מ"ג תהלים ח ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות תהלים


<< · מ"ג תהלים ח · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים
  וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותחסרהו מעט מאלהים וגו'" - מאלהים ל' מלאכים שנתת כח ביהושוע להדמים החמה וליבש את הירדן במשה לקרוע מי ים סוף ולעלות למרום ובאליהו להחיות את המת

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותחסרהו", אחר שהזכיר דעת הפילוסופים ומופתיהם אשר הביאו להקטין מעלת האדם נגד גרמי השמימיים, שב לסתור טענותיהם, ולהעמיד דעת התורה על תלה, ובחן בזה מעלת האדם נגד העליונים מצד ארבעה סבותיו שהם החומריית והצוריית והפועלת והתכליתית, שבהשקף על אלה ארבעתם יתגלה לנו מעלתו ויתרונו על כל הנמצאים,

  • א) מצד הסבה החומריית, הניח הנחה אחת כי גדר האדם האמתי אינו כמו שגדרוהו הפילוסופים, שגדר האדם חי מדבר, רק גדרו האמתי, הוא מדבר חי, וטרם תבין דברי אלה תדע, את אשר נתבאר בפילוסופיא, כי הדברים השוים בהבדל ואינם דומים בסוג לא יכנסו תחת סוג אחד, למשל התנין אשר בים דג (וואלפיש) עם יתר דגי הים, נכנסים תחת סוג דג, והבדלו המיוחד הוא שהוא דג המוליד חיים ויונק, אמנם התנין הימי עם האדם, הגם שדומים מצד ההבדל הזה ששניהם מולידים חיים ויונקים, לא יכנסו מצד זה תחת סוג אחד ולא נוכל נאמר התנין הימי והאדם, סוגם הכולל הוא שהם מולידים חיים, והבדלם הוא שזה חי בים וזה ביבשה, כי לא יתפס תחת הסוג רק מה שהוא עקר ועצמי בגדר, מה שאין כן מה שמוליד חיים ויונק אינו עצמי בגדר, אמנם אנחנו אומרים שהאדם עומד בסוג אחד עם העליונים, מצד שדומה אליהם מזה הצד שהוא שכלי כמוהם, ועל זה תשאל הלא זה מה שהוא שכלי הוא ההבדל בגדרו לא הסוג, ואחר שאינו דומה אל העליונים רק מצד שהוא מדבר שכלי כמוהם, והוא נבדל מהם במה שהוא חי, כחיי הבהמה חיות גופני, שהוא סוגו, איך ישתתף עמהם בסוג אחד, אחר שסוגו מובדל מהם, לכן הקדמתי לאמר, שגדר האדם האמתי הוא מדבר חי, רצוני שעקר עצמות האדם ואמתתו הוא נפשו השכליית, רצוני האדם מצד עצמותו ושרשו אינו שייך אל התחתונים כלל רק אל העליונים, כי עצם האדם ועקרו הוא נפשו ושכלו, וגופו הגשמי הוא רק מקרה לו לא עצמותו, המקרה הזאת תפרד ממנו עת ישוב העפר על הארץ כשהיה, ועצמותו שהוא נפשו השכליית היא תשאר ולא תשתנה ולא תעדר כי זה גדר העצם בל יקבל שינוי והפסד, ומצד עצמותו הוא דומה אל העליונים, ועומד עמהם בסוג אחד, וההבדל שבינו לבין העליונים, הוא מצד המקרה הדבוק בו שהוא חי חיי הגוף והתנועה המקושר בזמן ובמקום, כי העצמית הוא הסוג, והמקרה הוא המבדיל, ועתה לפי מה שגדרוהו הפילוספים, אשר דימו עצמות האדם ועקרו, שהוא מיושבי שפל וחשבו שגופו החומרי הוא עקרו ועצמותו, שמצדו יכנס בסוג עם יתר הגופים כמוהו, וחשבו שנפשו השכליית הוא רק מקרה דבוק בו, שהמקרה הזאת מבדלת בינו לבין בעלי חיים זולתו, הנה לפי הגדר שהניחו הם עקר גדר האדם והבדלו המיוחד הוא מה שהוא בעל מעלה, שהבדלו בין שוכני שפל הוא מעלתו הנמצא בו שהוא נפשו ושכלו, אבל לפי הנחת התורה שהאדם עצמותו הוא שהוא מן העליונים ודומה עמהם בסוג, ואם כן גדרו העקרי שהוא הבדלו המיוחד, הוא מה שהוא בעל חסרון, שהחסרון שנמצא בו מה שנפשו התלבשה בחומר, שבעבורו נבדל מן העליונים, מצד שהוא חי חיים גופנים, הוא הבדלו המיוחד, וזה שכתוב "ותחסרהו מעט מאלהים" גדר האדם האמתי הוא שסוגו הוא שהוא דומה אל אלהים ובני עליון, והבדלו המיוחד הוא החסרון המקריי לו שהוא בעל חי בעל גוף, באופן שלפי זה חומר האדם העקרי שהוא עצמותו, הוא אלהי שכלי רוחני נצחי, אשר אין ערך אליו בין הכדורים השמיימים כולמו שחומרם הוא גשמי, ואחר שהגרמיים מצד סוגם הם משתתפים עם כל בעלי חומר, והאדם משתתף עם האלהיים והרוחניים, מבואר כי כולם כאין נחשבו נגדו. (טענה ב' מצד הסבה הפועלת), הנה חכמת הפועל השלם הבלתי בעל תכלית ניכר ביצירת האדם על שני אופנים, כמו שבאר העקרים כי חכמת הפועל יוכר בפעולתו על שני פנים, אם שיפתח פתוחים דקים נפלאים מעשה חרש וחושב במתכות יקר אשר הוא מטבעו מוכן לקבל הציורים הנפלאים האלה, כמו מי שיפתח משכיות מלאים חן ויופי בזהב, אשר הזהב מוכן אל הציורים האלה, ובזה לא יעלה שיווי הכלי מצד הפועל, רק מצד הפעולה, מצד שהחומר בעצמו יקר ומעולה, ויש שיפתח פתוחים נפלאים כאלה בעץ או בברזל, אשר החומר בטבעו הוא רחוק שיקבל הציורים הנפלאים האלה, ובזה יוכר חכמת הפועל ויעלה שיווי הכלי ותפארתה מצד המלאכה הרצופה בה. והנה בשני החלקים אשר מהם הורכב האדם, שהוא הנפש והגויה, ניכר בהם חכמת הפועל על שני אופנים אלה, כי במלאכת הנפש צייר ה' ציורים נפלאים בחומר המוכן בטבעו אל הציורים הנפלאים האלה כי הנפש מצד עצמה ורוחניותה מוכנת אל קיבול החכמה והתבונה וההשכלה, ובזה ניכר מעלת המלאכה מצד הפעולה בעצמה, כי הנפש מצד עצמה יקרה ונעלה, ובמלאכת הגויה צייר ציורים נפלאים ברגבי אדמה בשר ועצמות, אשר הם מטבעם רחוקים לקבל הציורים היקרים האלה, ובזה ניכר חכמת הפועל ותתפאר המלאכה מצד הפועל. ועל שני החלקים האלה אומר "וכבוד והדר תעטרהו", הכבוד מיוחס אל הנפש שנקראת כבוד בכתבי הקודש ע"ש כבודה העצמי בהיותה בת אלהים, וההדר מיוחס אל הגויה מצד הדר מלאכתו החיצוני, שגדר ההדר הוא היופי החיצוני וזה המבדיל בינו לבין הוד בכל מקום, עד שהחכמה הנראית בבריאת האדם בשני חלקיו מצד ההשקפה הזאת נפלאת ונעלית על כל אשר תראה בכל הגרמיים השמיימים שחומרם זך ונקי:


ביאור המילות

"וכבוד והדר", ההדר הוא ההדר החיצוני תמיד המתהדר למראה עינים, והכבוד הוא הנקשר בעצם הדבר, עיין בהבדל בין הוד והדר בס' התו"ה (קדושים סי' ל"ח) ובין כבוד והדר (ישעיה סי' ל"ה):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ותחסרהו" - על כל זה בהשגחתך חסרתו רק מעט מהמלאכים בדבר החכמה והדעת ועטרתו בכבוד והדר כי הוא מתעלה על כל חי בחוש הדבור

<< · מ"ג תהלים · ח · ו · >>