי ומחלתם על כתובתכם[4].
ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה (=כל אחת מכן) בְבֵּית אִישָׁהּ (=בבית בעלה, שתתחתנו עוד הפעם), וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.
י וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ לא נשוב לעמינו כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.
יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.
יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ ואני לא ראויה להוליד, כִּי (=ואפילו) אם אָמַרְתִּי שיֶשׁ לִי תִקְוָה להוליד, גַּם (=ואפילו) הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם (=ואפילו) יָלַדְתִּי בָנִים.
יג הֲלָהֵן (=בשבילם) תְּשַׂבֵּרְנָה (=תמתינו), עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן (=בשבילם) תֵּעָגֵנָה (=תהיו אסורות), לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד יותר מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה בעניות ובמתת בעלי ובני.
יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ ותחזור לעמה וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
טו וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (=גיסתך) אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ (=גיסתך).
טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי (=תפצירי) בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כיון שאני רוצה להתגייר כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.
יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי (=אפילו שה' יעשה לי צרות כמו שעשה לי עד עכשיו), וְכֹה יֹסִיף (=ואפילו אם יוסיף לי יותר צרות) אני רוצה להתגייר ולהיות מעמך כִּי רק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
יח וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.
יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם (=ותרעש) כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?
כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי (=לשון נעימות) קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.
כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה, לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי (=לשון נעימות) וַיהוָה עָנָה (=העיד) בִי שחטאתי ע"י הצרות שקבלתי, וְשַׁדַּי (=אחד השמות של אלהים) הֵרַע לִי.
כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי (=מארץ) מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בערב פסח בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ פעמיים במקרא מופיע הבטוי "וילך איש" הפעם הראשונה בספר שמות: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". והפעם השניה, בתחילת מגילת רות. על ידי ההליכה הראשונה, בא משה, הגואל הראשון של העם היהודי, ועל ידי ההליכה הזו בא הגואל האחרון דוד מלך ישראל. בעל הטורים שמות.
- ^ למלה שדה המופיע בתנ"ך יש כמה משמעויות. אחת מהם היא "אזור", "חבל ארץ". וזוהי המשמעות כאן.
- ^ "לאפרתים" יש שני משמעויות או "חשובים" או "שם משפחת אלימלך". עיין פרק ד'.
- ^ מדרש רבה: אמר ר' חנינא בר אדא "כאשר עשיתם עם המתים" שנטפלתם בתכריכיהון. "ועמדי" שויתרו לה כתובותיהן.
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
לאלימלך בעל נעמי היו שלשה אחים: טוב (הגואל), ושלמון, ואבי נעמי (נעמי היתה נשואה לדוד שלה, אלימלך). לשלמון היה בן ששמו בועז. בועז הוא השופט אבצן המוזכר בשופטים פרק י"ב פסוק ח': "וישפוט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם.
א וּלְנָעֳמִי מוֹדַע (=קרוב) לְאִישָׁהּ (=לבעלה), אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז.
ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר (=אחרי), אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי.
ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (=ויזדמן המקרה) שלקטה בחֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (=של בעז), אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.
ד וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.
ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב (=הממונה) עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב.
ז וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא את השיבולים שנופלים מהקוצרים[1] וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים שנשכחים[2], אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה. זֶה (=רק עכשיו) שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. (=ישבה לנוח בבית שבצד השדה קצת).
ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין (=תתחברי), עִם נַעֲרֹתָי.
ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת (=ואם תהי צמאה למים), וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מים מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.
י וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. מבנות מואב שלא יכולים לבא בעם ישראל שכתוב "לא יבא עמוני בקהל ה.
יא וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי על ידי החכמים שה' אסר לבא בעם ישראל רק מואבים זכרים ולא נקבות, וגם הוגד לי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
יב יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ (=גמול טוב) בעולם הזה וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה (=שכרך בשלמות) לעולם הבא, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.
יג וַתֹּאמֶר רות אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה (=אין לי זכות שיהיה לי) חלק לעולם הבא, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.
יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם (=לכאן) וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בתבשיל שהתבשל בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ (=ויושיט לה) קָלִי[3] (=לחם העשוי מקמח קלי), וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
טו וַתָּקָם לְלַקֵּט שבלים, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם אם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ לבדוק האם היא גונבת מהעומרים.
טז וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ (=תשכחו בשבילה), מִן הַצְּבָתִים (=עומרים קטנים).[4] ואפילו אם תראו שהיא מלקטת בטעות שלא כדין, וַעֲזַבְתֶּם[5] אותה וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.
יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט (=ותדוש) אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים[6]. (21 קילו גרעיני שעורים).
יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא מתרמילה וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.
יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ (=בעל השדה שעשה אתך הכרות), בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז.
כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים נעמי ורות, שע"י שפגשו בבועז שהוא ממשפחתם, יפרנסם בכבוד. וְאֶת הַמֵּתִים נפשות המתים, שבועז יעשה אתם חסד ע"י שייבם את רות. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ[7] הוּא.
כא וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין (=תתחברי) עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי.
כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ (=יפגשו) בָךְ אנשים בְּשָׂדֶה אַחֵר.
כג וַתִּדְבַּק (=ותתחבר) בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים[8] וַתֵּשֶׁב אֶת (=עם) חֲמוֹתָהּ.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ אחת או שני שבלים שנופלים בשעת קצירה מהקוצרים, הוא לקט ושייך לעניים.
- ^ אם שכחו לאסוף את העמרים הם שכחה, ושייכים לעניים.
- ^ "קלי" הוא קמח שעשוי מגרעיני חיטה או שעורה רכים שיבשו בתנור וטחנו אותם.
- ^ שכחה בעמרים הוא דווקא בעמרים קטנים פחות מסאתיים, אבל עמרים גדולים מסאתיים לא הוי שכחה, לכן בעז אמר לקוצרים לשכוח עמרים קטנים כיון שגדולים רות לא תיקח.
- ^ במלבי"ם מבאר "ועזבתם" תפקירו את העמרים הקטנים כדי שלא תתחייב בתרומות ומעשרות. שאע"פ ששכחה פטור מתרומות ומעשרות, זה דוקא בשכחה אמתית, ולא כאן ששכחו בכוונה.
- ^ רואים כן שבזמנם היה דרכם לאכול לחם שעורים, ואע"פ שהוא מאכל בהמה. עיין מאמר השֶעורים עמ' 23.
- ^ "גואלנו" הכוונה שהוא קרוב משפחה שיכול להתחתן אתך ולעשות טובה לנשמת בעלך, שזוהי "גאולה" לנשמת בעלך.
- ^ קציר שעורים קודם לקציר חיטים. השעורים ממהרות להתבשל מהחיטים. "יצא קציר שעורים ונכנס קציר חיטים, יצא קציר חיטים נכנס בציר יצא בציר נכנס מסיק" (תוספתא סוכות).
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
א וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ (=מנוחה, דהיינו שתתחתני) אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ.
ב וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (=קרובינו), אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה[1].
ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (=תגלי את רגליו)[2], וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.
ה וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה.
ו וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.
ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט (=בשקט), וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו (=גלתה את רגליו), וַתִּשְׁכָּב.
ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו (=לרגליו).
ט וַיֹּאמֶר מִי אָתּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ (=תשא אותי לאשה), כִּי גֹאֵל[3] אָתָּה.
י וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ (=עשית יותר טוב) בחַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן שאת רוצה לנשא לי[4], מִן הָרִאשׁוֹן שעשית עם נעמי[5], לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר.
יא וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי (=אנשי עירי), כִּי אֵשֶׁת חַיִל (=צִדְקָנִית) אָתְּ.
יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל (ששמו) טוב, אח אלימלך, קָרוֹב מִמֶּנִּי, שהוא אח אלימלך ואני בן אחיו שלמון.
יג לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ אחיו של אלימלך (ששמו) טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְהוָה שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.
יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו (=לרגליו), עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בעלות השחר בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בגלל שהיה חושך וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן.
טו וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ סאין שְׂעֹרִים (42 קילו גרעיני שעורים) וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ (=והעמיס עליה) וה' נתן כוח לרות לסחוב אותם וַיָּבֹא בעז הָעִיר.
טז וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ בעלות השחר, ולא הכירתה חמתה בגלל החושך וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי וַתַּגֶּד לָהּ אני רות, וגם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ.
יז וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ סאין הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ.
יח וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ עיין יומא מז. רבי אבהו רמי כתיב (שמואל ב כב) ותזרני [חיל] למלחמה, וכתיב (תהילים יח) המאזרני חיל למלחמה, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זריתני וזרזתני. רש"י "ותזרני-לשון זורה את גורן השעורים, מברר את הטפה" (פירוש לזריתני). "וזרזתני-הזרתני מן הברור שבה". דהיינו דוד אמר, הקב"ה בירר: א. מאיזה טיפה איוולד. ב. הקב"ה ברא אותי מהחלק הטוב ביותר של הטיפה. ולכן אני איש מלחמה טוב גם לנצח את האויבים במלחמה וגם במלחמתה של תורה. (עיין סנהדרין צג: ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן, וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר, וה' עמו וגו' אמר רב יהודה אמר רב יודע נגן שיודע לשאול, גבור שיודע להשיב, איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר שמבין דבר מתוך דבר, איש תואר שמראה פנים בהלכה, וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום). ולא לחנם הראיה של רש"י מהפסוק אצלנו "זורה את גורן השעורים" כיון שזה בדיוק מה שנעשה כאן, שהרי בשעה שבועז בירר את הגרעינים הטובים מהקליפות, הוא בירר שרות ראויה לבא בקהל בזה שנשאה לאשה, ועי"ז התברר שדוד ראוי לבא בקהל.
- ^ בזמנם היו לובשים חלוקים ארוכים, ונעמי אמרה לרות שתרים את חלוקו ותגלה את רגליו. (עיין במלבי"ם מה באה לרמז לו בזה).
- ^ כל הלשונות "גאולה" בפרק זה הכוונה שהוא קרוב משפחה שיכול להתחתן עם רות ולעשות טובה לנשמת מחלון בעלה, שזוהי "גאולה" לנשמת המת.
- ^ בנשואים לבועז שהוא קרוב משפחה של מחלון, נעשה חסד עם נשמת מחלון. (עיין מלבי"ם ורש"י).
- ^ שעזבת את אביך ואת אמך והתגיירת כדי לא לעזוב את נעמי.
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר של העיר[1] וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה טוב הַגֹּאֵל[2] אח אלימלך עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.
ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר[3] וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.
ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה (=רוצה למכור) נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (=מארץ) מוֹאָב[4].
ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד העם הַיֹּשְׁבִים בשער העיר וְנֶגֶד עשרה זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.
ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי היא מסכימה למכור לך את השדה בתנאי שוּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת תקנה ג"כ את השדה שלה, וגם קָנִיתָה אותה לאשה כדי לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.[5] [6]
ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (=זרעי, ילדי) שאני סובר שה' אסר לבא בעם ישראל גם מואביות ולא רק מואבים, והילדים שלי יהיו גויים. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי שהרי אתה סובר שה' אסר לבא בעם ישראל רק מואבים זכרים ולא נקבות, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.[7]
ז וְזֹאת המנהג לְפָנִים (=בזמן קדום) בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה (=על המכירה) וְעַל הַתְּמוּרָה (=על קניין חליפין)[8], לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ. וְזֹאת הַתְּעוּדָה (=ועל זה העדים היו מעידים), בְּיִשְׂרָאֵל.
ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.
ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן[9] וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.
י וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.
יא וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל (=ותצליח) בְּאֶפְרָתָה (=במשפחתך, ששמה "אפרת"), וּקְרָא שֵׁם (=ויתגדל שמך) בְּבֵית לָחֶם.
יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.
יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בין הצדיקים בְּיִשְׂרָאֵל.
טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.
טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ (=ותשימהו) בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת.
יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. {פ}
יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.
יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.
כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.
כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.
כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ השער הוא, קודם-כל, המקום שדרכו נכנסים לעיר ויוצאים ממנה, אולם במקרא, לשער העיר יש תפקיד נוסף השער הוא גם המרכז של חיי הציבור. השופטים ישבו בשער דברים ט"ז פי"ח. ייבום נעשה בשער דברים כ"ה פ"ז. כל החדשות והפרסום נעשו בשער, השיירות שהגיעו מהעולם הגדול דרך השער הביאו חדשות ופרסום ממה שקורא בחוץ. עיין תורת תמימה אות ד' "השער שעלה לשם בועז היה מקום פרסום (דהיינו שער העיר) שאנשים רבים עוברים ושבים שם וכמו שכתוב בסמוך ויאמרו כּל העם אשׁר בּשער".
- ^ לשונות "גאולה" בפרק זה הכוונה לפעמים: גאולת השדה. ולפעמים: להתחתן עם רות ולעשות טובה לנשמת מחלון בעלה, שזוהי "גאולה" לנשמת המת.
- ^ עיין נספח למגילת רות 1.
- ^ וצ"ע מניין היה שדות לנעמי ורות? שהרי כשאלימלך מת נעמי לא ירשה את נכסיו, שהרי הדין הוא שאת נכסי המת יורשים משפחת האב? תשובה: אלימלך התחייב בכתובה, ונכסיו השתעבדו לפרוע את הכתובה. ונעמי רצתה למכור את הנכסים כדי לגבות כתובתה, והדין הוא שקרוב קרוב קודם לקנות את הנכסים, וכיון שהגואל (טוב) היה יותר קרוב לאלימלך מבועז לכן הוא קודם. והוא הדין לרות כשאלימלך מת, מחלון וכליון ירשו את נכסיו, חוץ מהחלק נגד הכתובה שהיה משועבד לנעמי. וכשמחלון מת השתעבד לרות חלק מהירושה כנגד כתובתה, ויכלה למכור אותו כדי לקבל את כתובתה. וצ"ע שהרי המדרש אומר בפרק א' שרות וערפה מחלו על כתובתם. (עיין שם הערה 4). אחרי כתבי את הנ"ל מצאתי בספר חסד למשיחו על מגילת רות (לר' אליהו עקיבא ראבינאוויץ אב"ד דפאלטאווא פולין) כותב הסבר נפלא ופשוט מהיכן היה לנעמי ורות נכסים. שהרי מבואר בחז"ל שלאלימלך בעל נעמי היה שלשה אחים טוב (הגואל) ושלמון ואבי נעמי. ונעמי היתה נשואה לדודה אלימלך. כשאלימלך מת ירשו אותו בניו מחלון וכליון, וכשמחלון וכליון מתו אביהם אלימלך ירש אותם בקבר והוריש את נכסיו לשלשת אחיו, טוב, שלמון, ואבי נעמי. את השליש שירש אבי נעמי הוא הוריש לבתו נעמי וכך היה לה נכסים. נעמי מכרה את נכסיה לרות תמורת הלקט שאספה לה. עיי"ש מהלך שלם מדוע. וזה מה שכתוב בפסוק "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (=מארץ) מוֹאָב". שהיא כבר מכרה את נכסיה לרות ויש מצווה לגאול את השדה מרות. (ולא כמו שהסברנו בפנים "מכרה נעמי" שרוצה למכור). ולפי דבריו מיושב מה ששאלנו שהרי רות וערפה מחלו על כתובתם.
- ^ מצות יבום בנעמי לא שייך אע"פ שאין לה ילדים, כיון שבשעת מיתת אלימלך היה לה ילדים. (רמב"ם-חליצה ויבום הלכה ה').
- ^ צ"ע מדוע בועז ערבב את גאולת השדה בלישא את רות, בועז היה צריך לשאול האם הוא מוכן לישא את רות כדי להקים את שם המת, ואת גאולת השדה להשאיר להזדמנות אחרת? ועוד מהו לשון הפסוק לקמן "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו" מה המשמעות של נחלת המת? ועוד למה בועז הציע למחירה את שדה נעמי, הרי המטרה היתה רות? ועוד במדרש תנחומא מוזכר שרות בקשה מבועז שיגאל את השדה ולא הזכירה שיגאל אותה, אע"פ שבפרק ג' היא אמרה "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה". ועוד שאלות. עיין במאמר "סוד היבום".
- ^ מדרש רבה: אמר רבי שמואל בר נחמן אלם היה הגואל מד"ת. אמר, הראשונים (מחלון וכליון) לא מתו אלא ע"י שנטלו אותן ואני הולך ליטלה חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי (איני מערב פסולת בבני) ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
- ^ עיין בנספח נספח למגילת רות 2 ביאור פסוק זה.
- ^ צ"ע מה כליון עושה כאן, הרי כשכליון נפטר הנכסים השתעבדו לערפה כנגד כתובתה. ואחרי שהיא חזרה למואב וותרה על הכתובה, יורשי אלימלך זכו מיד בנכסים, ומה שייך לקנות אותם מיד נעמי.