בד"ה כאשר עשו כלה כו' לא קאי אלא אעמוני ובפר' כי תצא פירש הרמב"ן בהדיא דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי ע"ש כנ"ל:
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א יח) ואתה הסבות את לבם אחורנית.
"ולא אבה", שסיחון לא אבה להעבירנו וזה היה מה' שהקשה את רוחו, כי רצה בזה שילחמו ישראל אתו ויפול פחדם ומוראם על כל העמים, ומשליחות זה לא נזכר בפ' חוקת, רק שם הזכיר שאחר שעברו נחלי ארנון שלח ישראל מלאכים, וזה לא היה שליחות של שלום, רק היה מתכסיסי מלחמה ומתחבולותיה, שאחר שסיחון ישב בחשבון ובנותיה שהיו ערים בצורות אם היה נסגר בערי חומה לא היה אפשר לכבשו וגם לא היה אפשר שיעברו בגבולו ביד חזקה כי א"א לעבור במדינת האויב ולהניח ערים בצורות וצבא מלחמה מאחריו פן יפלו עליהם ממבצריהם ותהי להם המלחמה פנים ואחור, וע"כ היה מתחבולות מלחמה שאחר שעברו נחלי ארנון שאז כבר נכנסו בגבול סיחון והרי כאלו התחילו במלחמה שלחו ישראל מלאכים, כמתרים בו לאמר שבכל אופן יעברו בארצו ומתרים בו שיניח אותם בטוב ואז ילכו בדרך המלך, ומכלל הן אתה שומע ההפך, ולא הזכירו עוד שיקנו אכל בכסף כי היתה כונתם להכעיסו כדי שיצא לקראתם למלחמה ויכוהו בשדה טרם יסגר בערי המבצר שאז יהיה קשה לכבשו וכן היה שלא המתין עד שיבואו אל ערי מבצריו רק יצא לקראתם המדברה, וז"ש:
ולא אבה וגו'. אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי הקשה ה' וגו':
