"בשפתי נבון תמצא חכמה" - כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי כגון דוד שאמר לנתן חטאתי (שמואל ב' יב)
"ושבט לגו חסר לב" - אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה כמו פרעה
"בשפתי נבון". הנה הנבון תמצא חכמה בשפתיו והוא הטוב הנפלא מכל הטובות כמו שקדם ואמנם מי שהוא חסר לב לא די לו שהוא נעדר זה הטוב אבל ידבק בו הרע והמכות לגופו תמיד כי יזיקוהו ויכוהו האנשים מפני מום פעולותיו ומאמריו הנפסדים בסבת חסרון דעתו:
"בשפתי נבון תמצא חכמה", יש הבדל בין החכם ובין הנבון, החכם אסף חקי החכמה בקבלה מרבותיו ומתנהג עפ"י בלי יחקור להבין טעמם, והנבון הוא החוקר עליהם ולהבינם ולהוציא דבר מדבר, והחכם החכמה עצורה בלבו, ובכל דבר שיזדמן לפניו צריך להתיעץ עם לבבו אם יסכים מעשהו עם חקי החכמה אשר קבל מרבותיו, לא כן הנבון שמבין טעם כל דבר וכבר בנה עליהם בנינים אחרים, חקי החכמה מורגלים על שפתיו, ויש הבדל בין שפתים ובין פה ולשון, שהשפה מורה על הדבור החיצוני בלא מחשבה כלל ימליץ שהחכמה נמצאת אצל הנבון מן השפה ולחוץ, עד שא"צ לחשוב עליה כלל, כי הוא מזומנת לפניו תמיד, "ושבט לגו חסר לב", הלב הוא כח הממשלה אשר בנפש להנהיג כחותיו כפי חקי החכמה, ומי שינהג הפך מחקי החכמה על דרך אחר נקרא עקש לב וכדומה, אבל מי שאין לו הנהגה כלל, ונהג תמיד כפי שעולה על רוחו לפי שעה פעם כה ופעם כה, עד שכח המושל אינו פועל בו לעולם לא אל דרך החכמה ולא אל דרך הסכלות, נקרא בשם חסר לב, איש הזה צריך שבט להטותו הדרך, ר"ל כי האדם שהוא בעל בחירה תנהגהו לבו על הדרך, והסוס והחמור שאין להם לב המושל במדותיהם צריך כח מכריח מבחוץ להנהיגו. כמ"ש שוט לסוס ומתג לחמור, וכן החסר לב הוא דוגמת הבהמה וצריך שבט שיכריח אותו בל יעבט ארחותיו ויזיק:
ביאור המילות
"בשפתי נבון חכמה". ההבדל בין חכם ונבון חכמה ובינה, בא בכל הספר, והשפה חיצונית נגד פה ולשון, ומורה על הדבור החיצוני תמיד, בין נגד הפה (כמ"ש ישעיה י"א י"ד, מלאכי ב' ו', תהלות נ"א י"ז, ס"ו י"ד, קמ"א ג', למעלה ד' כ"ד, לקמן י"ג ג', ט"ז כ"ג י"ח ו', כ"ז ב', איוב ט"ו ו'), ובין נגד הלשון (ישעיה נ"ט ג', תהלות ל"ד י"ד, ק"כ ב', לקמן י"ז ד', י"ח ז', ושם כ'), "חסר לב", עי' למעלה (ט' ד'):
