"שאו ידיכם קדש", המשורר מצייר כדרך בני אדם המברכים שנושאים את ידיהם ומניחים אותם על ראש המתברך, (כמ"ש וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם), אולם באר שלא ידים הגשמיים תשאו, רק "ידי קדש", מצייר הקדושה כעצם מופשט, והיא הנושאת ידיה למעלה ומברכת את ה' בקדש אל קדוש קדשי קדשים, ר"ל שע"י הנהגתם בקדושה, שגדר הקדושה היא שיתגבר ויתקדש על החומר וטבעיו ויתנהג בהנהגה שכליית נפשיית בקדושה, בזה נושאים ידים לברך בעליונים להריק משם שופע שובע רצון ברכה ונדבה:
