עם טעמים:
וַיָּבֹ֤א יְהֹוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ויבא ה' ויתיצב". העמידה וההתיצבות הושאל מן בעלי גשם אל חול הרוח העליון על מקומו, ר"ל על הענין המתדמה עליו בצלמו, שהוא רוח הנביא אשר הוכן לזה, שבא עליו ג"כ ותנח עליהם הרוח, וכמו (בראשית כח, יג) והנה ה' נצב עליו, ואמר במ"ר (ב"ר סט, ג) הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי יתדבק הכל בהחלק וינוח עליו חול מעלה ודבקות. וכבר ידעת ההבדל בין עומד ובין נצב, שההתיצבות הוא בדבר שצריך להתחזק על שישאר במקום ההוא, ואחר שחומר האדם הוא מסך מבדיל בין האור הרוחני השופע על נפש הנביא, צריך חיזוק והתיצבות להשאר דבוק בו. וכבר בארנו במק"א הטעם שיקרא להנביאים שתי פעמים אברהם אברהם (בראשית כב, יא), משה משה (שמות ג, ד), שמואל שמואל, שהוא לעורר שני חלקיו הרוחני והגשמי שיהיו מוכנים אל הדיבור, ואין המקום פה להאריך. והנה שמואל לא אמר דבר ה', כי היה עדיין מסתפק פן הוא קול אחר:
