וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן עד דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. בעבור שהיו המצות האלה שצוה השם לכהנים כלן אזהרות על כבוד הש"י ושלא יעשה דבר שיהיה חלול בכבודו לכן אחרי שהזהירם בעניני המתים. וקבורתם הספדם ועניניהם וכן בעניני הנשים אשר יקחו להם הזהירם עוד שלא יקרב אל המזבח לשרת איש בלתי הגון וכן דבר בלתי הגון לא יקרב שמה ועל זה באו ג' פרשיות סמוכות זו לזו, הא' כהן בעל מום שלא יעבוד. הב' בכהן טמא שלא יאכל בקדשים ומי יאכל מהם מבני ביתו של כהן. הג' שלא יתקרב על המזבח קרבן שיהיה בו מום. ועתה יבאר הפרשה הראשונה מהכהן שיהיה בו מום שלא יעבוד על המזבח אם שנולד במומו ואם שנעשה אחר כך ונתחדש בו מחמת חולי מום קבוע או מום עובר וכ"ש אם המום בפניו. והנה צוה השם את משה שיאמר לאהרן איש מזרעך לדורותם וכן אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא ללמד שאם לא יהיה מזרע אהרן יוכל לשרת בהיותו בעל מום. אבל אמר זה לפי שאהרן וזרעו נתיחדו לעבודת בית המקדש ובם בחר השם לשרתו והזר הקרב יומת. ולפי שלא יחשבו הכהנים שלהיותם מזרע אהרן היו כלם כשרים לעבודה ושהמומים שנתחדשו בהם בטבע או במקרה לא יפסלו אותם בעבודתם כיון שהם מזרעו של אהרן שנתיחדו לעבודה לכן אמר יתברך למשה שיבאר ויפרש לאהרן כי בו ובזרעו בחר לעבדו ולשרתו אך בתנאים שלא יהיה העובד בעל מום כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו כי הוא חלול כבוד השכינה יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם כל שכן להש"י וכמו תאמר הקריבהו נא לפחתך. והנה חזר לומר שנית כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב ע"ד אביו ואמו קלל הנכפל ואפשר לפרש שאמר כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להביא משל למלך שכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב רוצה לומר לשרת לפני מלך שר ואדון כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ולזה נכפלה זאת האזהרה, והנה זכר ראשונה המום הנראה ונגלה באמרו איש עור כלומר שלא יהיה נראה בעינו. וזכר אחריו או תבלול בעינו שהוא מום כפי הנראה. אבל אינו נעדר הראות וכן זכר פסח וחזר לומר שבר רגל לפי שהפסח הוא שנולד כן והשבר רגל הוא חולי. ואמנם חרום הוא חסר אבר כאלו תאמר אצבע וכדומה לו וזה אם בלידה ואם בחולי ואף שהוא מכוסה. ושרוע הוא הפכו שהוא מיותר אבר או בשר והוא נפוח מתולדתו או מחליו וגבן הוא הגבוה יותר מן הראוי. והדק הוא הנמוך ביותר כך פירשו הראב"ע. ולדעת רש"י גבן שנתחברו שני ריסי עיניו או דק דוק שבעין, ואפשר לפרש גבן חטוטרת מגבו כגמל מלשון הרים גבנונים או גבינה ודק הפכו שחזהו דק והוא חולי רע, תבלול דבר זר בעינו מלשון תבל עשו והוא מדמות שבלול. וגרב הוא מוכה שחין רע. וילפת הוא רעש האברים מלשון ויחרד האיש וילפת. ומרוח אשך שאשכיו נפוחים כנוד מלא רוח. וכלל הדברים באמרו כל איש אשר יהיה בו מום מזרע אהרן רוצה לומר אע"פ שהוא זרע אהרן שבחר השם לעבודתו כיון שהוא בעל מום לא יגש להקריב את אשי ה' כי כיון שמום בו ראוי הוא שאת לחם אלהיו שהם הקרבנות לא יגש להקריב מפני כבוד המזבח והעבודה והותרו כפי מה שפירשתי בזה השאלות הו' והז'. וכאשר אסר הכתוב לבעל מום ההקרבה במזבח אמר הן אמת שמקדשי הקדשים ר"ל החמורים כאשם וכחטאת וכמנחה ומן הקדשים שהם קדשים קלים כתרומה וכשלמים יאכל הכהן הנזכר אף על פי שיהיה בעל מום כיון שהוא מזרע אהרן. אך אל הפרוכת לא יבא שאם הוא כהן גדול ונתחדש בו מום מהמומים שזכר לא יגש ולא יבא אל הפרוכת להכנס לפני לפנים ביום המקודש וגם אל המזבח החיצון לא יגש להקרבת קרבנות וכל שכן אם הוא כהן הדיוט שלא יגש כי מום בו רוצה לומר בעוד שהמום בו ובזה האופן לא יחלל הכהן את מקדש ה' שצריך שיהיה נכבד בעיני העם שהכהן המשרת ראוי שיהיה יפה בגופו ובמדותיו וכן ארז"ל שצריך שיהיה זקן ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם, ואמר כי אני ה' מקדשם רוצה לומר לכהנים המשרתים להיותם שלמים בכל ענין יותר מכל עדת ישראל. ויתכן שהמומים הנזכרים כאן הם כסוגים ותחתיהם יכנסו מינים רבים. כי הנה העור כולל כל החלאים המתילדים בעין כגון הרחבת הנקב בבת העין וצורתו וחולשת הראות וכיוצא בם. ופסח כולל כל מי שצולע ונשמט הירך ומקצה רגלים ומועדי רגל. וחרום כולל כל חתוך בשר או עצם או אבר ומי שמדבר בחוטמו. והשרוע כולל כל תוספת בשר ואנדרוגינוס והוא הדין שנשברו צלעותיו או עצמותיו. וגבן כולל תחתיו מי שדקדקו עולה למעלה כמו ביצה או מי שראשו יוצא אחריו כנגד ערפו. ודק כולל הנמוך ואשר נמנעו הגידים באחד מאבריו ונדלדל הפנים וגדול הבשר בקצה העין וחסרונו. וגרב כולל כל מיני שחין. וילפת כל עוות הגוף ומעיכ' הפה והכפיה והרעד והשטות וגלגול הראש ועקום החוטם הנוטה לצד אחד, ומרוח אשך כל מה שירע בכיס הבצים והסרוס והחצץ ומי יוכל לקבץ כל זכרון כל המקרים בגוף ההווים וכלם נכללו תחת כל איש אשר בו מום, וחז"ל מנו אותם והעלום לתשעים מומים וגם פירשו המלות בדרך אחרת ומה שפירשתי בם הוא היותר נכון כפי הפשט. ומזה תדע למה לא הזכיר האלם והחרש או נכפה ומי שיש לו רעד ושאר החלאים. וספר הכתוב שדבר משה כל מה שזכר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל רוצה לומר לאהרן פרשת והכהן הגדול מאחיו המתיחסת אליו. ואל בניו שאר הפרשיות שנאמרו באזהרתם. ואל כל בני ישראל כדי שיכריחו את הכהנים בקדושתם. ואם ישאו נשים פסולות אליהם ימחו בידם וכן בשאר הדברים שיכריחום לשמור קדושתם.
