ביאור:נספח למגילת רות 2
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- פרק ב - פרק ג - פרק ד - כל מגילת רות בדף אחד (להדפסה) - נספח 1 - נספח 2 - סוד היבום
נספח למגילת רות 2
פרק ד' פסוק ז: וְזאת המנהג לְפָנִים (=בזמן קדום) בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; "וְזאת הַתְּעוּדָה" (=ועל זה העדים היו מעידים), בְּיִשְׂרָאֵל. הגמרא דורשת (בבא מציעא דף מ"ז) "על הגאולה" זה מכירה. רש"י-שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן על ידי קניין. "על התמורה" זה חליפין. רש"י-שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו.
כשלומדים גמ' זאת מתעוררים כמה שאלות:
שאלה א: במכירה מובן המשך הפסוק "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ" כיון שמדובר באדם שמוכר לחבירו חפץ תמורת כסף שישלם לו אח"כ, ועושה עכשיו קניין חליפין כדי להעביר את הבעלות לשני. אבל בתמורה שמחליף כלי זה תמורת חפץ שכנגדו, איך יתכן שאדם יתן נעל ששוה קצת תמורת חפץ ששוה הרבה? האם מדובר שהחליף חפץ ששוה מחיר נעל?
תשובה לשאלה זו:
ברש"י ור"ת על הגמ' בב"מ מ"ז נראה שיש שני פירושים בפשט הפסוק:
לפי רש"י הפסוק מדבר על שני עסקאות שיכולות להתבצע ע"י קניין סודר:
א. "עַל הַגְּאֻלָּה". שהיא זכייה בחפץ ע"י קניין הסודר, על מנת שישלם אח"כ את סכום החפץ. דהיינו שקונה החפץ נותן סודר, או כל חפץ אחר, למוכר, המוכר זוכה בסודר והחפץ נקנה לקונה כאשר בעקבות הזכייה בחפץ יתחייב הקונה בתשלום.
ב. "וְעַל הַתְּמוּרָה". במקרה שסכמו שיקנו בחליפין, דהיינו אתה תקנה את הפרה, ובתמורה לכך אני אזכה בחמור, החלפת חפץ תמורת חפץ אחר. וקניית הפרה יכולה להתבצע בשני אופנים: א) ע"י קניית פרה בעצמה במשיכה, דהיינו שאחד מהם ימשוך את הפרה, השני יקנה ממילא את החמור בכל מקום שהוא. קניין זה נקרא "חליפין", ועליו דיבר הפסוק באומרו "תמורה", דהיינו המרת חפץ בחפץ אחר. (ולמ"ד שאין פירות נעשים חליפין, מדובר שמשך כלי כגון כסא תמורת קומקום) ב) ע"י קניית הפרה בחליפין. שבמקום למשוך את הפרה ובכך לקנותה, ניתן לקנותה ע"י קניין סודר. כאשר בקניין הסודר ייתן קונה הפרה כלי כלשהו לבעל הפרה, ובכך יזכה בה. וברגע שנקנתה הפרה לראשון, ממילא יזכה השני בחמור, שהרי סיכמו ביניהם שיקנו בחליפין, דהיינו שאתה תקנה את הפרה, ובתמורה לכך אני אזכה בחמור.
לרש"י פירוש הפסוק כך: "זאת לְפָנִים בְיִשְרָאֵל" - כלומר שהן גאולה והן תמורה, (במקרה השני של וְעַל הַתְּמוּרָה) מתבצעות ע"י קניין סודר, דהיינו "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלו". והמילים "לְקַיֵּם כָּל דָּבָר" דורשים בגמרא למ"ד אחד שמרבה קניין חליפין אפילו בפירות, ולאו דווקא בכלי. ולמ"ד אחד הפסוק מרבה שקונים דווקא עם כלי דומיה דנעל כל דבר אפילו פירות, אבל הפירות עצמם לא יכולים לעשות חליפין.
ולפי ר"ת הפסוק מדבר על ג' קניינים שונים:
א. "עַל הַגְּאֻלָּה". מכר רגיל ע"י נתינת כסף, כאשר הכסף הוא הקונה את החפץ, דהיינו שהקונה נותן פרוטה, ומיד זוכה בחפץ הנקנה, וזאת ללא שום נעל או סודר. וזהו (דין זה נוהג למעשה בקניית קרקעות, או בקידושי אשה).
ב. "וְעַל הַתְּמוּרָה". החלפת חפץ בחפץ שערכם דומה אחד לשני, כאשר מדובר על כך שהקונה מושך את הפרה, ובתמורה לכך זוכה המוכר בשורו של הקונה. (לדעת ר"ת שוה בשוה לכו"ע פירות נעשים חליפין).
ג. "לְקַיֵּם כָּל דָּבָר". כאשר רוצים לקנות חפץ מסוים שאינו נמצא תחת ידינו, דהיינו לקנות כל דבר, הרי שניתן לעשות זאת ע"י קניין סודר, דהיינו "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ". הקניין האחרון באופן פשוט דומה לקודמו, שכן הקונה נותן למוכר כלי כל שהו על מנת שישלם אח"כ את סכום החפץ, ובתמורה לכך זוכה בחפץ שאותו רוצה לקנות. אלא שיש חידוש בקניין זה שכן במקרה הקודם מדובר על חפצים השווים בערכם, מה שאין כן בקניין הנוכחי, כאשר יש כמה נפקא מינות בניהם שאין כאן המקום לפרטם. אלא שהחידוש הפרקטי במעשה קניין זה הוא שבתמורה לדבר פעוט הנמצא תחת ידינו ניתן לקנות דבר גדול".
ולפי ר"ת פירוש הפסוק כך: "זאת לְפָנִים בְיִשְרָאֵל" - כלומר לקנות בכמה סוגי קניינים. א. "עַל הַגְּאֻלָּה" קניין כסף רגיל. ב. "וְעַל הַתְּמוּרָה" קניין חליפין שוה בשוה. ג. "לְקַיֵּם כָּל דָּבָר" קניין חליפין לא שוה בשוה, ואח"כ ישלם לו את הכסף. ועל הקניין האחרון מסיים הפסוק "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ". (ולר"ת צ"ע איך הגמרא מרבה "מִלְקַיֵּם כָּל דָּבָר" שפירות נעשים חליפין או לומר שקונים כל דבר בחליפין הרי הפסוק לא מיותר. מהר"ם שי"ף).
שאלה ב: מה הכוונה "וְזאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" האם רק פעם נהג חליפין ולא היום?
תשובה לשאלה ב: החינוך במצווה של"ו כותב "ועוד יש קניה אחרת בקרקעות ומטלטלין דבר תורה והיא החליפין, וזאת הקניה היתה מורגלת לפנים בישראל". מבואר בחינוך שמה שכתוב "וְזאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" אין הכוונה שהיום לא נוהגים בקנין חליפין אלא שלפנים קניין זה היה מורגל, והיום הוא לא מורגל.
ולמה היו רגילים בחליפין? כיון שהוא קניין מהיר ופשוט. אדם פגש את חבירו ואמר לו שרוצה למכור משהו, וחבירו רצה לקנות את הכלי או את הבית או את הקרקע, כדי שחבירו לא יחזור בו, הוא הוציא מטפחת ועשה את הקניין מיד. ועוד סיבה, שהרי כסף ושטר לא מצויים תמיד.
ולפי דברי הזוהר הערה 54 שמסביר "וזאת לפנים בישראל נהגו לעשות חליפין ע"י ששלף איש נעלו" אבל הדורות אח"כ בטלו את החליפין שנעשה בנעל והנהיגו לעשות חליפין בכנף המלבוש. מיושבת השאלה הנ"ל.
שאלה ג: מה הכוונה "וְזאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְרָאֵל". דהיינו "העדות בישראל" שעל זה העדים מעידים ראינו שפלוני מכר לחבירו בחליפין. הרי בכל הקניינים זה כך?
תשובה לשאלה ג: לפי הנ"ל מובן למה הפסוק מדגיש שעל קניין זה העדים מעידים במקרה שיש ויכוח בין הבעלי דינים, כיון שקניין כסף או שטר לוקח זמן עד שעושים אותו, עד שהקונה מארגן את הכסף, עד שכותבים שטר, אבל חליפין נעשה בקלות כשאדם פוגש את חבירו, ועושה מיד את הקניין, ומצוי שאחרי הקניין המוכר או הקונה חוזרים בהם ומכחישים את הקניין לכן היה חשוב שיעשה בפני עדים כדי שלא יוכל לחזור בו.
נספח זה נכתב בקיצור ע"י הרב חננאל פאטשינו, כולל פסגות.. ואני הוספתי פרטים, והארכתי לבאר יותר להבנת הדברים.