מ"ג בראשית ח טו

<< · מ"ג בראשית · ח · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר אלהים אל נח לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃

תרגום

​ ​ ​

אונקלוס (תאג'):	וּמַלֵּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימַר׃
אונקלוס (דפוס):	וּמַלֵּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימָר׃
ירושלמי (יונתן):	וּמַלֵיל יְיָ עִם נחַ לְמֵימָר:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויהיו בני נח וראיתי לשאול בפרשה הזאת כפי פשוטי הכתובים שאלות:

השאלה הא' באמרו וירח ה' את ריח הנחח כאלו התפעל מהקרבנות ומפני אותו נחת רוח שעשו לפניו הגדיל ה' לעשות עם אלה והוא זר מאד. שוכמאמר חז"ל (עירובין ס"ה ע"א) כל המתפתה מיינו של חבירו יש בו מדעת קונו שנא' וירח ה' את ריח הנחח וגו'. אם לא כן אשאלך והודיעני איזה זכות עמד להם שבעבורו נתן להם אית ברית הקשת והנה זכותו של נח לא הספיק להגין על בני דורו ואיך עתה הספיק להגין על הבאים אחריו עד סוף העולם אלא אם היה משוחד הקרבנות:

השאלה הב' באמרו ויאמר ה' אל לבו ומה ענין אל לבו ואם ענינו שלא גלהו לנח ולבניו כדי שלא יוסיפו לחטא בבטחונם שלא יבא עוד מבול לעולם כדברי המפרשים יקשה כי מה הועיל בהעלם הזה והנה מיד הודיעו להם וכרת עליו הברית ואות הקשת:

השאלה הג' באמרו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי הנה לא ימלט מהיות הטענה הזאת צודקת או לא ואם היא צודקת למה לא חשב כזאת בתחלה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת כיון שיצרם רע מנעוריו ואם אינה צודקת ובדין ובמשפט הענישם למה לא יענשו גם כן בכל עת ובכל זמן בהיות אנשי הדור רעים וחטאים לה' מאד:

השאלה הד' למה נתן טעם לשלא יקלל בעביר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אדרבא שהיא הנותנת שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם והנה בסוף סדר בראשית אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו' ויאמר ה' אמחה וגו' הרי לך ששם עשה רוע היצר סבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר אחד סבה לב' הפכים מצד אחד:

השאלה הה' שאמרו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי והיא היא הקללה אשר כבר זכר ורש"י הוצרך לומר שההכפל הזה הוא השבועה שנשבע מעבור מי נח עוד על הארץ אבל איני רואה בו לשון שבועה. והראב"ע כתב שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כנגד קללת האדמה מפני אדם הראשון ושאמר לא אוסיף לשחת כל בשר כנגד השחתת המבול ויפה פירש אם לא שיצטרך לפרש לב האדם בכללו ובעבור האדם על אדם הראשון הפרטי ואינו נכון שבפסוק אחד יבא שם א' בהבנות מתחלפות:

השאלה הו' מה ענין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' כי הפסוק הזה יראה שאין ענין לו בכאן הלא ידענו שהתקופות תמידיות בכל שנה ושנה. ומ"ש המפרשים שהמבול לא היה זרע וקציר ושנוי קור וחום והבדל יום ולילה ושהבטיח שלא יהיה עוד אינו נכון כי כמה פעמים יבוטל מהשנה החריש והקציר והשתנות התקופות מחום אל קור:

השאלה הז' בברכות שברך השם את נח ואת בניו כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין ולמה חזר וברך את נח ואת בניו וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם. והמפרשים אמרו שאחרי שחטא אדם פרקו הב"ח מעליהם פחד האדם ומוראו ולכן הוצרך נח לברכה זו. ואין לנו עדות על זה שאמרו אבל ענין התיבה מורה ההפך שהיו נכבשים לנח בשובה ונחת ולא נזכר בתורה שהיה זה בדרך נס. והר"ן כתב שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו ואינו נכון כי לא עשה כן לאברהם:

השאלה הח' למה הרשה השם לנח באכילת הבשר ולא עשה כן לאדם הראשון ולא לשאר הדורות שבאו אחריו. ואין ראוי להתפתות עם מה שכתב הרמב"ן שנפסדו הצמחים במי המבול ולכן הוצרכו לאכול בשר כי הנה כאשר ארכו הימים שבו להויתן לאיתנם אף כי האדמה היתה שבעה מהמים והצמחים אשר תוליד היו יותר טובים ממה שהיו קודם המבול:

השאלה הט' באמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי הנה הנפש היא נשואה בדם לא הדם בנפש. ואמנם מה שפירש הרמב"ן אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו שהוא נמשך שהדם הוא הנפש לדעתו והוא באמת דעת נפסד אין ראוי להעלותו על לב:

השאלה הי' באמרו אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שופך דם האדם וגו' כי הצווי הזה שלא יהרגו איש את אחיו לא היה מיוחס לאותו זמן ומקום ביציאתם מן התיבה ולא נאמר שהיה זה בעבור שהתיר להם הריגת הב"ח להזהירם שלא יעשו כן איש לאחיו כי הנה הב"ח יהרגו לצורך האכילה לא האדם. ויקשה עם זה אמרו מיד איש אחיו שהוא מאמר ללא צורך לא נזהר הקב"ה בזה מדברי התקועית כמו שחשב הרלב"ג. גם יקשה כפל שופך דם האדם וכן מלת לנפשותיכם עד שבא הרמב"ן ופירשה לגופותיהם והוא זר מאד:

השאלה הי"א בפסוק ואתם פרו ורבו כי כבר צוה השם למעלה על הפריה ורביה. והמפרשים כתבו שאחד לברכה ואחד לצווי וכבר הקשה הר"ן על זה כי שניהם לברכה:

השאלה הי"ב ויאמר אלהים לנח ואל בניו כי אם היו המאמרים האלו כלם דברי השם למה בא במאמר הזה תחלת פרשה והתחלת דבור ויאמר אלהים וכלם היו מאמריו ויקשה ג"כ למה בא הדבור הזה בפרט לנח ולבניו ושאר הדבורים כלם באו אל נח לבד. ולדברי המפרשים שנא' זה לבנים ע"י אביהם מה צורך ואל בניו כי הנה כל שאר הצווים היו כן ר"ל שנאמרו לנח לבדו והוא אמר אותם לבניו:

השאלה הי"ג בהכפל הדברים שבאו בדבור הזה אם בקיום הברית שאמר ואני הנני מקים וגו' וחזר לומר והקימותי את בריתי וגו' אם במ"ש מלת אתכם פעמים רבות הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל החיה אשר אתכם. מכל יוצאי התיבה והקימותי את בריתי אתכם. הרי לך ד' פעמים מלת אתכם. וכתב הראב"ע שבא הכפל לביאור ועליו נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע כי מה שנתבאר יפה בפעם אחת אין צריך לכפול אותו:

השאלה הי" באמרו באמצע הדברים ויאמר אלהים זאת אות הברית ואם היה תמיד המדבר הוא האל יתברך ומאמרים מדובקים ומקושרים בענין מה צורך אם כן שיאמר באמצע הדברים ויאמר אלהים וידוע שהוא אמרם:

השאלה הט"ו בענין אות הקשת שנתן הקב"ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבא עוד מבול והוא כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מנכחיות השמש והכאת נצוציו בדבר הלח כמו שראינו אותו מתהוה מהכאת ניצוץ השמש על כלי המים שיתרשם שם השמש בעגולו ובמראיו והוא ענין הקשת ועליו אמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם עד שאז"ל שהקשת הוא א' מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות ומה א"כ אות הברית הזה שנעשה לנח ולבניו להבטחה והראב"ע כתב שאולי נתחזק אז נצוץ השמש ואורו. ומי יתן ואדע והיה לבבו זה כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שיתחדש דבר אחר הבריאה לא בגרם השממיי ולא בנצוצו שהוא מקרה דבק בו. והרמב"ן כתב ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתילד הקשת כי בכלי המים כשישימו נגד השמש יתחדש כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין שהענין כך כי אמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אתן ומלת קשתי תורה שכבר היה לו קשת וכו'. והיה דעת הרב בזה שלא נתחדש שם דבר אבל שלקח השם לאות ענין הקשת שכבר היה מתחלת הבריאה ושהוא כמו עד הגל הזה ועדה המצבה ושבע הכבשות אשר היו לעדה וכן הוא דעת הגאון רבינו סעדיה וכבר הרחיקו הראב"ע וראוי להרחיקו כי הנה הברית והאות שנתן עליו בכל מקום א"א שיהיה כי אם בהתחדש שום דבר יהיה משם והלאה לאות ומה שהיה כבר היה ואיך יהיה אות. ואמנם העדים שהביא הרב לנגד זה המה יעמדו נגדו לפי שהגל והמצבה אז נעשתה לשעתה להיותה אות בדבר וכן השבע כבשות שהציב לבדנה להיותן לאות ועד כי מבלי חדוש דבר מה א"א שיפול שם אות ואיך לא יהיה הקשת כן:

השאלה הט"ז כי לפי דרך הכתובים לא היה זה נכון ולא בטוח כי אחרי שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה הנה היה מחוייב שיראה הקשת בעתו בזמן שיהיה העולם ירא וחרד יותר מהמבול אמנם מהידוע הוא שהקשת אין ענינו להראות רק בזמנים שבני אדם בטוחים שלא יהיה מבול על הארץ לפי שבהיות ענן על קצת הארץ ועל קצתה יזרח השמש שאז נראה הקשת כמו שביארו הפלוסופים א"א שיהיה גשם שוטף ומבול אבל על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה אחת לא ימטיר אבל כשיתכסו כל השמים עננים א"א שלא יראה שם קשת כלל בהלביש שמים קדרות ועל כל הארץ תשכון עננה ואז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו שהוא הקשת כי הנה לא יראה בהיות העננים כוללים על כל הארץ ומה יועיל אם כן האות הבלתי נראה ומהו הברית וההבטחה הזו:

השאלה הי"ז באמרו וראיתיה לזכור ברית עולם והוא כי חלילה לאל שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר כי אין שכחה לפני כסא כבודו והכתוב הזה מורה כאלו לא היה האות הזה אלא תקון מפני השכחה שלא תפול בדבר המובטח. ויקשה עם זה הכפל הנמצא בענין הקשת שאמר את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן ולפי האמת כח שלשתם אחד הוא ופסוק והיתה הקשת הוא היותר מוכפל ובלתי צריך:

השאלה הי"ח באמרו בסוף הפרשה ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית כי אם אמר זה על אות הקשת כבר נזכר ונאמר למעלה זאת אות הברית ומה צורך בהשנות הזה ואם אמרו על אות אחר ומה הוא מי יתן ואדע כי הכתוב לא זכר אחר זה דבר ויש מי שפירש שנא' זה לפי שהראה לו הקב"ה את הקשת באצבע אבל ג"כ נוכל לדרוש זה ממה שאמר למעלה זאת אות הברית ומה הועיל הכפל הזה א"כ. אלה הן השאלות הנופלות בספור הזה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כלם:

וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויברך אלהים את נח. ספר הכתוב שעם היות שראה נח אחרי שהסיר את מכסה התיבה שחרבו המים מעל הארץ ונשארה יבשה כפי טבעה הנה א"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה עד שצוהו השם צא מן התיבה כי כמו שקדמו צווי לבא בה כך צווהו לצאת ממנה. וכמו שנח היה ראשון לבאים לתיבה ואחריו כל אדם ימשוך והב"ח ג"כ אחריהם. ככה היה ביציאה הוא ראשון ובניו אחריו והב"ח אחריהם וחז"ל אמרו שהותרה להם ביציאתם תשמיש המטה והוא כמו שכתב הר"ן שנא' בצווי אתה ואשתך ובניך ונשי בניך מעורבים האנשים עם הנשים ולא כסדר הכנסתם לתיבה להתיר להם התשמיש אחרי צאתם משם האמנם לפי שהיתה מחשבת נח ובניו שלא להזדווג עוד עם נשותיהם מיראתם שילדו לבהלה וימותו במבול אחר לכן יצאו כמו שנכנסו נח ובניו בפני עצמם והנשים בפני עצמם ולא כמו שצוו איש ואשתו וספר הכתוב שהב"ח יצאו למשפחותיהם ואין פירושו שפרו ורבו בתיבה ולא שיצאו איש ואשתו כלם חיים כדברי המפרשים כי אם להודיע שלא נתערבו אלו ואלו ביציאתם אבל יצאו למשפחותיהם משפחה ומשפחה ומין ומין בפני עצמו. ונח כשיצא וראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו וכרוב חסדיו בהצלתו בנה מזבח והעלה עליו עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור להיותם באמת היותר משובחים כפי טבעם ונכון הוא שמרע"ה בכתבו את התורה קראם כן טהורים אבל נח לא בחר בהם כי אם בהיותם יותר מובחרים בטבעם והיה תכלית הקרבן ההוא להודות לה' על כל אשר עשה עמהם להפליא. כאומר ממך הכל ומשלך יתנו לך. ואמנם אמרו וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו אינו סמוך ומדובק שכאשר הריח את ריח הניחוח אמר כן ושבעבור הקרבן התעורר לעשות אותו נדר שלא יביא מבול עוד לעולם. אבל וירח ה' את ריח הניחוח הוא תשלום ספור ענין הקרבן שזכר כלומר שהריח ה' ריח ניחח קרבן נח וקבלו ברצון ויעתר לו האלהים. ואחר זה ביאר ענין אחר בפני עצמו במה שהתחיל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל וכמ"ש חז"ל כל המתפתה ביינו של חבירו וכו' הוא דרך צחות ומליצה לא כפי פשט הכתובים כי הנה לא עשה ית' ההבטחה שלא יבא מבול לא בזכותו של נח ולא בעבור קרבנו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הא'. וענין הכתוב הזה יש לי לפרשו באחד מב' פנים. הא' שכאשר ראה ית' המזבח ההוא שהיה מזבח אדמה והב"ח שהעלה עליו נח קרבן רחם השם על האדמה ועל הב"ח בכלל ואמר בלבו שהוא רמז לחכמתו העליונה שהנה בענין המבול קבלה הארץ בעצמה השחתה גדולה וכמ"ש חז"ל (ב"ר כ"ח) שאף הארץ ג' טפחים של מחרישה נימוחו וקבלו ג"כ השחתה רבה הב"ח שמתו במבול ולכן נח כאשר שפך את רוחו לפני ה' ומזבחו רחם הקב"ה על הארץ ועל הב"ח והסכים בלבו ועצתו העליונה לגבות את חובו כשיחטאו לפניו בני אדם בדרך אחרת מהעונשים. ומעט מעט כפי חטאתם לא בדרך כליה כוללת כאשר עשה במבול והוא אמרו ויאמר ה' אל לבו ודברה תורה כלשון בני אדם כי כמו שבני אדם גם בני איש במחשבותיהם ועצתם יסכימו בלבם לעשות דבר זולת דבר כן הקב"ה נתיעץ בלבו ובעצמו וכמ"ש חז"ל בענין הבריאה במי נמלך בלבו נמלך. והיתה עצתו והסכמתו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שהיה בענין המבול שנמוחה ונתרבה ונתקללה בפירותיה בעבורו לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מתחלת בריאתו כי הוא חוטא מפאת חמרו ואם על כל דבר פשע אפקוד עונה במי המבול על הצד שפקדתי עתה הנה יצטרך להביא בכל שנה וגם מדי חדש בחדשו מבול על הארץ לשחתה ואם יאמר אומר שאין בזה בטול לפי שאין הארץ מרגשת בהשחתה כי היא גשם מת ומה נאמר בב"ח שהם מרגישים בצערם שימותו על לא חמס בכפם ואין ראוי להכות את כל חי כאשר עשיתי בפעם הזאת ולכן היותר טוב הוא לפקוד עונותיהם קימעא קימעא בדרכים אחרים מהעונש כדי שלא יתחייבו כלייה כוללת כדור המבול על כן אפקוד עליהם את כל עונותיהם אם בזרע ואם בקציר שיתבטלו ועל חלקה אמטיר ועל חלקה לא אמטיר וכן בחום ובקור בהתגברותם יותר מדאי ובקיץ ובחורף וביציאת התקופות מגבולם הטבעי עוד יוסיפו סרה ויחדשו קדחות ומגפות וחלאים רעים ונאמנים וכן יום ולילה לא ישבותו שהוא רמז למקרים המתחדשים מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים שהדברים האלה כלם לא ישבותו והם שלוחי ההשגח' להנקם מהם מאויבי ה'. הנה התבאר מזה שלא אמר יתברך שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו יסלח לעונו ולא שיכפר למי שיחטא לו. אלא שיענישהו באופן אחר מבלי שיביא מבול על הארץ. וזהו האופן הא' בפירוש הפסוקים האלה והותרו שאלותיהם כי לא אמר אל לבו להודיעו שהעלימו והסתירו ולא אמר לא אוסיף לקלל עוד ושיכפר בעד חטאתם אלא שיענישם באופן אחר כי בראשונה כשראה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום היה ראוי למחותו מעל פני האדמה לפי שלא נענשו מעט מעט ונעשה החוב גדול מאד אבל מכאן ואילך היתה העצה נכונה לגבות את חובם מעט מעט בנעוריו ובזקוניו כיון שיצר לב האדם רע מנעוריו ולזה לא יתחייבו כליית המבול הכולל וכן התבאר שאין כפל באמרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי שכיון לשתי הרעות שנמשכו במבול שהם קללת הארץ בעצמה וצמחיה ומיתת הב"ח. ושפסוק עוד כל ימי הארץ בא לצורך להודיע אופני העונשים האחרים שיענישם בהם. והאופן הב' מהפי' הוא שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי יען היה העולם כלו כאיש אחד עד שנקרא האדם עולם קטן והעולם עולם גדול ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית ומה שקבלו חז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. והנה האדם הפרט יודע מעניני שהעשור בראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית כי כלם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות אשר א"א להמלט מהם בתחלת ימיו אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש מחרפת נעוריו. וכן היה באמת בעולם הכללי כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל וכן קראום חז"ל שני אלפים תהו ולחסרון האנשים בהם נתחייבו בתכלית המבול והשחתתו. אמנם אח"כ בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלות בלי ספק באופן שלא יפשע עוד כבראשונה וזה ענין הברית שכרת השם לבלתי הביא עוד מבול על הארץ כי לא היה זה דרך חסד בזכות נח אלא בדרך ספור העתירו כי בראשונה כשראה ית' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום אמר אמחה את האדם ר"ל אשחית ואמחה כל הדור הזה להיותו מושחת בכללו ולא יצלח לכל דבר אבל אחרי עבור ענין המבול שער הקב"ה בחכמתו ואמר אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר לפי שזה שנעשה היה בסבת נערות העולם והתחלתו ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין אם מצד המוסר הגדול שראו מהמבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה ואם לפי שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות מג' ראשים שם וחם ויפת אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כלם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם. הנה התבאר שבדרך הגדת העתיד אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי הנה מה שעבר במבול היה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מנעוריו בעולם והתחלת זמניו ולכן לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כי נעורי העולם והתחלתו כבר עברו ולא יהיה אחר זה יצר לב האדם רע בעולם כאשר היה בראשונה ולפי שהיתה הידיעה הזאת מהעתיד מיוחדת אליו יתברך כמאמר הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב ובוחן כליות לכן יחס הכתוב זה אל לבו ואמר ויאמר ה' אל לבו ואפשר עוד אצלי לפרש ויאמר ה' לבו על הדרך שפירשתי ויתעצב אל לבו בסדר בראשית שלא אמר אל לבו כנגד הקדוש ברוך הוא אלא כנגד האדם ויאמר הכתוב בזה ויאמר ה' אל לבו ועל לבו של אדם כי עם היות שלא נזכר שם אדם בפסוק הזה הנה הדברים עליו היו יגיד שאמר השם על לבו של אדם שלא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור שיצר אותו לב של אדם היה עד עתה רע מפאת נעוריו כמו שפירשתי ולא יהיה כן אחר זה. ואמרו עוד כל ימי הארץ וגו' הוא להגיד שבמבול נשתנו סדרי בראשית ולא היה חריש וקציר ולא הבדל חום וקור וקיץ וחורף כי לא נראה השמש על הארץ וגם לא היה שם הבדל יום ולילה כי יגאלוהו חשך וצלמות תשכון עליו עננה. אבל מכאן והלאה לא יהיה כן כי עוד כל ימי הארץ יהיו עליה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו להיותם דברים כוללים למין ולא יענש עוד המין כלו בעונש כולל וכן דרשו חז"ל ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בימי המבול שלא שמשו המזלות הנה התבארו בזה האופן ג' פסוקים אלו והותרו בכל א' מהדרכים השאלות שנית וג' וד' וו' ודוק ותשכח. ובמסכת שבועות (דף ל"ז) דרשו שכפל לא אוסיף עוד להכות את כל חי הוא לשבועה ושעליו נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ולא מצינו בו שבועה אלא זו שכפל דבריו הוא שבועה ומכאן לקחו רש"י:

אלשיך

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אומרו לאמר בלתי צודק, כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו צא ולא אמר צאו. ועוד אומרו כל החיה אשר אתך, מי לא ידע

שאתו היו. וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת:

(טו) אמנם יאמר "וידבר אלהים אל נח לאמר", שנהפך לו מראת דבור שהיא קושי, ובחינת אלהים שהוא דין, לרחמים, לאמר לו (טז) "צא מן התיבה". ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין שנים עשר חדש, הוא עיקר היציאה. וזהו אומרו "אתה" וטפלים אליו אשר לא חטאו כלל, כי אדרבה הם יוצאים בזכותו, וזהו אומרו "אתך". וגם על ידי צאתם אתו, (יז) "ושרצו בארץ" ובכתיבה הוא הוצא וקרי היצא, נמצא שבין כתיב לקרי יש ארבע אותיות של שם הגדול, אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים

אתו, שעל ידי כן ושרצו כו':

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

[עריכה]

וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה. כתיב: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר ר' יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי; אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך איני יוצא ממנו אלא ברשות.

<< · מ"ג בראשית · ח · טו · >>