"שיר המעלות לדוד", מדבר בשבח ירושלים, מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלהית, והנה בית ה' הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלהית בה, אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החים ונפש המשכלת, עפ"ז יאמר הנה "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", מצד ששם ה' שכן והוא משכן השכינה והאלהות בקדש, אמנם.
אין דור שאין בו ליצנים. בדורו של דויד מה היו פריצי הדור עושים? היו הולכים אצל חלונותיו של דויד, אומרים לו: דוד, דוד! אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והיה דויד אומר: אף על פי שמתכונים להכעיסני, יבוא עלי, אם לא הייתי שמח בדבריהם, שנאמר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"
