מ"ג ישעיהו לז כב
פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא
מקרא
כתיב: זה הדבר אשר דבר יהוה עליו בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלם
מנוקד: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם.
עם טעמים: זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה עָלָ֑יו בָּזָ֨ה לְךָ֜ לָעֲגָ֣ה לְךָ֗ בְּתוּלַת֙ בַּת־צִיּ֔וֹן אַחֲרֶ֙יךָ֙ רֹ֣אשׁ הֵנִ֔יעָה בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃
מלבי"ם (כל הפרק)
"בזה לך", אתה סנחריב דע כי בתולת בת ציון בזה ולעגה על חרופיך וגדופיך, "ובת ירושלים הניעה ראשה עליך" כי יודעת שפה יהיה מפלתך:
ביאור המילות
"בזה". לעגה המבזה מפני שאין הדבר נחשב בעיניו. והלועג, להראות פחיתת מעשיו, וקרא בת ציון בתולה כי מצודת ציון היא עיר דוד היתה בצורה מלהכבש, לא כן ירושלים לא היתה בתולה:
הערות
כ"ב-ל' לפי' המפרשים צ"ל בז לך לשון זכר, והמליצה בכלל מוקשה לפי פי' המפרשים:
