מ"ג בראשית כ ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית כ · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָאַתְּ מָאִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִּדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבַר׃
ירושלמי (יונתן):
וְאָתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָא אַנְתְּ מַיִית עַל עֵיסַק אִנְתְּתָא דְאַנַסְתְּ וְהִיא מְבַעֲלָא לִגְבַר:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "ויבא אלהים", החלום שראה היה מאת ה' ומציין זה במ"ש ויבא אלהים, כמו בלבן ובלעם, ואינו מענין נבואה, רק ציון לחלומות הצודקים," ויאמר לו הנך מת", שהיה חייב מיתה משני טעמים. א) מדין גזל כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' מלכים, שכולל גם גונב נפש, שלכן נתחייבו אנשי שכם הריגה וזה אפילו בפנויה. ב) מצד שהיא א"א, וז"ש "על האשה אשר לקחת", ר"ל שלקחת בחזקה והיא גזל, ועוד שהיא בעולת בעל:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור, שנאמר: "ויקר אלהים אל בלעם"; אין לשון "ויקר" אלא לשון טומאה, כמה דאת אמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". אבל לישראל נגלה בלשון טהרה, בלשון קדושה, בלשון ברור, "ויקרא אל משה", בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו, שנאמר: "וקרא זה אל זה ואמר" וגו'. "רחוק ה' מרשעים", אלו נביאי אומות העולם; "ותפלת צדיקים ישמע", אלו נביאי ישראל. אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך לפרוש אלו מאלו, הדא הוא דכתיב: "בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים ואלי דבר יגונב". מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין, והיה תולה את הוילון וכופלו ומדבר עם אוהבו. ורבנן אמרי: למלך שהיה לו פילגש, כשהוא בא אצל אשתו הוא בא בפרהסיא, כשהוא בא אל פילגשו הוא בא במטמוניות. כך אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה, שנאמר: "ויבא אלהים אל בלעם לילה", "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה"; אבל נביאי ישראל ביום, "והוא יושב פתח האהל כחם היום", "ויהי ביום דבר ה'", "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה'".

ויאמר הנך מת על האשה. מכאן שאין התראה לבני נח. איתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, גוי ונמצא גר תושב, רבא אמר: חייב, רב חסדא אמר: פטור. רבא אמר חייב, אומר מותר קרוב למזיד הוא; רב חסדא אמר פטור, אומר מותר אנוס הוא. איתיביה רבא לרב חסדא: הנך מת על האשה אשר לקחת, מאי לאו בידי אדם? לא, בידי שמים, דכתיב מחטו לי. ולטעמיך "וחטאתי לאלהים", לאלהים ולא לאדם? אלא דינו מסור לאדם, הכא נמי דינו מסור לאדם. איתיביה, "הגוי גם צדיק תהרוג?" התם כדקא מהדרי עליה וכו':

תמן תנינן: האשה נקנית בשלש דרכים: בכסף, בשטר, ובביאה. בביאה מנלן? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, אמר קרא: והיא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: כעורה (משנה) זו ששנה רבי, "ובעלה", מלמד שנקנית בביאה? אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, קמ"ל. מתקיף לה ר' אבא בר ממל: אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה? אי דקדיש ובעיל, בעולה היא, ואי דקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא. אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה כגון שקדשה בשטר, הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס. ור' יוחנן האי "ובעלה" מיבעיא ליה, זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה; סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב: "אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת נקנית בביאה אף אמה העבריה נקנית בביאה, קמ"ל. ורבי האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "ובעל", מאי "ובעלה"? שמעת מינה תרתי. ולרבא דאמר: בר אהינא אסברה לי, "כי יקח איש אשה ובעלה", קדושין המסורין לביאה הוו קדושין, שלא נמסרו לביאה לא הוו קדושין, מאי איכא למימר? אם כן לכתוב רחמנא "או בעל"; מאי "ובעלה"? שמע מינה כולהו. ורבי האי בעולת בעל מאי עביד ליה? מיבעיא ליה, בעל עושה אותה בעולה [שלא כדרכה] ואין אחר עושה אותה בעולה [שלא כדרכה]. ומודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי. ומאי שנא מקטלא, דאמר רבי: באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה, הראשון בסקילה וכולן בחנק? שאני התם דאמר קרא: "ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו". ורבי יוחנן האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "בעולת איש", מאי בעולת בעל? שמע מינה תרתי:

תני ר' חנינא: והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. והיא בעולת בעל, בעלייתו של בעל [ברמז לד]:

והיא בעולת בעל. אמר רב: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה. רבנן אמרי: מרתא דבעלה, בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה":

<< · מ"ג בראשית · כ · ג · >>