מ"ג ויקרא כו מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא · כו · מ · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וִיוַדּוֹן יָת חוֹבֵיהוֹן וְיָת חוֹבֵי אֲבָהָתְהוֹן בְּשִׁקְרְהוֹן דְּשַׁקַּרוּ בְּמֵימְרִי וְאַף דְּהַלִּיכוּ קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ׃
ירושלמי (יונתן):
וִיוַדוּן בְּשַׁעַת אַנִיקְהוֹן יַת חוֹבֵיהוֹן וְיַת חוֹבֵי אַבְהַתְהוֹן בְּשִׁקְרֵיהוֹן דְשַׁקְרוּ בְּמֵימְרִי וְאוּף דְהַלִיכוּ עִמִי בְּעַרְאַי:

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"והתודו את עונם" קצתם כמו דניאל ועזרא וזולתם:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

והתודו את עונם עד פרשת איש כי יפליא נדר. בעבור שתכלית פקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיהו כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו. יעד כאן הכתוב מה יהיה ענינם בזה באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם כי כן היו מתודים בבית שני כמו ואתנה את פני אל האלהים לבקש תפלה ותחנונים. ואמר דניאל חטאנו עוינו פשענו רשענו וסרנו ממצותיך וגו'. וכן התודה נחמיה ועזריה גם כן אך הפסוק מבאר ומפרש גנות הדור באמרו במעלם אשר מעלו בי ר"ל שיתודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעונותיהם ומעונות אבותיהם אבל אנשי הדור ההוא לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו בו ויהיו כטובל ושרץ בידו וזהו במעלה אשר מעלו בי ואף ע"פ שהיו מתודים יחזיקו תמיד במעל ובחטא ואף אשר הלכו עמי בקרי כי מלבד העבירות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם הנה היו מיחסים ענשי ההשגחה למקרה כאנשי בית ראשון ומפני שלא היה הודוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר אף אני אלך עמם בקרי ר"ל שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'. ומלבד זה אותם אנשי בית שני לא יבואו בית ה' אבל יבואו בגלות אחר ועל זה אמר באמת והבאתי אותם בארץ אויביהם. כי הנה מה שאמר לעיל ואתכם אזרה בגוים והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן והבאתי אותם בארץ אויביהם נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם לכלות פשע ולהתם חטאת מהעונות שעשו אבותיהם שלא נתכפרו מהם ולכך אמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם שיעזבו עונם בהחלט כי זה היה תכלית הפקידה כמו שביארתי או שילכו בגלות אחר כמו שזכר. והרמב"ן פירש והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן שיכנע לבבם הערל או זמן שירצו את עונם באורך הגלות כמו שאחז"ל (סנהדרין ד' צ"ט) אני ה' בעתה אחישנה אם זכו אחישנה לא זכו בעתה. ואתרי שיעד על מה שיהיה בבית שני חזר לדבר בגלות בבל שהיה הראשון ואמר וזכרתי את בריתי יעקב כלומר שאם יאמר אומר ואיך יגלה הקב"ה לעמו לבבל ולא יזכור להם זכות אבותיהם לזה השיב ואמר אלהי משפט ה' וצדק משמים נשקף כי הוא יזכור להם את ברית יעקב שכל זכיותיו ראוי שיהיו על זרעו ועל יוצאי ירכו. ואף את בריתי יצחק שהיה אפשר לי ליחס זכותו לזרע עשו שהיה גם כן בנו של יצחק הנה אני לא אעשה כן כי כל זכות יצחק איחס לישראל ואף את בריתי אברהם אזכור כי עם היות אפשר ליחסו לזרע ישמעאל ולבני קטורה ולזרע עשו שכלם יצאו מאברהם. הנה אני לא איחס זכות אברהם כלו אלא לישראל אבל עכ"ז אזכור להם זכות ג' האבות כלם. הנה ג"כ אזכור הארץ העלבון שעשו לארץ הקדושה בבטול השמטות והיובלים ולכן כפי שורת הדין בהיות זכות האבות בעדם ועלבון הארץ כנגדם יהיה מהמשפ' שהארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם ר"ל שתפרע אותם השמטות והיובלים בהיותה שממה מהם. והם אחרי גלות בבל שהיה מפני השמטות ירצו את עונם ר"ל שאר העונות שעשו שלא בא עליהם גלות בבל ירצו אותם בגלות אחר הארוך הזה. יען וביען במשפטי מאסו ואת מצותי געלה נפשם רומז אל שאר העבירות אשר עשו בזמן בית שני כמו שזכרתי ובזמן בית ראשון. ולפי שלא יחשבו מכל זה שלא יהיה להם עוד תקומה ויכלו בגלות הארוך הוצרך לומר ואף גם זאת תהיה בהם כי כמו שיעדתי ברעות כן איעד בטובה הזאת. והוא שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אם היות שאמרתי למעלה וגעלה נפשי אתכם לא יהיה המיאוס והגיעול בגבול כל כך שיגיע לכלותם ולהפר בריתי אתם כמו שהם הפרו אותו כי נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב כי אני ה' אלהיהם וכמו שאני ה' לא שניתי כן אתם בני ישראל לא כליתם. ומפני זה גם באחרית הזעם אזכור להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים להיות להם לאלהים. וכן אעשה בסוף הגלות הארוך הזה וכמו שהנביא אומר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הנה התבאר למה אחר והתודו את עונם אמר והבאתי אותם בארץ אויביהם ולמה אחר שאמר וזכרתי את בריתי יעקב אמר והארץ תעזב מהם ולמה זכר האבות שלא כסדר זמנם באחרון החל ובראשון כלה והותרו בזה השאלות הי' והי"א והי"ב. וכן התבאר שאין סתירה מאמרו לא מאסתים ולא געלתים למאמר וגעלה נפשי אתכם. והותרה בו השאלה הי"ג. ואמנם למה קצר משה בנחמות ולא יעד בגאולת ישראל מגלותם. הנה הוא לפי שהמוסר הזה לא נאמר על גלות בבל בלבד כדברי הרמב"ן ולזה לא הגבילו לשבעים שנה כמו שעשה ירמיה. האמנם לפי שראה שהיה הגלות ארוך ונמשך מאד ומי יכילו כי יתיאשו ממנו בני ישראל לכך לא פי' כמה יארך. עוד יש לי בזה טעם אחר. והוא שבכאן היה מרע"ה מתרה בישראל על שמירת התור' והמצות לכך הוצרך לאיימם ביעדו כמה מהצרות רבות ורעות יבואו עליהם בעבור זה. ואלו היה מיעד אותם שאחרי ימים מועטים ע' שנה ישובו לירושלם ויכלה ענשם יהיה העונש נקל בעיניהם לכך האריך במוסר להפחידם וקצר בנחמות להודיעם שהדבר קשה ומסוכן מאד. אמנם ירמיהו שראה אותם כבר גולים ונחרדים חשש אולי יתיאשו מהטוב. לכך הוצרך להודיעם שישוב השם לגאלם בזמן קרוב והותרה בזה השאלה הי"ד האחרונה. ואחרי שהשלים אדון הנביאים כל התראותיו ביעודי בריתו אמר אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל ר"ל שהברית הוא חזוק לשמירת המצות האלהיות שניתנו בסיני והם הנזכרות בפרשת שלמעלה. ואפשר לפרש אלה המשפטים והחקים והתורות על אלות הברית במוסר הזה שהם בערכו יתברך חקים שחקק וגזר אותם בחכמתו העליונה שמי שיעבור על מצותיו תקולל חלקתו בארץ ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ובערך המקבלים היו משפטים צדיקים והם עקרי התורה שבכתב ושבעל פה. ועל זה אמר הנביא וגם אנכי נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם שלא אמר זה על חקי התורה חלילה אלא על הקללות ואלות הברית שיעד הקב"ה על העוברים על מצותיו ותורתו כי אותם הם חקים לא טובים:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

והתודו את עונם וגו'. מה שנאמר אחר הוידוי אף אני אלך עמם בקרי לפי שנאמר במעלם אשר מעלו בי. בי"ת של במעלם משמע שהם מועלים והולכים כי היה לו לומר והתודו עונם ומעלם אלא שאע"פ שמתודים ומודים שחטא זה גרם להם, מכל מקום הם מועלים והולכים עוד טומאתם בם כמנהג דורינו שהכל מודים שכמה עבירות ידועות מסבבות כל התלאה ואעפ"כ אינן שבים מהם והרי הוידוי כטובל ושרץ בידו. וי"א לפי שלא יתלו בעונם לבד כי יאמרו שאינן מספיקין להביא עליהם כל המכות הללו ויתלו גם בעון אבותם ע"כ נאמר אף אני אלך עמם בקרי ואז ירצו בעונם ויתלו בעון עצמם ופירוש זה סתור ממה שאמר דניאל (דניאל ט, טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו'.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

והתודו את עונם וגו'. ראשונים לא האירו עינינו בכתובים הללו כי כולן רחוקים משמוע, אחד למה חייבם הכתוב להתודות עון אבותם הלא בהתודות עונם אין אני קורא עליהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (ברכות דף ז.) ב' אומרו אף אני אלך עמם וגו' מה ענין עונש זה אחר הוידוי, ג' אומרו והבאתי אותם וגו' עונש זה כבר אמור למעלה, ד' אומרו או אז יכנע ספק זה למה. ורמב"ן ז"ל פירש שהספק הוא על הגאולה או תבא על ידי כניעה או עד שיקבלו עונשם, והוא פירוש דחוק, וכמו כן מה שפירש אדונינו רש"י ז"ל הוא דחוק לעין רואה ולב משכיל:

ונראה לפרש הכתובים על זה הדרך כי לצד שטעות מתמידי העבירות תבא להם מעין טועה בראותם מה שלפניהם התעיבו עול שנה אחר שנה ודרכם צלחה ושלותם רב לאין חקר אף כי חטאתם כבדה מזה לא יפחד עשות רשע וימאן לקחת מוסר, כי יגדל ביחון הראות מהודעת המוכיח מיעודי התורה, ודבר זה כילה אמונת עם בני ישראל בעונש הרשע ושכר הצדק, וכמו כן הנה עם בני ישראל לא הביא ה' עליהם מוסר עד אשר עונות ראשונים גברו ועלו למעלה ראש ושלוותם וטובתם רבה ועצמה כמובן מדברי נביאים, ולזה כשפעל ה' ועשה בהם נקמת עונותם לא האמינו כי על פועל הרע שילם להם ויוכיחו מהראשונים, לזה אמר ה' בעת שובם ויבואו להתודות צריכין להתודות גם כן כי אבותיהם חטאו:

והוא אומרו והתודו עונם וגו' ואת עון אבותם כדי להסיר טעות שהיו בו שאין זה מעשה רעה ממה שעשאוהו ראשונים ולא נענשו, ויאמרו בפיהם אבותינו חטאו והרשיעו ואנחנו עונותיהם סבלנו לצד שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, ואומרו ואף אשר וגו' פירוש כי מחשבת טעות זה שהעונשים היו באים בקרי יחשבהו ה' עון שצריך וידוי עליו כשאר עבירות:

מדרש ספרא

לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

[ג] "והתודו את עונם ואת עון אבֹתם"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מתודים על עונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי".

<< · מ"ג ויקרא · כו · מ · >>