מ"ג ישעיהו ג כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


כו. וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ואנו ואבלו פתחיה ונקתה לארץ תשב

מנוקד: וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב.

עם טעמים: וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואנו" - ל' אנינה

"פתחיה" - שערי עיירות ובתים בכל שעריה' יהא הספד

"ונקתה" - ותתרוקן מכל כמו וגם אני נתתי להם נקיון שינים (עמוס ד) ובל' משנה יצא פלוני נקי מנכסיו

"לארץ תשב" - מגובה לשפלות ישבו לארץ ידמו (איכה ב) בתשעה באב

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנו", הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא.

"ונקתה", תתנקה מכל אשר לה כ"פ המפרשים. ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. עפ"ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד "שפתחיה" (של האלמנה) "יאנו ויאבלו", אז "ונקתה" מעונש גם אם "לארץ תשב" ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה. והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה:


ביאור המילות

"ואנו ואבלו". עיין לקמן (יט ח'), הפתחים יאבלו כמו דרכי ציון אבלות. ופעל ונקתה בא לרוב על שנפטר מעונש, ונקה לא ינקה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ונקתה" - תהיה נקיה וריקנית מכל טובה ותשב לארץ בשפל המצב

"פתחיה" - בכל פתחי הבתים יהיה אנינות ואבלות

מצודת ציון

"ואנו" - מלשון אנינות

"ואבלו" - מלשון אבלות

"ונקתה" - מלשון נקי