שנאתי - הזכיר הליכה והתהלכתי ואחר כן שבת, לא ישבתי ואחר כן הביאה לא אבוא.
והנכון בעיני: כי הטעם לא אבוא בסודם, והזכיר פעם אחרת ועם רשעים לא אשב, כי מתי שוא הם בדבור והרשעים במעשה.
"שנאתי", ודבר זה נעשה טבע בנפשי עד ששנאתי את המרעים, וגם "שנאתי קהל מרעים", אף שיסכימו על עשות רעות קהל גדול ועם רב שנאתי אותם, עד שבטחתי "שעם רשעים לא אשב" לעולם גם בעתיד, כי ישיבה עם רשעים הוא נגד טבעי:
(ד) לא ישבתי עם מתי כו'. גם אשר אמרתי (פסוק א) שהייתי בוטח בה' שלא אמעד מכאן ואילך בעון אשר חטא, הנה כי כן הוא, כי הלא אין אדם חוטא כי אם לאחד משתי סבות, או מפאת יצרו כי רע ומר הוא ומתגבר עליו, או מהתחבר לאנשים ריקים או רשעים. והנה על צד היצר הרע כבר אמרתי כי משועבד הוא אלי, כי התהלכתי באמתך כי בתומי הלכתי, וגם לענין התחבר עם אנשים אשר לא טובים גם זה אין לי, כי הלא כל ימי לא ישבתי עם מתי שוא המתעסקים בשוא הבלי העולם רק עם תופסי התורה. ועוד אהיה נזהר מכאן והלאה, כי גם עם נעלמים אשר אין נגלה בעצם אם הם מתי שוא שהם נעלמים ואדם מסתפק בהם, גם איתם לא אבא מכאן והלאה כי אשתמר מן הספק, באופן שלא אמעד. ואם כן אחר שעם מתי שוא שאינם מרעים לבריות ולא עם רשעים לשמים רק עוסקים בהבלי העולם, נשמרתי, כל שכן שלא אתחבר לרשעים כי שנואים הם אצלי, כי הלא (ה) שנאתי קהל מרעים שהם מרעים לבריות, ומכל שכן שעם רשעים לשמים שאשתמר ולא אשב עמהם, באופן שעל ידי כן לא אמעד:
או שיעור הכתוב שנושא קל וחומר ואומר, אם מתי שוא ונעלמים שהם קהל מרעים לבריות שנאתי, ואם כן ודאי שעם רשעים לשמים לא אשב כי קל וחומר הדברים:
