מ"ג ויקרא יט יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא יט · יב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְלָא תִשְׁתַּבְעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא וְתַחֵיל יָת שְׁמָא דֶּאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יִשְׁתְּבַּע חַד מִנְכוֹן בִּשְׁמִי לְשִׁיקְרָא לְאַפְסָא יַת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא תשבעו בשמי" - למה נאמר לפי שנא' (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד מנין לרבות כל הכנויין ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ,ו), יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְּיֻחָד? מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַכִּנּוּיִין: תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר; כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא תשבעו: אפילו בלא כפירת ממון:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא תשבעו בשמי לשקר" - למה נאמר לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על השם המיוחד מנין לרבות כל הכנויין תלמוד לומר לא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי לשון רש"י מתורת כהנים (פרשה ב ו) ועל דרך האמת לא תשבעו בשמי הוא השם המיוחד וחללת את שם אלהיך הוא האלהים שממנו נתרבו כל הכנויין ושם נאמר תחילה את שם ה' אלהיך וכי לא ינקה ה' בשמו הגדול המיוחד וזה טעם "וחללת" כי כאשר ישבע בשם המיוחד לשקר יהיה מחלל שם אלהיו

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא תשבעו בשמי לשקר" להפטר מחיוב ממון. ולזה הוסיף ואמר וחללת את שם אלהיך. כלומר עם זה שתזיק לחברך בהפטרך מחיובו לשקר הנה תחלל את שם אלהיך. אחר כך הזהיר שלא יזיקהו בחלול כבודו וזה באמרו:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואמר ולא תשבעו ג"כ שלא יאמר אם הוא מכיר שחבירו נשבע לו לשקר הריני נשבע להציל ממוני ממנו, ונשבעין לאנסים, שהרי אתה מחלל שם וכו', ולזה גמר אומר לשון יחיד, לומר שמדבר עם מי שמציל ממון עצמו בשבועה, ואין צריך לומר הנשבע ראשון הרמוז בכלל לא תשבעו. עוד יכוין באומרו לא תשבעו להזהיר גם למשביע אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו, ואינו בחילול אלא הנשבע לזה אמר וחללת לשון יחיד:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[ה] "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר"-- הא אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר.

[ו] "ולא תשבעו בשמי לשקר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד לבד. מנין לרבות את כל הכינויים? תלמוד לומר "בשמי"-- כל שם שיש לי.

[ז] "וחללת את שם אלקיך"-- מלמד ששבועת שוא חילול השם.   דבר אחר: "וחללת"-- נעשה אתה חולין לחיה ולבהמה [ח] וכן הוא אומר "על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן חרו ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער" (ישעיהו כד, ו).

<< · מ"ג ויקרא · יט · יב · >>