מ"ג דברים כב כב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם האיש השכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יִמָּצֵ֨א אִ֜ישׁ שֹׁכֵ֣ב ׀ עִם־אִשָּׁ֣ה בְעֻֽלַת־בַּ֗עַל וּמֵ֙תוּ֙ גַּם־שְׁנֵיהֶ֔ם הָאִ֛ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִם־הָאִשָּׁ֖ה וְהָאִשָּׁ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְּבַר שָׁכֵיב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְּבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גּוּבְרָא דְּשָׁכֵיב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם אִין מִשְׁתַּכַּח גְּבַר מְשַׁמֵּשׁ עִם אִתְּתָא אִתַּת גְּבַר חוֹרַן וְיִתְקַטְלוּן אוּף תַּרְוֵיהוֹן גַּבְרָא דִמְשַׁמֵּשׁ עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וַאֲפִילוּ אִין מְעַבְּרָא לָא תִשְׁהוֹנֵיהּ עַד דְּתֵילִיד אֱלָהֵן בֵּי הִיא שַׁעְתָּא תִּקְטְלוּנוּן בְּשֵׁינוּקָא דְסוּדְרָא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִיִּשְרָאֵל: |
רש"י
"גם" - לרבות הבאים מאחריהם (ס"א מאחוריהם) (שם) ד"א גם שניהם לרבות את הולד שאם היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
גַּם – לְרַבּוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר: גַּם שְׁנֵיהֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד; שֶׁאִם הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד (ערכין ז' ע"א).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי ימצא איש . בעדים.
שוכב עם אשה בעולת בעל . להביא את שנבעלה בבית אביה, ועדיין היא ארוסה.
דבר אחר. בעולת בעל , ר' ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך על היבמה; שהבא עליה, אינו חייב עד שתבעל.
ומתו . בסתם מיתה האמורה בתורה - בחנק.
גם שניהם . ולא העושה מעשה חדודים.
כשהוא אומר " גם ", לרבות הבאים (מאחריהם) [אחריהם].
האיש השוכב עם האשה . ואע"פ שהיא קטנה.
והאשה . אע"פ שנבעלה לקטן.
ובערת הרע . בער עושי הרעות מישראל.
מכאן עד סדר נצבים, לא מצאנו באמתחת כתבי יד הגאון המחבר ז"ל, וחבל עד דאבדין. אמנם אנחנו קבצנו ובארנו על פי דרכו אשר הלך בו המחבר בבאורו התורה והמצוה עד כה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קב.
כי ימצא איש . מבואר לעיל בפ' שופטים (יז ב) ( שופטים ט ) , שכל מקום שנא' " ימצא " בדבר הנמסר לב"ד, הוא בעדים. ואמר בספרי כאן "בעדים", ר"ל שלא נטעה לומר, שהכתוב מדבר בכל מי שימצא אותם, שיהרגם, ע"ד (=על דרך) שאמרו, "קנאין פוגעין בו". דהלכה זו, רק בבועל ארמית דוקא, אבל בשארי עריות נמסר משפטם רק לב"ד; כדכתיב ובערת הרע , שהוא מצוה רק על הבית דין.
והא דאמרינן שעריות ניתן להצילה בנפשו, (כמבואר בסמוך, בדין נערה המאורשה) זה דוקא קודם המעשה; שניתן להצילה שלא יבא לידי מעשה, וגם אם היא אנוסה. אבל אם מתרצית, א"ר (=אינו רשאי) לפגוע בהם. (וע"ל (=ועיין לעיל) בספרי ( תצא קז ) , פרט לשאמרה "הנח לו").
שוכב עם אשה בעולת בעל . האזהרה על א"א (=אשת איש) , כבר נאמרה בעשרת הדברות - "לא תנאף", שפי' חז"ל בא"א. ופ' אחרי יח כ ואל אשת עמיתך כו' , ובפ' קדושים כ י ואיש אשר ינאף את אשת רעהו .
ונקדים לומר, כי הוראת שרש נ.א.ף. יורה על איש או על אשה, אשר פרוצים מאד בדבר ערוה, עד שמכניסים את עצמם בסכנה. ובאים מזה לידי כשוף וע"ז ושפיכות דמים, בכדי שיוכלו למלאות תאותם. (וע' בנ"ך, בכל מקום שבא שרש נ.א.ף. ותמצא שכן הוא). ולכן האשה אשר היא תחת בעלה, אם תבעל לאיש אחר ברצונה, היא נקראת "נואפת" -
- א'. מפני שהיא יוצאת מגדר טבע אשה אשר לה בעל, שלא תחמוד לאיש אחר.
- ב'. שהיא מכנסת א"ע(=את עצמה) בסכנה - העונש מב"ד ומבעלה. כי אם יודע לו הדבר, יהיה גורלה מר.
וכן האיש, אשר יסבב היות נפתה לו אשה שי"ל (=שיש לה) בעל, יצא מגדר הטבע, והכניס א"ע בסכנה - עונש ב"ד ובעלה; שאם יודע לו, יקח נקמתו ממנו. ולכן יקרא בשם "מנאף" (וע' בהתוה"מ פ' קדושים (כ י) ( קדושים קח ) , שכ' שע"ש שמעלה אף בעלה (=מרגיזו) נקרא כן. ויונתן תרגם מלת "נאף", "גיורא". והוא מלשון לא תתגר , פי' שהנואף מתגרה עם בעלה).
ועתה נבא לבאר הכתובים. האזהרה העקרית על א"א, בין על האיש ובין על האשה, הוא מ לא תנאף הנאמר בעשרת הדברות. כמ"ש במכלתא שמות (כ יג). ואשר שנה בסדר אחרי, ועל אשת עמיתך כו' , בא ללמד על דבר חדש. דיש לדקדק,
- א'. מדוע לא נזכר כאן האזהרה גם על האשה?
- ב'. הלשון לא תתן שכבתך , שלא נאמר בשום א' מהעריות, רק בבהמה!
- ג'. מדוע לא הזכיר שם נאוף?
לזאת נראה לומר, שהכתוב בא להזהיר על האיש, שלא יבא על א"א בלתי ידיעתה, כגון שתדמה לה שהוא בעלה. ובא להשמיענו, שלא נאמר שהאיסור הוא, מפני שמסיר את לב האשה מבעלה, כי סוף סוף תקוץ בו לגמרי. ולכן כשאין האשה יודעת, הייתי אומר שהוא מותר, שאין כאן טעם הנ"ל. לכן אמר לזרע לטמאה בה . (א) שאף שהיא אינה יודעת, הרי הוא נותן את זרעו בה ומטמאה. (ב) ולזה נכתב בלשון שנכתב בבהמה, מפני שבא עליה בלא דעתה, כעל בהמה. (ג) וגם לזה לא הזכיר שם "נאוף", מפני שזה הדבר נעשה בהצנע ובזריזות, שלא יודע להאשה, לכן לא יקרא בשם נאוף.
ובסדר קדושים, שביאר עונש מיתת האיש והאשה, שהוא כשנעשה ברצון שניהם, וע"פ עדים והתראה; אמר שם, " הנואף והנואפת ". וכאן בפ' תצא, כיון שלא אמר, לא "אשת עמיתך", ולא "א"א" או "אשת רעהו", גם לא נזכר שם נאוף; נראה שמדבר הכתוב באשה, שאינה עדיין ברשות בעלה, והיא הארוסה. (דלא יתכן שהכתוב מדבר מאשה פנויה, שאין עליה רשות בעל; כי אז לא יצוה להמית אותם!). וזה מבואר בספרי כאן. ובזה י"ל סמיכות פ' זו לפ' מוציא ש"ר (=שם רע) , דיש לדקדק שהי"ל לסמוך אחר פ' מוש"ר (=מוציא שם רע) , דין נערה המאורשה! שפ' נערה המאורשה, הוא רק באור לפ' מוציא ש"ר. שבמ"ש ואם אמת היה הדבר , מבאר ההפרש שבין עיר ובין שדה. והכתוב מפסיק בינתים, בדין בעולת בעל!
לזאת נראה לומר, שגם הפ' הזאת שייך לענין מוש"ר. אך למעלה במוש"ר, מדבר שהבעל אומר שבא עליה אחר הנשואין, ולא היו לה בתולים. וחקר סבת הדבר, ונתברר לו בעדים שנבעלה לאחד, אחר האירוסין בעודה בתולה. והאב או היא, אומרת ששקר הדבר, והבעל משנאתו יאמר כן. ובא הדין, אם אמת בפי האב או בפי הבעל.
ובפרשה זו מבאר באופן אחר, ששניהם אומרים אמת וגם שקר. היינו שהבעל בא עליה בעודה ארוסה, בהיותה בתולה; ואיש אחד, בא עליה אחרי כן. שאז הוקל עונשה בחנק. ומ"ש " בעולת בעל ", ולא אמר סתם "בעלה"? דגם אם נבעלה בבתוליה לאחד (באונס או בלא התראה), ואח"כ בא עליה אחר, אין מיתתם אלא בחנק.
אך הנה אמרו במס' סוטה, "כשאין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין אותה", שנא' ונקה האיש כו' לא אפקוד על בנותיכם כו' . וזה שבא עליה שלא כדת משה וישראל, בעודה ארוסה בלא חופה, הייתי אומר שהדין נשתנה! לכן משמיענו שאין נפקא מינה.
ומ"ש בספרי "ד"א כו' ללמדך על היבמה". דלא תימא כיון דזקוקה ליבום, והיבם א"צ לקדשה, ה"א (=הייתי אומר) שדינה כארוסה. ואם היתה עדיין בתולה, שלא נבעלה להמת - דינה בסקילה. ואם בא עליה המת, דינה כארוסה בעולה, בחנק. לכך אמר " בעולת בעל ", שאין חייבים עליה, עד שתבעל להיבם; ואז היא כשאר א"א.
ומתו גם שניהם . כיון דכתיב " ומתו " בל' רבים, א"כ מיותר תיבת " שניהם "! לכן דריש למעט מעשה חידודין. דדריש " שניהם ", אם המה שוים בהנאתם; ובמעשה חידודין, אין האשה נהנית כלל. ומתיבת " גם " שהוא בכ"מ רבוי, מרבה שלא כדרכה, אף שכבר רבה ממשכבי אשה הנאמר בפ' אחרי. רק מדכתיב כאן " שניהם ", ה"א שאינו חייב בשלא כדרכה. שגם בשלא כדרכה, אין האשה נהנית, להכי צריך לרבות. והא דמרבי' שלא כדרכה, וממעטינן מעשה חידודין - משום דשלא כדרכה מקרי "שכיבה", אבל מעשה חידודין, לא מקרי "שכיבה" כלל.
ויש גורסים "אחריהם". ופי', אחר שנגמר דינם למיתה, זנה הוא עם אחרת והיא עם אחר, לא תימא שנחשבים כ"גברא קטילא" (וע' ברש"י וש"ח).
האיש כו' והאשה . הוא מיותר, דכתיב כבר ומתו גם שניהם ! לרבות שלפעמים לא יומת רק האיש, כגון שהיא קטנה; ולפעמים רק האשה, אם הוא קטן. ("קטן" הוא הפחות מבן ט' שנים ויום א'. ו"קטנה" הפחותה מבת ג' שנים ויום א').
ובערת הרע . תיבת " הרע ", מורה בכ"מ על הרע בעצמו, ולא על עושי הרע. ובאר בספרי, שכאן מדבר על עושי הרעות. וע"ד (=ועל דרך) דרש יתכן לומר, שהכתוב מזהיר את הב"ד, שיראו לבער הרעות בעצמם שלא יבואו לידי עבירה, ולא יצטרכו לדונם. כמ"ש בסמוך אזהרה לב"ד, ש לא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה בבנות ישראל .