מ"ג שמות לד ד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה יהוה אתו ויקח בידו שני לחת אבנים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְאַקְדֵּים מֹשֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָא דְּסִינַי כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ וּנְסֵיב בִּידֵיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין הֵי כְקַדְמָאֵי וְאַקְדִים משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטַוְורָא דְסִינַי הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ וּנְסֵיב בִּידֵיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא: |
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(ד) "ויפסל" - מנהג הלשון לדבר ככה לאמר "ויקח בידו שני לוחות אבנים", ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות, כמו וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ד' (ברא' יט,כד), ולא אמר מאתו. וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים (במד' ח, יט), והנה הוא דרך צחות:
קצר
(ד) "ויעל אל הר סיני" - עד ראש ההר כי כן צווה:
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואמנם פי' המדות אשר זכר הנה. הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר ה'. כתב הגאון שהנכון אצלי ששם ה' הראשון הוא עצם והב' הוא תואר מגזרת אדנות ולדבריו היה ראוי שיהיה הראשון בן ארבע אותיות והב' אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ואמנם הרמב"ן כתב שהיו שלשלת השמות הראשונים ה' ה' אל שמות העצם והעשרה הם מדות וגם בזה לדעתי אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה כי אין העצם רק השם הראשון וכמו שאזכור. והרלב"ג כתב ששני השמות הראשונים ה' ה' הם שם אחד ושהכונות בהם היותו נמצא תמיד על ענין אחד. ואחרים פירשו שלשת המדות הראשונים ה' ה' אל כנגד שלשה עולמות כי אל נאמר על העולם התחתון שהוא משתנה מדין לרחמים. אבל הנכון בעיני בזה הוא שהשם יתברך כשנתבונן במציאותו יהיו לנו בו שלשה אופנים מהתבוננות. הא' מהם הוא לפי מציאותו בעצמו אשר לא יכילהו רעיון ולא ישלוט בו לשון והוא יקרא השם הנכבד ה' כי ההויות והמציאות אחד וכאלו ענינו המציאות העליון החלטי כי מציאותו יתברך בעצמו הוא תמידי לא סר ולא יסור ואין בהתמדתו המשכות זמני כי הוא מציאות מהאחד וזה הוא השם המפורש שהיה נקרא במקדש ככתבו ובמדינה בכנוי. ואמרו במסכת קדושין אמר ר' יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים היו מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש רש"י שהיה הלמוד אופן הקריאה והפירוש וכמו שהביאו ראיה ממה שאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב שהיה ראוי להעלימו. וכתב הרב המורה בפס"ה ח"א שלכן נקרא שם המפורש להיותו מורה על עצמו הוראה מבוארת אין השתתפות בה. וכתב עוד ואפשר שיורה זה כפי הלשון אשר אתנו היום ממנה כי אם דבר מועט. וכמו שאחז"ל שמי המיוחד לי. ואמנם שם בן י"ב אותיות ושם מ"ב שזכרו בגמרא כתב הרב שלא היה שם אחד כי אם שתים או שלש תיבות שהיו מכניס בהם ענין האלהות ההוא ית'. ולכן היו השמות ההם למטה בקדושה מהשם המפורש האלהי הנזכר ועם היות שמציאותו ועצמותו יתברך בלתי מושג. הנה השם המקודש ההוא יורה על מציאותו החלטי הבלתי נודע כי אם לעצמו יתברך. ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה נאמר במשנה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ופירשו בגמר' שהיה החכם ההוא נוטל חמשה קולמסין בחמש אצבעותיו ואם היתה תיבה בן ד' אותיות היה כותבם בבת אחת ופירש שם רש"י שהיה זה כדי לכתוב שם בן ד' אותיות כאחד. וזה יורה על אחדותו ופשיטותו. ואין ספק אצלי שמשה אדוננו לא הגיע לשם המקודש הזה שהוא שם העצם האלהי יתברך מזה המעמד מפיו של הקדוש ברוך הוא. ושעליו אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהוא יתברך למדו והיה קורא בו כרב הקורא לתלמיד כי הנה מה שנמצא בתחלת נבואתו במראה הסנה שאמר לו יתברך אהיה אשר אהיה אין ענינו השם המפורש. אלא שהיה מחוייב המציאות ושלא היה מציאותו תלוי בדבר אחר. אבל מציאות כל אחד מהנמצאים היה תלוי שזה ענין מחוייב המציאות. אך השם המפורש שהוא רמז למהותו ועצמותו ועליו נאמר ושמי ה' לא נודעתי להם היה למעלה מזה. והנה משה רבינו למד השם בקריאת שמו המפורש הקדוש הזה והוא אומרו ויקרא ה' ולכן הטיבו אשר דברו שהיה שם ה' הראשון שם העצם:
י"י הוא השם השני והנרצה בו הוא המציאות האלהי אשר לו יתברך בנמצאים במה שהוא יתברך בראם והמציאם ומעמידם ומתמיד מציאותם הכל הוא ממנו יתברך וכאלו נשאר ממנו שני מציאיות רוצה לומר המציאות אשר לו מעצמו והמציאות אשר לו בדברים מאשר הוא ממציאם ולכן שני השמות המורים על שני המציאיות האלה נכתבים כאחד להיות ההוראה בשם ענין המציאות אם לא שהראשון מורה על מציאותו יתברך בעצמו. והב' על מציאותו בדברים הנבראים והנאצלים ממנו. ולכן השם הראשון הנזכר לא יסמך ולא הצטרף לדבר מה כי הוא השם המפורש הנבדל והבלתי מתיחס לנמצא מה. וכבר אמרו המדקדקים ששם העצם לא יסמך. אמנם השם הב' להיותו מתיחס לנבראים היה הוא נסמך ומצורף אליהם ונקרא ה' אלהי צבאות כאלו אמר הממציא והמהוה צבאות השמים והארץ וגם כן המהוה השכלי' הנבדלים שהם מניעי הצבאות השמימיית ועל זה אמר הנביא וה' אלהי הצבאות ה' זכרו רוצה לומר שהשם הנכבד שהוא המיוחד אליו. והשם המקדש השני הזה גם כן הגיע אליו אדון הנביאים במעמד הנבחר הזה כמו שנרמז לו באמרו יתברך ונצבת על הצור כפי דעת הרב המורה שיבין וישיג היותו יתברך צור עולמים והתחלת הנמצאות. ועל שני השמות האלה הקדושים אמר דוד המלך ע"ה כשרצה לדבר בי"ג המדות ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. שאמר זה על שם המפורש הראשון הנזכר. ולכך אמר בו את השם. והנה השם השלישי הוא:
אל וענינו בחינה שלישית נבחין בו יתברך מהצד שהוא מניע הגלגל העליון ומנהיג העולם כלו. והנה נקרא יתברך מפאת הבחינה הזאת אל לפי שהוא שם נגזר מהיכולת כי הוא רוצה לומר ההנעה וההנהגה ההיא תכלית היכולת המוחלט ועליו אמר מרע"ה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים וכתב הרב המורה פס"ט ח"א שלכן נקרא רוכב להיותו מניעם ומנהיגם בכללותם ושאמר ובגאותו שחקים על ההנעה העליונה מהגלגל העליון המקיף בכל שהוא מניעו. ועליו אמר מעונה אלהי קדם שהיה הגלגל העליון מעונה לאל הקדמון. ועל זה אמר גם כן האל הגדול הגבור והנורא. להגיד שהוא יתברך מניע מנהיג ומשפיע בכל שלשת העולמות שאמר הגדול על הנהגת העולם השפל כמאמר דוד ע"ה מה גדלו מעשיך ה'. ואמר הגבור על הנעת עולם הגלגלים כמו שאמר עליהם גבורי כח עושי דברו ואמר הנורא כנגד השכלים הנבדלים שהוא בוראם ומשפיע עליהם כמו שנאמר (תהלים פ"ט ד') אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולהיות שם אל נאמר על ההנעה והנהגה נקראו השכלים הנבדלים אלהים. והוא יתברך אלהי האלהים כמו שאמר הודו לאלהי האלהים וכן דרשוהו במכילתא על המלאכים. ולכן בא זה השם פעמים רבות סמוך לשם צבאות. אלהים צבאות לפי שהשכלים הנבדלים הם מניעי צבאות השמים. ונראה לי שכל זה למדנו בפרשת היחוד בפסוק שמע ישראל וגו' שענינו כאלו אמר הטה אזנך ישראל ושמע פקח עיניך וראה ושום שכל כי ה' שהוא ממציא הדברים ובוראם ומהוה א תם ואלהינו שהוא מניע הגלגל העליון שהם ב' שמות המורים על היחס אשר לו יתברך עמנו וי"י שהוא השם המפורש המורה על מציאותו בעצמו הכל דבר אחד הוא ואין בו חלוף כלל כי עם היותם שמות ובחינות מתחלפות הנושא והענין האמתי אחד הוא בהם. הנה התבאר מזה ששלשת השמות הראשונים ה' ה' אל הראשון מהם הוא שם עצמותו ה' והשני ענינו המהוה והבורא והממציא כל דבר. והשם השלישי שהוא אל ענינו המניע הגלגל העליון. ואמנם שלשת השמות שאחריהם רחום וחנון ארך אפים הם מהמדות אשר בהם ינהיג את בני אדם. וכתב הרב המורה שנקראו מדות כלשון בני אדם כמו שאמרו ארבע מדות בנותני צדקה. ויותר נראה לפרש שהוא מלשון עמד וימודד ארץ שהם המדות שהקדוש ברוך הוא בהם מודד את האנשים איש במדתו הראויה אליו. ומפני שכבר זכר שם אל שנרצה בו מניע ומנהיג הגלגל העליון וכל מה שבתוכו ביאר אופן הנהגתו בבני אדם ואמר שראשונה תבחן הנהגתו בתולדת האיש והויתו ועל זה אמר רחום וכמו שכ' הרב המורה כי כאשר הושגה דקות הנהגתו בהיות העובר מהב"ח והמצאת הכחות בו וכמו שיגדלהו אחר לידתו והצלתו מן המות ומן החוליים ושמירתו מכל נזק ותועלתו בשמושיו ההכרחיים יצאה לנו מדת רחום שהוא ענין הרחמנות באמת. ועליו אמר:
רחום כמו שנאמר כרחם אב על בנים ואמר וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו וגו' ומפני שהאם מרחמת על בניה ברחמים גדולים כמו שאמר (ישעיה מ"ט ט"ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה לכן קראו לחמלה רחמים מלשון רחם המיוחדת אל האשה ותהיה מדת רחום בו יתברך מורה על הטובות שעשה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שמה:
וחנון נאמר על ההשכלה והדעת אשר יחונן השם לאדם אחרי בריאתו כמו שאמרו אתה חונן לאדם דעת והנה נאמר חנינה בדעת לפי שההשכלה והדעת הם מטבע הנבדלים כמו שאמר כי אל דעות ה' ונתנה לאדם מתנת חנם וידענו עם זה שרחום וחנון אינו כפל ענין במלות שונות כי הם שמות מיוחדים לפעולות מתחלפות. ואמנם אמרו:
ארך אפים הוא גם כן מענין רחמיו בהיות האדם. ואחשוב שלא נאמר זה על האדם החוטא שיאריך לו השם אפו כשיחטא אלא על הנער שלא נעשה בר עונשין בתחלת ילדותו כי אם בהיותו בן י"ג שנה ויום אחד בב"ד של מטה. ובן עשרים שנה לבית דין של מעלה. והיה זה לפי שהקב"ה אינו נח לכעוס אבל הוא מאריך אפו ולכן ברוב חסדיו ורחמיו מאריך זמן העונש לאדם כפי התורה בבית דין של מטה ובבית דין של מעלה ולהיות מדת ארך אפים בבחינת ילדות האדם לא היה זה ממדת הדין אלא ממדת הרחמים. ולא היו מפני זה לאדם שלשת המדות האלה רחום וחנון ארך אפים בשכר מעשיו כי אם בחסד אלהים ורצונו ומטבע ההטבה. ובעבור זה באו שלשת המדות האלה בלשון פעול כאלו יורה שהם ממנו יתברך ורצונו. ואינם כפי המקבלים כי אינם עדין ראוי' לשכר ולא לעונש כפי ימיהם. הנה התבאר ממה שביארתי למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד ה' ה' שתי פעמים ולמה לא באו המדות והשמות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל. ובאו שלשה מהם בלשון פעול רחום וחנון ארך אפים שהנה היה זה להודיע ששלשת המדות ההן הן מחסד השם ורצונו לא מצד המקבלים אמנם במדות האחרות שזכר בלשון פועל היו כפי הכנת המקבלים. ומצד היותו ית' פועל בהם כפי הכנתם. והותרו בזה שתי שאלות הז' והח':
ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים הודיע באלו השלשה מדות הקדוש ברוך הוא למשה שאחרי היות האדם שלם בימיו ובשניו הנה לא ימלט מהיותו צדיק וישר או רשע וחוטא ואם יהיה ירא אלהים וסר מרע ביאר ששכרו יוכלל בשלשה סוגים. הא' שיהיה יתברך לו רב חסד כלומר שמלבד שיקבל שכר מעשיו הנה עוד יעשה השי"ת עמו חסד גדול. ועל זה אמר ורב חסד ובעבור זה אמר המשורר וגדל חסד רוצה לומר שחסדיו גדולים. והב' הוא אמרו ואמת ר"ל שמלבד החסדים שיעשה לטובים ולישרים בלבותם הנה עוד יעשה עמו השם חשבון אמתי לתת לו שכר פעולותיו משלם על פי המשפט והראוי וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ח כ') אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ומשלם על יתר עושה גאוה חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'. רוצה לומר אהבו את השם חסידיו לפי שהוא משלם השכר והחסדים כפלי כפלים מהראוי. וביאר זה עוד באמרו אמונים נוצר ה' שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ומלבד זה הוא משלם על יתר שעושה חסד יותר ורב מהראוי לו כפי מעשיו ובזה באמת עושה גאוה ומעלה רמה ולכן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כי יש שכר גדול לפעולתם. והנביא גם כן על זה הדרך אמר (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב חסד לאברהם רוצה לומר שיקים מה שיעד ליעקב והוא החסד שאמר לעשות לאברהם שמאותו חסד יתן האמת והקיום. ליעקב ובניו שהוא זרע אברהם הנבחר וזה ענין ורב חסד ואמת. ולפי שהאדם קצר ימים ושבע רוגז ואולי בימיו לא יוכל לאכול כל פרי מעשיו הטובים באה מדה אחרת נוצר חסד לאלפים כלומר שישמור הקב"ה שכרו לבניו ובני בניו עד אלף דור. ובזה הדרך עצמו אמר המשורר (תהלים ק"ג ד') אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים ר"ל אע"פ שאנוש כחציר ימיו עכ"ז לא חחשוב שיאבד שכרו בעוה"ז כי הנה עם היות שהוא לא יקבלהו הנה יקבלוהו בניו ובני בניו כי חסד ה' הוא שמור מעול' ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים בהיותם זוכרי בריתו ושומרי מצותיו לעשותם והמדה הזאת צריכה מאד בישוב בני אדם כי כמו שפעמים יולדו בבני העשירים בנים עשירים כן יולדו שם פעמים רבות בנים שפלי יד ובלתי מצליחים בממונם. ואם לא ירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יהיו חוזרים על הפתחים. כן יש ויש מי שאין לו תקומה במעשיהם ויועילו להם מעשה אבותיהם ולזה היה הקב"ה כפי המדה הזאת שומר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהלים י"ז) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. וזו היא המדה שזכר משה לפניו יתברך במעשה העגל בראשונה זכור לאברהם וגומר ואחר זה זכר כאן ית' ג' מדות אחרות והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה פוקד עון אבות על בנים. כי אחרי שזכר המדות המתיחסות לצדקם הודיעו מדותיו איך ינהיג את האדם בהיותו חוטא. והמדות האלה באמת כשיעויינו יש בהם מהרחמים כי כמו שאמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת. ואמר לה' אלהינו הרחמים והסליחות. לפי שבכלם יש מהרחמים. והנה כל המפרשים מנו:
נושא עון ופשע וחטאה ג' מדות ולבבי לא כן יחשוב כמו שזכרתי בשאלות כי מדה אחת היא ועליה אמר נושא ולא תתרבה ברבוי העונות ולא תתחלף בהתחלפותם. האמנם ראה ית' לזכור כאן ג' מיני עונות בלשונות מתחלפים עון ופשע וחטאה לאחת משתי סבות. הא' לפי שכלל העונות יהיו אם במעשה ר"ל בפעולות שיפעל האדם בגופו ואבריו. ואם במחשבתו ואמונותיו שנושאם הוא הנפש. ואם בדבורו ומאמריו שנושאם הוא הלשון והפה וכמו שאמר אדוננו משה בפיך ובלבבך לעשותו וכדי להעיר על שלשת נאמר בזאת המדה נושא עון ופשע וחטאה ר"ל שהוא נושא ומכפר כלל העבירות בין שיהיו מהמעשיות שנקראות עון. או מהאמונות והמחשבות הנפשיות הנקראות פשע לכובד הענין. ובין שיהיו מהלשון שנקראו בשם חטא כמ"ש (ויקרא ה' ד') ונפש כי תחטא לבטא בשפתים הנה מאי זה אופן ומאי זה מין מאלה הש"י פעמים מסיר אותם מהאדם בשובו מדרכיו והטיבו אותם אותם עד שישאר טהור ונקי מהם כאלו לא נמצאו בו מעולם. ונושא הוא מלשון אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שכללם יחד. והסבה השנית היא לפי שקבלו חכמינו ז"ל הקדושים ז"ל שממדותיו יתברך אחת הוא שמעביר ראשון ראשון וששלשה עונות הראשונים שהחוטא עושה אינם נמנים לו כי הוא יתברך מכפר אותם ואינו מענישו עליהם וכמ"ש אליהו (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וחז"ל סמכו המדה ההיא לאמרו (מיכה י') מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ויש מי שסמך אותה אל רב חסד שהוא מטה כלפי חסד. ואני אומר שבאמת לא נרמזה המדה ההיא אלא כאן באמרו נושא עון ופשע וחטאה שהגיד יתברך למשה שאף את החוטא כשיחטא אינו מענישו על שלשת העבירות הראשונות אשר עשה ולזה זכר שלשת אלה שענינם החמור והיותר חמור והיותר קל. לפי שהעון לא ימלט שיהיה נעשה בבחירה ורצון או מבלתי בחירה ורצון שהוא בשוגג ואם הי' ברצון או יהיה לתגבורת התאוה והיצר הגופני או יהי' לרוע הנפש שיודעת את רבונה ומכונת למרוד בו. והנה מה שעשה ברצון מגבורת התאוה הגשמית יקרא עון וכמ"ש עון עקבי יסובני. ומה שנעשה במרד ורוע הנפש ומיעוט האמונה יקרא פשע כי האדם אז פושע למלכו ואלהיו. ואמנם מה שעשה בשוגג יקרא חטאת. וא"כ נזכרו כאן שלשת השמות האלה להיותם כוללים כל סוג העונות וסבתם וכאשר תתבונן במה שאח"ל (במסכת יומא דף ל"ו) תמצאהו מסכים למה שפרשתי בזה כי שם נזכרו בזה דעות. מהם אמרו שהכוונה נושא וסובל לא העון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שראוי לזכרם כן בוידוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכוונה עצמה. ובמדרש אמרו שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשה להם כשגגות ולפי זה תהיה כוונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה ואמרו שכן ראוי שיהיה בזה הסדר הוידוי ובמאמר המשורר (תהלים ק"ו ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. וזכר יתברך שלשת המדות האלה לפי שהיו בישראל שלשתם במעשה העגל שמהם היו מורדים גמורים ומהם מזידים ומהם שוגגים וכל אחת מהכתות היתה צריכה למדה בפני עצמה לשאת עונשה. וכלל הענין שהקב"ה מעביר ראשון ראשון. שלש' מכל אחד מהמינים האלה. ועם מה שפרשתי בזה תדע סבת החלוף שבא בדברי הנביאים. כי הנה משרע"ה אמר וסלחת לעוננו ולחטאתינו ונחלתנו לא זכר פשע לפי שמפני ענותנותו כל עצמו נאמרו לעוננו ולחטאתנו ולכך לא זכר הפשע כי לא היה שישראל חלילה וחס יעשה פשע במעשה העגל בידיעת רבונם ומכוונים למרות בו ואלו היו עושים כן לא היו ראוים לכפרה. וכ"ש הוא עצמו יוכלל בפשע. אבל היה מבקש סליחה מהעונות שעשו מתגבורת היצר והתאוה ומהחטאות שהם השגגות. אמנם הנביא מיכה היה משבח את הקב"ה ומדותיו האלהיות בסליחה ובכפרה. ולכך אמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע שהם היותר חמורים שבכל העבירות העון והפשע שאתה נושא כי זה הוא תכלית מעלת הכפרה. ולא זכר החטאת שהיא השגגה לפי שמשורת הדין אין ראוי שיענש האדם על השוגג כיון שלא עשהו בדעתו ורצונו. אבל דוד הע"ה עם היות שאמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור אל תחשוב ששכח והשמיט העון כי מיד אמר אחריו למען שמך אדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. הרי שזכר כל שלשת' חטאת וגו' ופשע כמו שזכרה משה רבינו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט':
ונקה לא ינקה פירשו המפרשים שענין המדה הזאת הוא שה' יתברך נושא עון ופשע וחטאה אבל אינו סולח אותם לגמרי אלא נושא שישא את החטא מזמן לזמן כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי ושזה ענין ונקה לא ינקה שלא ינקה ויסלח לחוטא בהחלט כי היושר והסליחה מבלי תשובה סותרים זה לזה וכן אחז"ל האומר הקב"ה ותרן יתותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. אבל הם ז"ל הבדילו המדה הזאת ואמרו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים והרב המורה פירש המדה הזאת כלה מהרחמים ושהיא מלשון ונקתה לארץ תשב ונקה לא אנקך רוצה לומר שלא יכרית החוטא על חטאו. אבל ייסרהו כאשר ייסר איש את בנו ולי נראה שהם על כל פנים שתי מדות ושיש בהם מהרחמים וביאור זה הוא באחד משני פנים. הא' שיהיה ונקה מדה אחת. וענינה שהודיע יתברך שמלבד שלא יענש החוטא על שלשת העונות בהיותו מעביר ראשון ראשון. הנה עוד ירחם עליו שאע"פ שיחטא עונות הרבה אם יעשה זכיות מרובים מהם ינקה אותו וישאר נקי וצדיק מכל חטא לפי שהוא יתברך מטה כלפי חסד ועמו הסליחה כאשר יהיו רובם זכיות. והמדה השנית היא לא ינקה רוצה לומר שאע"פ שיהיה לחוטא רובו עונות ומעוטו זכיות הנה לא יכריתהו השם יתברך ולא יעשה בו כליה. אך ייסרהו במשפט ולא ינקה ולא יכרית אותו לגמרי. ויהיה לפי זה ונקה מלשון נקי ולא ינקה מלשון כריתה. והם שתי מדות טובות ומתחלפות. וכבר ביאר הנביא המדה הזאת באמרו (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. והאופן השני מהפירוש בזה המאמר הוא שהודיע הקב"ה בזה שתי הודעות עצומות האחת שישראל עם היותם רעים וחטאים לה' מאד ועם כל אורך גלותם. הנה הוא ינקה ויציל אותם מצרותיהם ויוציאם מגלותם באחרית הזעם. והבבליים שהעבידום והרעו להם ידין ה' עמו וינקום נקמתו מהם. ועל זה אמר כאן ונקה לא ינקה ר"ל אנקה אותך מצרות הגלות ולא אנקה את אויביך ומסכים לזה אמר יואל הנביא מצרים לשממה תהיה וגומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקתי דמם לא נקתי וה' שוכן בציון רוצה לומר שהאומות שהגלו את ישראל יהיו לשממה מפני החמס שעשו לבני יהודה בארצם. אבל יהודה וירושלי' ישבו לעולם ונתקיים המדה שנאמרה למשה שינקה ליהודה מגלותו וצרתו. אבל דמו לא ינקה מהאומות אשר שפכו אותו לפי שה' שוכן בציון וראוי שישגיח על עמו והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הי':
פוקד עון אבות וגומר זו היא המדה האחרונה מהמדות האלה כי הנה אחרי שאמר ולמד למשה הנהגתו לחוטא שנושא לו עון ופשע וחטאה בהעבירו ראשון ראשון. ושעל שאר העונות נקה לא ינקה ולא יכרית את החוטא לגמרי אבל ייסרהו ביסורים. הודיעו עוד שגם באותם היסורים שיעניש בהם את החוטא לא יענישהו בבת אחת כי אולי לא יוכל לסובלן או ישחת השורש ויכלהו ולא יהיה לו עוד שום ענף ולכך יטה אליו רחמים שיענישהו בקצת העונש ולבניו בקצתו ולבני בניו בקצתו וכן על הדור הרביעי מזרעו כדי שכל אחד מהדורות יקבל קצת מהעונש ולא יקבל כלו אחד מהם. ובזה יהיה נקל לסבול העונש ההו'. ומזה הצד יהיה זה מדת רחמים. אך חז"ל קראוה מדה של פורענות לפי שענינה חלוק העונש ואין המדה כולה שכר כמו ועושה חסד לאלפים. והרלב"ג כתב שענין פוקד עון אבות על בנים הוא שיענשו הבנים בעונש אביהם. אבל שזה הוא במקרה כי כשיעבור טוב מה מהאבות יקרה לבניהם אחריהם שלא יהיה בידם הטוב ההו' במקרה מפני שהופקד מן האבות כי לולי הופקד מהם היו בניהם מחזיקין בו ונסתייע בזה ממ"ש (איכה ה׳:ז׳"ה) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפי' עונותיהם עונשיהם. ודעתו זה לא ייטב בעיני ה' ואין ראוי לקבלו כל איש אשר בשם ישראל יכנה. לפי שאין המדה האלהית נקראת מקרה אלא עונש נמשך בעצם ואמת לא לבד לאבות אלא גם לבנים שיקומו אחריהם ומ"ש הנביא אבותינו חטאו וגומר לא כיון למה שפירש בו החכם. אך פירושו הוא אבותינו חטאו ואינם שמתו בעונם ועכ"ז לא לקחנו מוסר. אבל עונותיהם סבלנו ר"ל לקחנו אותם על עצמנו והחזקנו בהם לעשות' והוא מלשון עון וחטא. ואינו מלשון עונש. ואמנם המתרגם ושאר המפרשים כלם פירשו פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבות בידיהם. והודיע הכתוב הזה שהפקידה הזאת נמשכת על ד' דורות. והטעם בזה הוא שאפילו שיאריכו ימיו של האדם החוטא ויראה ד' דורות כענין שכתוב (באיוב מ״ב:ט״ז) וירא את בניו ואת בני בניו ד' דורות וכ"כ ביוסף וירא יוסף לאפרים בני שלשים ומלת בני סמוכה והם רבעים יראה ענשם תמיד והודיענו הכתוב הזה עד היכן מגיע גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבוא ולא תוסיף וע"כ הרשע שראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. מפני שהבנים כשאוחזים עון אבותיהם בידיהם לעשותם ראוי שיענשו שבע על חטאתיהם מפני הסתבכותם באותם העונות שלכך יצטרכו מוסר יותר חזק. אבל עכ"פ יקשה איך יהיה משורת הדין שיענש הבן החוטא כדי רשעתו וגם כדי רשעת אביו. כי הנה חוזק ההסתבכות יחויב שיענש הרבה החוטא. אבל לא בבחינת אביו ואבי אביו כי אם בבחינת עצמו. ובעבור זה הדרך היותר ישר בעיני בזה הוא מה שכבר כתבתי בפי' עשרת הדברות בפרשת יתרו. שהבנים הקטנים כמו שלא יחשב להם עון להענישם עליו כן לא יחשבו להם זכיות. אבל הם כאברי האב וחלקיו. ובהיותם קטנים יענשו בעבור זה בעון אבותיהם ואבות אבותיהם. לפי שזה העונש ייוחס לאבו' ולא לילדי' ומפני זה הגביל לזה ד' דורות כי תכלית מה שאפשר לאד' שיראה מזרעו מימיו הוא עד הדור הד' וכמ"ש הרב המורה וכאשר ימותו הבנים והבני בנים גם שלשים גם רבעים החי יתן אל לבו וגם הזקן יאמר בשלי הרעה הזאת לנו וישוב אל ה' וירחמהו וכבר ביאר זה הנביא הושע באמרו אפרי' כעוף יעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון כי אם יגדלו את בניהם ושכלתי' מאדם ר"ל שאפרים בעבור עונותיו כעוף נתעופף כבודם שהם הבני'. וזה בהיותם קטנים מלדה ר"ל שימותו בזמן הלדה או מבטן שיפילם המלאה או מהריון שיושחתו בבטן. ואם יגדלו את בניהם הנה לא יגיעו אל גבול אנשים כי אני אשכלם מאדם ועם מה שפרשתי הותרה השאלה הי"א. ואתה תמצא הפסוק הזה פוקד עון אבות וגומר בתורה בד' מקומות. ב' מהם בי' הדברות הראשונות והאחרונו' וא' בפרשת המרגלים. ואחד כאן בזכרון המדות האלה. האמנם בעשרת הדברות נאמר בהם לשונאי לפי שהפקידה ההיא היא בענין ע"א להכרית ולמחות שם העובד אותה מישראל כי הוא שונא ואויב חרף ה'. אבל שתים האחרים אין בהם לשנאי כי הם כוללים שאר העונות ואינם לכליה אלא לפקוד עונש. וראיתי מי שהקשה בזה כיון שהמדה היא שהפקידה תהיה עד ד' דורות ולא יותר מדוע אם כן אמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם. ודרשו חז"ל אין לך דור ודור שלא יהיה בו אוקיא מעון העגל ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל. שאין בו קצת מפורענות של עגל ויתחייב מזה שיהיה פוקד עון אבות אין הפקידה ההיא אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא. אבל אינו פוקד שיעניש עליו כי בחורבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החורבן ההוא די בו למרק עונותיהם ושלא ישאר להם מעון העגל כלום והנה יורה על זה שנאמר בחורבן בית המקדש קרבו פקודות העיר ובמלת פקודות רמז מה שכתוב כאן וביום פקדי ופקדתי. וכן אחז"ל במדרש איכה עד היכן עון העגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע י') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' רבי שמואל בר נחמני אומר עד חורבן בית המקדש (יחזקאל ט׳:א׳) שנאמר קרבו פקודות העיר הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחורבן הבית ואילך ואע"פ שאינו נפקד נזכר הוא זה הוא הדרך אשר כתבו אנשים בענין הזה ולא נתישבה בזה דעתי לפי שאם היה ביום פקדי ופקדתי נגמר בחורבן בהמ"ק הרי היו יותר מד' דורות מעון העגל עד החורבן ההוא ואיך יסכים אם כן הכתוב הזה עם המדה שהגבילה על שלשים ועל רבעים. ועוד שהנה הזכרון והפקידה אחד הם שלא יזכיר השם דבר לבטלה אלא לפקוד כמו שהוא. אבל היותר נכון אצלי הוא כפי דעת חז"ל שעון העגל שהיה קודם זכרון המדות האלה גזר עליו יתברך וביום פקדי ופקדתי ואמרו חז"ל שהיה בכל דור ודור ובכל פורענות ופורענות זכר מהעון ההוא. אבל אחרי כן נתרצה הקב"ה למשה רבינו להודיעו דרכיו אשר בהם ינהיג את ישראל משם והלאה. ואז הגביל המדה הזאת עד הדור הד' ולא נכלל עון העגל במדה הזו כי הוא קודם אליה. הנה התבאר שי"ג המדות שנזכרו בכאן באו בסדר ראוי והגון מאד כי הנה זכר ראשונ' שם העצם שהוא ה' ראשון ואחריו ה' השני שהוא מהוה העולם ובורא אותו. ואחריו שם אל המורה על היותו מניע הגלגל העליון. והיו אם כן שלשה שמות הקדושים האלה מתיחסים אליו יתברך. ואחר זה זכר שלש מדות אחרות שעושה הקב"ה עם האדם בתחלתו רוצה לומר במעי אמו ובגדולו והם רחום וחנון ארך אפים. ואחר כן זכר מה שיעשה עמו אחרי היותו אדם וזה אם היה צדיק וישר ינהגהו בשלש מדות והם רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. ואם היה רשע וחוטא ינהג אותו בהיותו ית' נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות ובמדות האלה שזכר נכללו כל שאר המדות האלהיות הבאות מן הרחמים. כי הנה אמרו האל הגדול הגבור והנורא ענינו שהוא מנהיג שלשת העולמות ונכללו במדת אל. ואמנם שדי ואלהי הצבאות ענינם שהוא מניע צבאות השמים ומנהיגם וכל זה נכלל בשם אל. וכן צור עולמים הרצון בו נותן הצורה והמציאות לכל הנבראים והוא נכלל בשם ה' השני וכן הטוב והמטיב חי וקיים כלם יוכללו בשמות אשר זכר במדות האלו. וכן מוחל וסולח נכללו בנושא עון ופשע וחטאה. וצדיק וישר אפשר שנכלל במדת אמת. והכוונה בכל המדות האלה היה ללמד למשה שמותיו ומדותיו האלהיות שימשך מהם הטוב והרחמים תמיד ולכן לא זכר קנא ונוקם ובעל חמה לפי שלא היו ממדות הרחמים. והותרו במה שביארתי בזה שתי שאלות הי"ב והי"ג. וחכמי הקבלה אמרו שהי"ג מדות הולכות על ד' ד'. כי אחרי שזכר השם הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות. ד' מהם ממדת הרחמים. וד' מהם ממדת החסד. וד' מהם ממדת הדין:
ואמנם בהתר השאלה הי"ד שהיא במספר המדות האלה. אומר שהם בלי ספק י"ג. והם הא' ה' הראשון. והב' ה' השני. והג' אל. והד' רחום. והה' חנון. והו' ארך אפים. והז' ורב חסד. והח' ואמת. והט' נוצר חסד לאלפים. והי' נושא עון ופשע וחטאה. והי"א ונקה. והי"ב לא ינקה. והי"ג פוקד עון אבות. הרי לך מספרם שלם. ואתה תראה שי"ג מספרו אחד והוא המורה אחד המכונה בי"ג מדות האלה כי הא' שהוא השם הראשון הוא שם העצם לבדו. והח' הם שמונה מדות מההטבה והחנינה שהם ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. והד' הם ארבעת המדות האחרונות מהדין שיתערב בו מהרחמים. והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות וגו' הנה הם י"ג והם אחד והותרה בזה השאלה הי"ד:
והנה משה רבינו כאשר שמע י"ג מדות האלה וראה שרובם היו מהרחמים וכמה מחכמת האלהיות היתה נכללת בהם השתטח ויקוד ארצה וישתחו לתת שבח והודאה לאל שגמלו ברחמיו להגיעו למעלה ההיא ורב טוב לבית ישראל ברחמים אשר ינהיגהו בהם. ואמר לפניו יתברך אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו ואין ספק שזה השם אדני לא נזכר בזאת הפרשה רק במקום הזה. והמקובלים כתבו בו דברים רבים ומה שראיתי יותר ראוי בזה הוא ב' דברים. הא' הוא כי זה השם הוא אשר נתברר להם שעליו נאמר כי שמי בקרבו. והב' שהוא היותר קרוב והיותר נמצא ומשה רבינו כשהתחנן על עצמו אמר אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך ודניאל אמר ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותך ישוב נא אפך וגו' והאר פניך אל מקדשך השמם למען אדני אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה לאדני אלהינו הרחמים והסליחות. ודבריהם כלם קדושים אבל כפי פשט הכתובים נראה לפרש שמשה רבינו לא עצר כח לזכור בפיו ובשפתיו השם הנכבד כאשר שמע אותו מפי הגבורה באותו המעמד הנורא ועצום. כי ירא מדבר בלשון ההוא שנשתמש בו הקדוש ברוך הוא באותה שעה לפניו. ולכן קראו בשם אדנות כאומר אדני וגבירי אחרי אשר עשית עמדי כל החסדים והטובות האלה אבקש ממך עוד שילך נא ה' בקרבנו. ומלת נא היא כמו שפירשתי למעלה לשון עתה רוצה לומר עכשיו שאמרת לי שאתה נושא עון ופשע וחטאה. והראיתני כל הגדולות והנוראות האלה יהי נא חסדך שילך נא אדני בקרבנו רוצה לומר שעתה בהיותנו במדבר ילך בקרבנו האדון שלי הדובר בי. כי צריכים אנחנו מאד שתלך עמנו בעבור שישראל עם ?קשה עורף הוא מוכנים בטבעם לחטוא ויצרם רע מנעוריו. ואם ילך המלאך עמהם אין בידו לסלוח כמו שאמרת כי לא ישא לפשעכם. ולכך צריך שתלך בקרבנו וסלחת לעוננו ולחטאתנו מה שלא יסלח המלאך. והנה אמר עוד ונחלתנו. לתת טענה שנית על הליכתו עמהם והוא שכיון שעם כל הליכת המלאך הקדוש ברוך הוא היה עתיד להנחילנו את הארץ וזה הוא אמרו ונחלתנו. והרלב"ג כתב ששמע מפני זקנו בפסוק הזה כי מפני שהיום ההוא היה קשה להפך עורף אל מה שנשקע בו אמר הנה אם תסלח לעוננו ולחטאתנו עד שישקעו באמונתך תנחל אותנו לעולם כי הם קשה עורף ולא יסורו מאמונתך כשיסתכנו בה ושיבח החכם מאד הפירוש הזה ואיני מוצא בו טעם לשבח אך הוא כפי פשוטו כאשר פירשתי וכן בזה הדרך הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך רוצה לומר אני מבקש ממך רפואה לנפשי בעבור שאני צריך אליה מאד כי חטאתי לך. והנה ראה משה לבקש על זה עתה מפני שהקדוש ברוך הוא נתן לו למעלה פתח תקוה שעוד ילך עמהם ולכך עתה שהיה עת רצון בקש שתהיה הליכתו בקרבם עתה ולא יאחר הענין עוד. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית ואין ענינו שיכרות משה עתה ברית חדשה בין השם ובין ישראל כמו שפירשו המפרשים כי הנה לא נעשה שם ברית אחרת. אבל ענינו שאמר השם שהוא כורת ברית ונשבע לו על מה ששאל ממנו והוא שילך בקרבם. וזה הוא נגד כל עמך אעשה נפלאות שהם המיוחדות לפעולות הש"י ואינם מפעולות המלאך אשר מעשיו מסודרים. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו הנה אנכי כורת ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם. והיה הנפלאות שיעד לעשות עמהם דבקות שכינתו בתוכם. וענני כבודו סביבם במדבר הנורא ארבעים שנה כמה שאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה ונצחון סיחון ועוג ושאר הנפלאות שנעשו במדבר. וגם עמידת השמש ברקיע שנעשה אל יהושע שלא נברא כמוהו בכל הארץ ובכל הגוים. ונכלל עוד בזה היעוד מציאות הנבואה בישראל ולא באומה אחרת כמו שהתפלל עליו באמרו ונפלינו אני ועמך וכן נפלאות הירדן ואמר שמלבד זה עוד יעשה עם משה בפרט חסד אלהי ונס מופלג. והוא קרון פניו שזכר אחר זה ועליו אמר כאן וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי היה חסד פרטי למשה הנס הגדול ההוא כמו שאבאר בענינו. והנה אם כן היה הקב"ה בזה הוא הכורת הברית ומחייב עצמו באלה ובשבועה לעשות הטובות והנפלאות האלה לישראל ולמשה. ואמנם הדברים שיתחייבו ישראל לעשותם כדי למרק עון העגל ולהטיב דרכם להתרצות אל אלהיהם הוא מה שיזכור אחרי זה. והותרה השאלה החמשה עשר האחרונה:אלשיך
הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:
אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:
"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):
או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:
אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:
הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:
הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:
(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:
והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:
ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:
והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':
(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:
(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי: