וזה אשר תעשה על המזבח וגו' עד סוף הסדר. כבר זכרתי בשאלות שראוי לתת סבה למה בזוכרו כאן מה שיעשו על המזבח זכר התמידין בלבד ולא חטאת ולא אשם ויתר מיני הקרבנות. וכן ראוי לתת לב למה היו התמידין שני כבשים אחד בבקר ואחד בערב ולא היו נקרבים שניהם בבת אחת כמו המוספין וגם כי למה היתה המנחה עשרון סלת שהוא עשירית האיפה ולא היה רביעית האיפה כמו המוספין שאמר בשמן רביעית ההין וביין לנסך רביעית ההין. והנראה אלי בכל זה עוד אפרשהו בסדר פנחס אצל פרשת התמידין. אבל עם כל זה ריש מילין אומר במקום הזה. והוא שחשש הכתוב שלא יאמר אדם הנה אלהינו זה הכריע טבענו לחטוא. ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב ואין הדבר כן כי הנה הקדוש ברוך הוא לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות וכדי להסיר מלבנו המחשב' הזאת אמר הנביא (ירמיהו ז׳:כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו' וכמו שפירשתי במקומו ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו. אמר וזה אשר תעשה על המזבח להגיד שהתכלית הנכפף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות כי מוטב שלא יחטא האדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו. אבל היה תכלית המזבח להקריב בו התמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו וזה ענין אמרו כאן וזה אשר תעשה על המזבח וגומר. והותרה בזה השאלה הי"ב האחרונה. ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך. לפי שהטובה והחשובה שבמדות האדם היא היותו גומל טובה לאשר הטיב לו. והרעה שבמדותיו היא היותו כפוי טובה כי כאשר ישיב האדם גמול מן הטובה שקבל הנה הוא מוסיף ברצון הנותן ובכחו לתת ולהוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם כשימנע מהשיב הגמול הראוי הוא מתיש את כחו ומבטל רצונו בהטבה. ולכן אמרו במסכת תעניות א"ר אמי אין גשמים יורדים לעולם אלא בשביל בעלי אמונה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. כי בעלי אמונה הם בעלי הגמול הטוב ועל הכפוי טובה אמרו בעון עזות פנים הגשמים נעצרים שנאמר ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם וימנעו רביבים וגומר. והכל הולך לפי מה שאמרו כל זמן שעושין ישראל רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול שנאמר ועתה יגדל נא כח ה'. וכל זמן שאינן עושין רצונו מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר צור ילדך תשי. והנה האבות הראשונים היו בינים מזבחות ומקריבים קרבנות על החסד ועל הרחמים שהיו מקבלים מהש"י כמו שעשו קין והבל כשהרחיב השם לכם וברכם בארץ וכן נת ובניו כשיצאו מן התיבה ויצילם ה' וכן אברהם כשנראה אליו השם. ולכך צוה השם לישראל שגם הם יעשו מזבח ויקריבו עליו קרבנות התמידין בכל יום להודות להלל ולשבח לפניו על כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. והנה הם קבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים הא' הוא יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשיי שזכו אליו במעמד הר סיני. והשני היה גופני ביציאת מצרים. וכדי שנודה לפניו על שני החסדים האלה צוה שיקריבו על המזבח בכל יום שני כבשים את הכבש אחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' ואת הכבש השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח שאכלו שמה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בספור החסדים ההמה. ולפי שאחרי יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם השם את המן עומר לגולגולת. והעומר עשירית האיפה הוא לכן צוה שגם על זה יביא מנחת תודה עשירית האיפה סלת שהוא עומר אחר זכרון לנס המן שהיה בזה השיעור עצמו לכל אדם מישראל כן יתנו למזבח השם. וכדי שתהיה מנחה מהודרת צוה שיהיה סלת בלול בשמן לא יותר מדאי ולא פחות מהראוי אלא רביע ההין. וגם צוה בזה לפי שביציאת מצרים וכן במתן תורה בכל אחד מהם קבלו ישראל כבוד גדול ומעלה עליונה על כל האומות וכן קבלו שמחה רבה ולזכרון זה צוה יתברך שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא המורה על הכבוד כי הוא עולה על כל המשקים ונאמר טוב שם משמן טוב שמן תורק שמך. אמר כתית להגיד שזה יהיה מצוה מן המובחר עם היות שכל השמנים מותרים למנחות. וכן צוה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה כי היין ישמח לבב אנוש. וצוה שיהיה רביעית ההין כי הוא הכמות שיספיק לשמוח ולא יגיע לשכר ואחרי שנתן המשפט על הכבש האחד המיוחד לבקר אמר על השני ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו. ולא בא הכתוב הזה לצוות שיעשו את הכבש השני בין הערבים כי כבר נזכר זה בתחלת המצוה. אבל ענינו באומר ואת הכבש השני אשר תעשה בין הערבים הנה תעשה אותו בענין המנחה כמו שעשית מנחת הבקר ונסכו. ובספר ויקרא יתבארו דיני המנחה ותנאיה. ואמר שהתמידין האלה להיותם קרבן הודאה ושבח רב יהיו לריח ניחוח שכלם יהיו נשרפים על המזבח ויעלו בהקטרה ויהיו אשה לה' כלומר למאכלת האש ההיא אשר על המזבח. הנה התבאר שבאה פרשה זאת במקום ראוי לענינה ושהיו התמידין מתיחסים אל החסדים והטובות שעשה עמהם השם. ועם היותם גדולים בעצמם רצה יתברך שהתודה והגמול שיגמלו לו בניו לא יהיה עליהם למשא. אבל יהיה דבר נקל ובלתי נחשב כבש אחד מכל ישראל לסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל לסעודת הערב. וכן הלחם עוגה קטנה עשירית האיפה סלת ורביעית שמן ורביעית יין וכל זה על דרך (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחד מהרמז בקרבן התמידין. והוא שאנחנו מחוייבים בכל יום לתת שבח והודאה לבורא יתברך על שני דברים שעושה עמנו בכל יום כמו שאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. הא' הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת אלהי נשמה כי בכל בקר ובקר מחדש עמנו הנשמה שנפח בנו בראשונה וכאלו בערב היא באה ובבקר היא שבה. והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפינו כמו שאמר עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מהראוי שעמו וחסידיו יהללוהו וישבחוהו על זה בכל יום ולכך צוה יתברך בתמידין שיהיה כבש אחד בבקר להודות לה' שיעיר את האדם בבקר בבקר להחיותו. והכבש השני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו על החיים והחסד שעושה עמו. ואמנם מנחתו ונסכו היו באים להודות לפניו יתברך על הפרנסה שהוא נותן לחם לכל בשר ולכן באה מנחת הסלת מן החטים שהוא מאכל האדם המדבר. ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים ומהשמן ונסכו מהיין להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הב"ח הביתיים שהם היותר נאותים למזון האדם לא הדגים והפירות המרבים ליחות ועיפושים. והיה הקרבן הזה שתי פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בבקר ובערב זהו כלל הדרך הזה ועוד אבאר בזה טעם אחר יותר מתישב בסדר אחרי מות וגם בסדר פנחס. ואמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד שהיא העזרה להגיד שהקרבן הזה יהיה עולה כולה כליל לגבוה ושיהיה מקום הקרבתה פתח אהל מועד כי שם היה מזבח הנחשת ומכוון כנגד מזבח הקטרת שהוא בהיכל הקדש. ושניהם מכוונים כנגד הארון אשר בקדש הקדשים ולזה נקראו שניהם לפני ה' וביאר הכתוב התועליות המגיעין מהתמידים האלו וזכר מהם שלשה האחד שבאמצעותם תרבה הנבואה ועל זה אמר אשר אועד לכם שמה לדבר אליך. והשני שבעבורם תדבק ההשגחה והדבוק האלקי באומה ועל זה אמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי רוצה לומר שישראל כלם אנשים ונשים וטף יראו את כבוד ה' שוכן על אהל מועד וזה הוא ונקדש בכבודי כי מלת ונקדש חוזר אל אהל מועד שיהיו מחזיקים אותו בקדושה באמצעות הכבוד שיראו שם. והג' הוא שבקרבן הזה יקדש את אהל מועד שהוא המשכן כלו ואת המזבח החיצון בפרט כי עם ההקרב' יתקדש לכהן לו יתברך בהיותם עובדים בקרבן הזה. וכל אלה הג' תועליות יש להם תכלית אחד והוא אומרו ושכנתי בתוך בני ישראל שתהיה שכינתי בתוכם והייתי להם לאלהים משגיח בהם ומנהיג אותם מבלי שר ומזל אחר. ואז יתברר להם כי אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים כדי שהמשתחוים אל היכל ה' בבקר יהיה אחוריהם אל השמש ולא יטעו תת לו האלהות ולזאת הכוונה היו שוחטים תמיד של שחר בעזרה בקרן צפונית מערבית כדי שיהיה אחוריהם לשמש בעת זריחתו. ותמיד של בין הערבים היו שוחטים גם כן בקרן צפונית מזרחית בהיות השמש לצד מערב לזאת הסבה עצמה. וסמכו חז"ל זה למה שאמר הכתוב כאן שנים ליום רוצה לומר לנגד היום אשר סבתו השמש והיה גם כן המדליק את המערכה בבקר באופן שיהיו אחוריו לצד מזרח ופניו כנגד קדש הקדשים שהיה במערב:
ואמנם אמרו ועשית מזבח מקטר וגומר בא במקום הזה לפי שאמר למעלה וזה אשר תעשה על המזבח וזכר קרבנות התמידין חשש הכתוב שמא יאמר אדם ולמה לא זכרת בעבודת המזבח ההוא הקטרת שיעשו בכל יום שהוא בחיוב כמו התמידין. לכן אמר שענין הקטרת לא היה נעשה על המזבח החיצון כמו התמידין ולכן לא נזכר עמהם. אבל תעשה מזבח אחר להקטיר עליו קטרת סמים נקי כמו שיזכור ושיעשה אותו עצי שטים כמו מזבח העולה. ושיהיה רבוע אמה ארכו ואמה רחבו על זויות נצבות. ואמתים קומתו שיגיע עד לב המקטיר אבל יהיה מצופה זהב טהור את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו העולים ממעלה לגגו. וצוה שיעשה לו זר זהב סביב כדי שלא יפול ממנו הקטרת והאש. ואמר ושתי טבעות זהב תעשה לו על שתי צלעותיו. להגיד שיעשה לכל צד משתי צלעותיו שתי טבעות על שני צדיו שהם זויותיו ונמצא שהם ד' טבעות לד' זויות. ואותן הטבעות יהיו לבתים לבדים לשאת את המזבח בהן והיו אם כן הבדים שנים נכנס כל אחד מהם בב' טבעות. והטבעות היו בעליון המזבח מתחת לזרו. וכשיתנו הבדים על כתפות הכהנים יהיה המזבח תלוי שלא יגיע בארץ. ואמר ונתת אותו לפני העדות. להגיד שיניחו את המזבח הזה בהיכל הקדש מחוץ לפרכת באמצע רוחב האהל. ואמר אשר על ארון העדות רוצה לומר הפרכת המבדיל בעבור ארון העדות כי מלת על יאמר פעמים במקום בעבור. ואמר ולפני הכפרת להגיד שיהיה מזבח הזהב מכוון כנגד הכפרת אשר על העדות במקום המקודש אשר אועד לך שמה מעל הכפרת ולכך היה ראוי שיהיה מזבח הקטרת יותר מקודש מהשולחן ומהמנורה שאינם באותו כיון ונוכחיות לכפרת. והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר רוצה לומר יקטיר על המזבח ההוא מקטרת הסמים שיזכור אחר זה בכל יום ויום. וכיון גם כן באמרו בבקר בבקר שישכים הכ"ג להקטיר בהשכמה קודם הנץ החמה. ואמר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. להגיד שיקטיר בזמן שהכהן מיטיב את הנרות בהשכמת הבקר להסיר לכלוכם ולטהרם כדי שיאירו היטב כי כבר האירו כל הלילה. והפתילות והפחמים ילכלכו הנרות. ובהעלות את הנרות בין הערבים הוא קודם לבקיעת החמה והוא מערב עד בקר ונמצא שהכ"ג מקטיר ביום ערב ובקר. ואומרו לא תעלו עליו קטרת זרה הוא אזהרה לכהנים שאם לא יהיה להם קטרת מהסמים שצותה התורה לא יעלו עליו קטרת מסמים אחרים כי הוא זר ונתעב לפניו יתברך לפי שאינו במצותו וכן עולה ומנחה ונסך מהתמידין שזכר למעלה לא יעלו על מזבח הזהב הזה כי הוא לבד מיוחד להקטרת. האמנם פעם אחת בשנה יעשו עליו הזאות הדם שהוא הקרב' דומה לענין מזבח העולה וגם זה מורה על קדושתו. ולכן ספר מקדושת המזבח זה שיכפר הכהן בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל והזה על קרנות מזבח הזהב הזה מדם חטאת הכפורים כמו שנזכר בסדר אחרי מות. כי אז כמו שיזה על הפרכת כן יזה על מזבח הזהב וגם זה מורה על קדושתו. ולכן חתם הדברים באמרו קדש קדשים הוא לה' שהיא קדושה יתירה מבשלחן ובמנורה. וכבר זכרתי למעלה ברמזי כלי המשכן על מה היה רומז מזבח הזהב הזה ולמה נזכר באחרונה. וזה הוא מה שראיתי לבאר בעניני הסדר הזה:
והלבשתם. ב' במסורה הכא ואידך והלבשתם את אלעזר א. כא מ"ד כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה וזהו והלבשתם את אלעזר שנתמנה להיות כהן גדול צריך משיחה כשם שוהלבשתם כתנות היו במשיחה שאז נמשכו כך והלבשתם את אלעזר במשיחה:
