מ"ג בראשית ד ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ד · ה · >>

מקרא

כתיב: ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו

מנוקד: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

עם טעמים: וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃

תרגום

​​

אונקלוס:
וּבְקַיִן וּבְקוּרְבָּנֵיהּ לָא הֲוָת רַעֲוָא וּתְקֵיף לְקַיִן לַחְדָּא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וּלְקַיִן וּלְקָרְבָּנֵיהּ לָא סְבַר אַפִּין וּתְקֵיף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אִקוּנִין דְאַפּוֹהִי:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה - ו) "ויחר לקין". החרון יהיה אם חושב שראוי שיתקבל קרבנו ונעשה עמו שלא כדין, ונפילת פניו הוא בהפך אם חשב שאינו ראוי לכך ויתבייש מזה, ולכן אמר לו ה' למה חרה לך ולמה נפלו פניך, שהם דברים סותרים, ובכ"ז שני האופנים אינם מהראוי:  

<< · מ"ג בראשית · ד · ה · >>