מאמר תחיית המתים
כתיב יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן (ישעיהו כו יט). וקשה בכתוב הזה הכפל והחלוף, ומה בין מיתה לנבלה, ומה בין קימה לתחייה, והיחס אשר לכל אחת מהגזרות בעצמה, ולמה מתיך רבים ובכנוי לעם, נבלתי לשון יחיד ובכנוי להקב"ה, ולמה הקדים התחייה לקימה, ולמה זכר הפעולה תחלה בגזרה הראשונה ובשניה לא כן, ולמה אמר יקומון רבים עם היות נבלתי לשון יחיד, וטעם הנו"ן בקימה ולא בתחייה, והן הערות חזקות הכרחיות בארבע מלות נכבדות אלה.
ואולם ידוע מדבריהם ז"ל כי אין בַּמֵּתִים חָפְשִׁי (תהלים פח ו), מגזרת וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט). ועם כי מכלל שנאמר וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה (משלי יד ל), העלו בגמרא פ' שואל (שבת קנב ב), מי שאין בלבו קנאה אין עצמותיו מרקיבין. מכל מקום אמרו שם כי שעה אחת קודם תחיית המתים גם הם חוזרים לעפרם. ורב ייבא סבא בזהר פ' משפטים אמר כי בדור התחייה מי שלא מת עדיין יכול לשעה קלה לעכל זוהמת הנחש, וכולם יקומו מיד כי לא תהיה מיתתם מסטרא אחרא אלא נפילה וקימה הכל מיד המלך העליון, שאמר על עצמו אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים לב לט). ולאלה הדברים מגיעים שמיתתם בידי שמים ואין בה מכה ופגימה כלל, והיא סבה קרובה לחיים האמתיים, אמנם המתים שכבר מתו ע"י שליח, עליהם נאמר מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים לב לט). ואמר הנביא מתוך שכבר מתו לפניך והוטלו עליך לקברם בזמנים מתחלפים, והרוח שבה אל האלקים ונסתלקתה מן העוה"ז לגמרי שכבר עברו עליה שנים עשר חודש ושוב אינה יורדת, אלא צריכים ודאי לתחייה גמורה. אבל נבלתי לשון יחיד שכולם יבולו בבת אחת במצותי ושלא ע"י שליח ולא תסתלק נשמתם לגמרי קימה היא להם לא זולת, אמנם לא ישוו בקימתם כמו שהושוו בנבילתם אלא כל אחד יקום ושלמותו בידו נכוה מחופת חבירו, ואולם למה הקדים ישעיהו התחיה למתים הראשונים יקשה ביותר בראותנו כי מרע"ה פירש בהפך, שתחלה ימות ויחיה החיים עדנה ואחר כך ירפא המוכים ומחוצים כבר על ידי שליח כאמור, ואין ספק שדברי הרב מכוונים בעצמם, כי אין להאמין שיקומו המתים הראשונים קודם שיטהרו החיים מזוהמתם, כי אין העולם יכול לסבול שני מיני בני אדם אפילו רגע אחד, וציץ נובל בידי שמים קימתו קרובה וקלה משאר המתים ודאי, אמנם דברי התלמוד הם תשובה למה שקדם שם בתחנתו כמסתפק אם אבדה תקותינו, שכן אמר ה' אֱלֹקֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ (ישעיה כו יג). מֵתִים בַּל-יִחְיוּ (ישעיה כו יד). הרינו חלנו כמו ילדנו רוח. ורוח הקודש משיבה יחיו מתיך כשם שנבלתי יקומון, וזה טעם מספיק למה פתח ביחיד כי הוא המכוון בנחמת השואל, וסמך נבלתי למתיך כי נעשו אלה סימן לאלה, ונו"ן של יקומון הוא כלל שערי הבינה שיפתחו לאלה תחלה אחרי שלא מתו מסטרא אחרא ולא שלטה רמה בבשרם. ומעתה הקיצו לקול מבשר זה ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך. ירצה הטל שבו עתיד הקב"ה להחיות את מתיך אתה העם הנבחר או הנביא השקול במותם הוא טל אורות, יש אם למקרא שכפי מה שהאירו מעשיו של כל אחד ואחד לפני מותו כן יהיו פניו דומים לחמה או ללבנה לככבים או למזלות, ויש אם למסורות אורת כתיב, הצד השוה שבהם היות הופעתם מהאורה של מעלה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבא, וארץ משפטו והארץ הנבחרת רפאים תפול כי יצערו רשעים ממנה ואחר תטהר ובא חסר השמוש מה"א הידועה לכלול גם כן כוונה אחרת, יאמר ואתה הנביא או העם הנבחר אחרי שתעלה מעלה מעלה תפול לארץ בזכותך גורל הרפאים שרפו ידיהם מן השלמות הנצחי פן יעלו בתהו ויאבדו, אלא עוד חזון למועדם בסוד השמטות ונעתר להם ורפאם. בילא"ו.