מ"ג דברים כט א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם אתם ראיתם את כל אשר עשה יהוה לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכׇל־עֲבָדָ֖יו וּלְכׇל־אַרְצֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוֹן יָת כָּל דַּעֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדּוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּקְרָא משֶׁה לְכָל יִשְרָאֵל וְאָמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲמִיתוּן יַת כָּל מַחְוָותָא דְעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל יַתְבֵי אַרְעֵיהּ: |
רמב"ן
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
הראשון הוא שהיתה כונתו בדברים האלה לתת להם טעם לברית אשר עתה יכרות עמהם והוא כי עם היות שכבר עברו בברית אחר יען וביען לא נתנו לב אליו ולא חששו ממנו כראוי וימרו אל בלבבם. היו משורת הדין שעתה בבואם אל ארץ נושבת יכנסו בברית חדשה ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. כי חטאת אבותם בטלו והשחית הברית אשר באו בו. ולכן יצטרכו אל ברית אחר להדבק באלהים עתה שהיו יותר צריכים אל עזרתו והשגחתו לכבוש הארץ. והוכיח מרים ועונם מאשר ראו בעיניהם נסים ונפלאות הרבה ולא שתו לב אליהם ואף על פי שהיתה להם תבונה טובה מזגיית לא הועילו בה. ובהיותם מבלי מעיקים וסבות מונעות מכל הדברים ההכרחיים ועם כל זה לא נשתלמו בהשגתם וזה ממה שיורה עוז פשעם. ולפי שהתורני יעשה מופתיו מהחוש כלומר מהנפלאות שהשיג. לכן התחיל לזכור להם מהפלאות שראו בעיניהם. וזהו שאמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלהיכם לעיניכם בארץ מצרים רוצה לומר שהם השיגו הנסים והנפלאות שנעשו במצרים לקטנים עם הגדולים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור וגו'. וזהו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו שזכר המדרגה העליונה מהמלך. והאמצעית מעבדיו והשפל' מארצו. וביאר מה הם הדברים אשר עשה באמרו המכות הגדולות אשר ראו עיניך שהם עשר המכות. ואמר בהם אשר ראו עיניך להיותם דברים שנתאמתו בחוש ויוצאים מההקש השכלי. ואמר עוד האותות והמופתים הגדולים ההם. לרמוז אל קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומתן תורה. ושאר הנסים הרשומים שעליהם אמר האותות והמופתים הגדולים ההם. הנה בזה הוכיח שנשלמו בני ישראל במוחשות הנפלאות ההם כדי שמהם ישתלמו באמונותיה'. ולפי שלא יאמרו שלא הועילה להם ההשגה החושיית המופלאת ההיא לפי שהם מעצמם היו חסרי הדעת ובלתי שלמי היציר' במושכלות ושעל כן לא הועיל להם הלמוד המוחש ההוא לכן אמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. והוא נאמ' בתמיהא. וכי לא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. שהם שני החושים היותר דקים ויותר מתיחסים לקנין השלמות מזולתם. אין ספק הלב נתן לכם השם יתברך מוכן לדעת. ועינים ואזנים בריאי' וטובים להשגת מוחשיה'. והיה לכם אם כן מפאת היצירה הטבעית לב יודע ומוכן לחשוב ועינים לראות אותם הנסים ואזנים לשמוע אותם הדברים המופתיי'. ואפשר לפרשו גם בניחות' ויהיה היום הזה הוא היום שראו מופתי מצרים שזכר. יאמר כי עד אותו זמן לא היו שלמים בדעת' ואז כשראו מופתי מצרים והים וסיני ושאר הדברים הנכללים בזה שאמר והאותות והמופתים הגדולים ההם אז היה להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וכן קראו חז"ל לדור המדבר דור דעה. וכל זה להגיד רוב השגתם לשלמות הדעת והאמונה. ולפי שלא יאמרו שטרדות הזמן ודחקי השעה וטורח צרכי הבית מנעו מהם ההשגה וההשתלמות עם היותם מוכנים בטבע והיות הפלאות מושגות להם בחוש לכן אמר ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה. כלומר אינו כן שאני הולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה מקום פנוי וחוץ מטרדות העולם לא הייתם טרודים בדבר מההכרחיים לחי כי לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך וגו'. לחם לא אכלתם שתתעסקו בזריעה וקצירה וטחינה ולישה ואפיה ושאר המלאכות המחוייבות להעשות ללחם לפי שהייתם אוכלים המן. ויין ושכר לא שתיתם שהוא המצטרך לעבודה רבה כל השנה בכרמים כי הוא ית' נתן לכם מים מצור החלמיש. והוא עשה כל זה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. רוצה לומר כל זה עשיתי להשלימכם בידיעה ואמונה אמתית מאלהותי שהוא היה תכלית הנסים והנפלאות כלם. ולזה אמר בלשון שולל לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם לפי שהיתה הכונ' להגיד שלא היו טרודים בדבר יעיק וימנע שלמותם לא להודיע שנתן להם את המן כי זה כבר אמרו פעמים רבות. והנה אמר משה למען תדעו כי אני ה' בלשון השם יתברך לרמוז שהוא ית' אמר כן בעצמו. ואמר שעם היות שלחם לא יאכלו ויין לא ישתו לא היו מפני זה חלושי הכח ורכי הלבב כאנשים העומדים בהנהגה דקה כי הנה באו אל המקום הזה ונלחמו עם סיחון ועוג מלכים אדירים ויכו אותם ויקחו את ארצם אשר נתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה שזה יורה על גבורת' לפי שזה היה בכח האל יתברך וברוחו וכיון שכבר התחלתם במלחמות צריכים אתם שלא תעברו על המצות כאבותיכם. כי אם שתהיו זריזים בהם כדי שיהיה השם ית' בעזרתכם וילחם את מלחמותיכם ומפני זה תצטרכו לבא לברית חדשה לקיים המצות. כי בזה מהתועלת העצום לכבוש הארץ אשר אתם באים. וזה אמרו ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית' אותם למען תשכילו ותצליחו בכל אשר תעשון. ולכן אחרי אלה ההקדמות התחיל בענין הברית באמרו אתם נצבים וגו'. הנה התבארו הספקות האחרונים אשר העירותי בפרשה. והם כ"ה כ"ו כ"ז וכ"ח. ואמנם הפן השני מהפירוש בפרשה הזאת יבא ביאורו בתחלת פרשת אתם נצבים: נשלם סדר והיה כי תבא:
ואמנם גם הספקות הנופלים בדברי הסדר הזה כפי אשר תגזור הסברא הפשוטה בהבנתם הלא הם שמונה עשר:
הספק הא' והוא הגדול שבכלן שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו זה במלכות ארא"גון על ענין הברית הזה ומאמר הכתוב שאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה וגו' והוא כי מי נתן כח לדור המדב' שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו נעשה ונשמע ולעברם בברית השם ית' אלהיהם או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם אשר לא יבטל לעולם. עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שיראה מזה הכתוב ובכל מקום שנמצא בפיהם ז"ל (שבועות ד' כ"ג) והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא שזה לא יתכן מן הדין. שהרי לא יפול בזה הענין טבע אבות ובנים לפי שגוף אשר יש לו לאב שותפות בהיותו לא היה נמצא שם כי אם בכח רחוק מאד מאד ממציאותו והוא מבואר כי לא בכח יגבר איש להשביע בניו לדורי דורו'. וכל שכן מצד הנפש הדברית שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שאינה נדונת על פיו וכמאמ' הנביא יחזקאל עליו השלום (י"ח כ') מה לכם אתם מושלים את המשל הזה בית ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהנה חי אני נאום ה' אלהים אם יהיה לכם עוד המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן וגו'. מורה שהם אצלו ית' בשווי מבלי שתוף ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיה. וכמו שתורה על זה הפרשה כלה. וגם ירמיהו הנביא ע"ה אמ' כן. וחוייב אם כן שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב וכל שכן מדבורו ואין צריך לומר לדורות עולם. וכבר אמרו בפ"ק דכתובות (דף יא) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין ואם הגדיל יכול למחות. והלא דברים קל וחומר ומה אם בהיו' שם הגוף יכול למחות לפי שהיה קטן בשנים כל שכן אם לא היה שם כלל שאינו מחוייב במה שעשו הראשונים מדעתם. ואין ראוי לנו שנתפייס במה שאמרו הקדמונים ז"ל ובמדרש תנחומא בפרשה זו שכל הרוחות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורו' כלם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה כי יקשה זה על השכל להאמין בו איך היו הנשמות שהם מבלי גופות והמצות אינם מחוייבות כי אם לחבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם. וכמו שאמר (פ' אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובמתים חפשי. כי בהפרד' זה מזה אינם אדם עם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו. גם לא יספיק בתשובה זה דעת האומר שהיו באוכלוסא ההיא שש מאות אלף הגברים כולל הצורות כלם וכל הפרצופי' לכל מזגי האדם שהיו אפשרי המציאות ושמעתה אי אפשר להמצא שום אדם בדורות הבאי' שלא היו שם בדמותו וצלמו בגוף ונפש. ושלזה אין בשום אדם יכולת במה שישבעו כלם בהר סיני. כי היו הדברים האלה כבדים על הלשון לאמרם וקשים על השכל לקבלם והם חלושים כפי ענינם בעצמ'. ויותר מזה יקשה למה שראינו בעינינו שעל שבועה זו יש קיום והעמדה אל הברית והשבועה אשר לו יתברך עליהם שלא יופרדו לעולם בזולתם והא בהא תליא ונשארה להם השאלה בעינם ומבקשים פנים אל התירה. לפי שישראל עברו השבועה הזאת פעמים רבות. ויתחייב מזה שכבר הופר הברית והשבועה האלדית ויהיו בטלים כל הכתובי' המורי' על נצחיות ישראל. כמו שאמר (ירמי' ל"א) אם ימושו החקי' האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו'. גם אמרו (פ' בחקותי) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתי' וגו' ודומיה'. ואם עברו השבועה והברית אשר עליה היינו לו יתברך לעם הנה אם כן אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואיך יהיה אם כן מקום לנבוא' יחזקאל (סימן כ') והעולה על רוחכ' וגו'. אבל זה ממה שיורה שאין כח באבות להשביע הבני' ולחייבם בשבועת' ולא יהיה כח בשבועת' להמשיך בחבלי מציאות' ובעבותות קיומם הדבוק הנצחי שרצו ורצה השם יתעלה שיתלה בה. זהו ענין הספק הזה ותוארו. ובאמת כי הוא ספק עצום ונורא ויתד שהכל תלוי בהתרתו:
הספק הב' באמרו למען הקים אותך היום לו לעם כי מאמר היום מורה אם שעד הנה לא היה לו לעם. והיום ההוא יקימהו לו לעם וזה אי אפשר שיובן במקום הזה. לפי שמעת קבלם את התורה לקחם השם יתב' לו לעם שהיה קודם לזה ארבעי' שנה. או שיורה על סוף הזמן כאילו אמר היום הזה תהיה לעם לה' אלהיך ולא עוד. וזה באמת בלתי מסכי' עם כוונת הברית בנצחיותו והתמדתו:
הספק הג' באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי איך נשבע הש"י במה שלא היה תלוי בו כי אם ברצון ישראל ובחירתו ואם ישראל לא יחפצו להכנס בברית ההוא איך תתקיי' שבועתו להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים:
הספק הד' באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי אם היה שנשבע הש"י אל האבות להקים אותם לו לעם. אם כן יהיה מחוייב למחול פשעיה' וגם כי יוסיפו לחטוא לא תחול הקללה עליה' ובהודעה זו יתן להם לב שלא יפחדו מאלות הברית: הספק הה' בברית עצמו. רוצה לומר מה היה ענין הברית הזה ואמתתו כי אם היה הברכות והקללות שנזכרו למעלה הנה אחרי שכבר נאמרו שמה נכרת הברית עצמו ואיך יאמר עתה לעברך בברית ה' אלהיך ובאלת ואם היתה שבועה וקללה אחרת עליהם. הנה מה יתן ומה יוסיף קללה עם קללה ולמה תקרא הקללה הזאת ברית ולא האמורה למעלה:
הספק הו' באמרו כי את אשר ישנו פה בלשון יחיד. כי הנה התחיל לדבר בלשון רבי' כמו שאמ' ולא אתכם לבדכם אנכי כורת וגו'. וחזר לדבר בלשון יחיד את אשר ישנו פה. והוא זר בלשון:
הספק הז' כי מצד אחד יראה כי הברית הזאת לא נעשה כי אם בעבור המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי והוא מכלל החיים אשר עומדים שמה. באמרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וגו'. ואם היה כן יתחייב שאם לא היה שם מתברך היו הברית והאלות שלא לצורך ומצד אחר יראה שהברית מכוון כנגד הדורות הבאים אחריהם כמו שכתב ולא אתכם לבדכם וגו'. כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. ואין ענין לזה עם המתברך עתה בשמעו את דברי האלה הזאת בלבבו לאמר שלום יהיה לי:
הספק הח' באמרו לא יאבה ה' סלוח לו כי דבר מבואר הוא אם השומע ההוא יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לעבוד עכו"ם שהאל יתברך לא יסלח לו וכשיבאו עליו כל הקללות אשר בפרש' בחקותי ובפרש' כי תבא מבלי שיצטרך לזה ברית חדשה. וכ"ש אחרי הכנסו בברית כי מי הוא אשר יחשוב שיסלח לו ולא יענישהו עליו. ואם ר"ל שלא יקובל בתשובה זה אי אפשר כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה:
הספק הט' באמרו ואמ' הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וגו'. שזכר בזה שיאמרו אמירה מה הבנים אשר יקומו אחריהם. ואמיר' מה הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. ופי' בכתוב מאמר הנכרי ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וגו'. אבל לא פי' מאמר הדור האחרון והוא זר בכתוב:
הספק הי' באמרו הנסתרות לה' אלהינו וגו'. שהוא מאמ' באמ' זולת מקומו. בין שנפרש אותו כדברי הרמב"ם ז"ל במור' חלק ג' פרק כ"ו שטעמי המצות הם נסתרו' והם לה' אלהינו ושפעולתם וקיומם הם נגלות והם לנו ולבנינו עד עולם. ובין שנפרש אותו כדברי הרמב"ן וזולתו מהמפרשי' שהחוטאי' בנסתרות ענשם בידי שמים וזהו לה' אלהינו. אמנם אם יחטאו בנגלות לנו ולבנינו להענישם על פי בית דין ככל דברי התורה הזאת באיזה אופן שיפורש הכתוב יהיה בלתי נקשר עם הקודם:
הספק הי"א למה זכר האיש או האשה או המשפחה או השבט ולא זכר האומה בכללה בשיטה לעבוד עכו"ם בהיות העונש גם האלה אשר זכר מתיחס לכללות האומ' לא לאיש אחד ולא למשפח' אחת גם לשבט אחד. והיא אמרו גפרית ומלח שריפה כל ארצה ואמר ויתשם ה' מעל אדמת'. האם נאמר שאיש יחטא בעכו"ם או משפחה או שבט א' ילכד בה ועל כל העדה יקצוף:
הספק הי"ב באמרו בפרש' התשובה והשבות אל לבבך וגו'. ושבת עד ה' אלהיך וגו'. שני הודעות בדבר אחד בעצמו שהיה די באחת מהן אם שיאמר והשבות אל לבבך ככל אשר אנכי מצוך היום. ואם שיאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. ולמה בא ההכפל הזה במצות התשובה ומה ענין אמרו בכל הגוים אשר הדיחך וגו':
הספק הי"ג באמרו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'. שהוא גם כן דבור כפול ומיותר שהיה די בשיאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך אם יהיה נדחך וגו'. ואם שיאמר בלבד ושב וקבצך מכל העמים וגו'. אם יהיה נדחך וגומר:
הספק הי"ד באמרו עוד ואתה תשוב ושמעת בקול ה'. וזה כבר נאמר ב' פעמים בתחלת הפרשה ושבת עד ה' אלהיך והשבות אל לבבך:
הספק הט"ו באמרו עוד בסוף הפרש' כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והפסוק הזה האחרון הוא כפול ומיותר. אם במה שהזהיר על השמיעה בקול ה' כי כבר אמרו פעמים. ואם במה שצוה בתשובה שכבר שנה ושלש מאמרו:
הספק הי"ו באמרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כי ענין זה המאמר הוא מה שכבר אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ומה צורך בהשנו' הדברים בכוונה אחת מתדמה:
הספק הי"ז באמרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו. ואזהרה הזאת כלה כבר זכרה משה רבינו ע"ה פעמים רבות אם האהבה את השם יתברך בפרשת היחוד. ואם ללכת בדרכי השם יתברך מוהלכת בדרכיו. אחרי ה' אלהיכם תלכו. ואם בשמירת המצות פעמים רבות מאד מאד:
הספק הי"ח באמרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. וזה כבר אמרו בתחלת הפרשה והוא כפל ומותר אחרי שכבר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ולמה שנה ברכה בטוב וקללה ברע. ולא שנה דבר בחיים ובמות ואין ספק שכל זה נעשה לצורך. והנני מפרש הכתובי' באופן יותרו הספקות האלה: