מ"ג במדבר כו נה
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | בְּרַם בְּעַדְבָּא תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא לִשְׁמָהָת שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן יַחְסְנוּן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | בְּרַם בְּעַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן יַחְסִינוּן: |
רש"י
"אך בגורל" - יצאו יהושוע וכלב וכה"א (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ואומר (יהושע יט) ע"פ ה' נתנו לו את העיר אשר שאל
"מטות אבתם" - יצאו גרים ועבדים
וקשה, דאם כן, מי שהיה יתום כשיצא ממצרים, ולא היה בן עשרים, לא לקח. והטעם הוא כי לא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ומהיכן יקח הוא, דאבותיו לא היו מיוצאי מצרים. וכן משמע מפירוש רשב"ם, דפירש (ב"ב סוף קיז.) שלא היו הבנים הנוטלים חלק בארץ רק שלוחים להביא הירושה אל אבותם - למי שסובר דחזרה הנחלה לאבותיהם, ואם כן יתום שיצא ממצרים, דלא היו לו אבות, לא לקח כלום. וקשיא, אם כן, מאי פריך בגמרא (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלק מאי צווחו בני יוסף, הלא הרבה יש להם לצווח, דלא לקחו אלא אותם שהיו להם אבות, ואותן בני עשרים שבאו לארץ - ולא היה להם אבות שיוכלו להוריש להם - לא נטלו, ואם כן שפיר צווחו. ויראה, דמקשה אליבא דרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז.), דסבירא ליה לבאי הארץ נחלקה, ולא מצאנו דסבר שחזר הנחלה לאבותיהם, ולדידיה פריך:
[יט] חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וכו'. דווקא נקט 'אצל אבי אביהן', דאם תחזור הנחלה אל האחים, היה כל אחד מן האחים חוזר ומוריש מה שירש, ולא היה כאן הפרש, אלא צריך לחזור הנחלה אצל אבי אביהן. והקשה הרשב"א דהוי ליה למתני בתוספתא (ב"ב פ"ז מ"ג) 'שני אחים ואביהם שיצאו ממצרים'. ויש לתרץ, מפני שסמך (רש"י) על הסיפא שאמר 'חזרה נחלה אצל אבי אביהן', ולא הוצרך לומר דבר זה ברישא. ומתחלה נקט (רש"י) 'שני אחים שיצאו ממצרים', כדי שלא תאמר דאיירי באחים באי הארץ, לכך אמר 'שני אחים שיצאו ממצרים', דאותם אחים לא ירשו דבר, דהא לא היו מיוצאי מצרים. אבל הרשב"א מפרש, דלא בעינן כלל שיהיה אבי אביהן מיוצאי מצרים, אלא גזירת הכתוב כשתשוב הנחלה אל אביהן שחולקין בשוה, אף על גב דבעלמא אין הדין כך, כאן מגזירת הכתוב נלמוד שיהיה כך, כן פירש הרשב"ם:
ותימה, אם מגזירת הכתוב, אף על גב שלזה בן אחד ולזה עשרה בנים, כשחוזרין אצל אביהן - דהם אחים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא היה לאחד שום בן, רק בת, כשחוזרין אצל האח האחד יחלקו בשוה, דמאי שנא אם חזר לו חלק אחד ולשני חוזרין לו עשרה חלקים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא יחזור לו דבר - יחלקו בשוה. ואם כן למה קאמר התם (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה לא לקחו בנות צלפחד חלק אביהם צלפחד, רק חלק בנכסי חפר על ידי חזרה, ולמה לא יטלו חלק בנכסי צלפחד גם כן, דכשמחזירין הבנים - בני אחי צלפחד - אל אביהם, יהיה יורש צלפחד גם כן, ומוריש לבנותיו, ולמה קאמר הא דתנן (בבא בתרא דף קטז:) 'בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בארץ' דלא כמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, דאפילו למאן דאמר לבאי הארץ נחלק - יהיו נוטלים בנות צלפחד שלשה חלקים. כגון, שהיו בני אחים לצלפחד ובני אחים לחפר, והשתא בני אחים של חפר היו מחזירין אל אביהם, אחיו של חפר, וירש חפר עמו, וחזר צלפחד לירש הימנו, ובני אחים של צלפחד החזירו הירושה לאביהם, וחזר צלפחד וירש עמו. אלא אם יאמר הרשב"א דלעולם מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד, דכיון דחפר הוא אביהם, מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד. וזה תימה לסברת הרשב"א, דכיון שהוא מפרש "לשמות מטות אבותיו" לחזור אל האחים, וכשחזרו אל האחים חולקים בשוה, למה נצטרך עוד לחזור אל חפר, דהוא אביהם. בודאי בשלמא לפירוש רש"י, דאין מחזירין אל אביהן, רק אל אבי אביהן, נוכל לומר כך. אבל לפירוש הרשב"א, שגזירת הכתוב הוא דיחזור לאביהן בלבד, ויליף ליה מן "לשמות מטות אבותיו", אין לנו בשום אופן לומר להחזיר הנחלה אל אבי אביהן:
אך קשיא על פירוש רש"י קושית הרשב"א, דהוי ליה למכתב 'לשמות מטות אבות אבותם', כיון דחזרה נחלה אצל אבי אביהן. ואין זה קשיא, ד"לשמות מטות אבותם" נמי קרי 'אבי אביהן', דהא בעי למימר ד"לשמות מטות אבותם" פירושו שתחזור הנחלה עד השבטים, וכל השבט יחלוק בשוה. רק דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה". ולפיכך אבי אביהן נמי קרי "אבותם". ולאבותיהן ממש ליכא למימר, דאם כן חזרה למה לי, אלא שהיה חוזר לאבי אביהן:
אבל פירוש רש"י לא יתכן מתוך ברייתא דספרי (כאן), דקאמר שם 'למה זה דומה, לשני אחים כהנים בעיר, לזה בן אחד ולזה שלשה בנים, ויצאו לגורן, זה נטל סאה, וזה נטל שלשה סאין, והורישו אבותיהן, וחזרו וחלקו בשוה'. מוכח דלא היה כאן רק שני אחים, ואין צריך כלל לאבי אביהן:
אבל הפירוש האמיתי, דודאי אין צריך כלל לחזור אצל אבי אביהם, רק לאחים עצמם, ואפילו הכי חולקים בשוה. ואין הטעם משום גזירת הכתוב, דאין זה גזירה, רק הטעם כי ליוצאי מצרים ניתנה הארץ, כדכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה", אבל חלוקת הארץ לא נתן להם, דהא הם לא זכו בה, וחלוקת הארץ נתנה לבאי הארץ. ולפיכך לא חלקו יוצאי מצרים ביניהם הארץ, רק הבנים שהם באי הארץ חלקו, כפי שהיו באי הארץ. ומכל מקום לא היה נשאר כך החלוקה, דאם כן לבאי הארץ ניתנה הארץ, והתורה אמרה "לשמות מטות אבותם", ולפיכך ליוצאי מצרים חזרה הארץ, רק בירור החלוקה היה על ידי הבנים, וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים. ושני אחים יוצאי מצרים חלקו בשוה, כיון שלא היה ביוצאי מצרים חלוקה לכל אחד ואחד, אם כן היו שני האחים ביחד זוכים בחלק בניהם, ולא כל אח ואח בפני עצמו, שכיון שלא היה החלוקה ליוצאי מצרים, כאשר חזרה הנחלה לאבותיהן - לא חזרה לכל אחד ואחד מהם נחלתו, שאם כן היה ליוצאי מצרים חלוקה, ולא היה חלוקה כי אם דווקא לבאי הארץ:
ומכל מקום אין לך לומר גם כן שאף שני בני אחים שהיו מיוצאי מצרים, והיו להם בנים באי הארץ, שתחזור הירושה לבני אחים שהיו מיוצאי מצרים, לא לאחים בלבד, דכיון דהטעם הוא שלא היה חלוקה ליוצאי מצרים, ומשום כך חוזרת הנחלה אליהם בשוה, מי יאמר לי שדווקא תחזור אל אחים ולא לשאר בני קרובים בשוה, כגון שני בני אחים או שאר קרובים, דזה אינו, דהא לא אמרינן שלא תחזור לכל אחד ואחד ירושתו בלבד רק מפני שלא היה החלוקה ביוצאי מצרים רק בבאי הארץ, ובזה שהיתה חוזרת לשני אחים ביחד - מקוים בזה שאין להם חלוקה. וכיון שליוצאי מצרים ניתנה הארץ, ראוי שיהיה לכל אחד חלקו כראוי, אך מפני שלא חלקו אותה יוצאי מצרים, לכך לא היה להם חלוקה לגמרי, ודיו שלא היה חלוקה לאחים ביחד וחזרו להם בשוה לאחים, ולא לשאר קרובים:
ועוד, כאשר חזרה הנחלה מבנים באי הארץ אל האבות יוצאי מצרים, ולא היה בהם חלוקה, אין לומר שתחזור הנחלה רק לשני אחים מיוצאי מצרים ולא לרחוקים יותר, כמו ב' בני אחים, שהרי באבות בלבד - שהם יוצאי מצרים - לא היה חלוקה, אבל בבנים - באי הארץ - היה חלוקה, מפני שאין חלוקה ביוצאי מצרים בעצמם. וכאשר חזרה הנחלה לשני אחים, הרי לא היה חלוקה לכל אחד בפני עצמו. לפיכך לא חזרה הנחלה רק לשני אחים, לא לשני בני אחים, שהרי בו בלבד לא היה חלוקה, ומיד בבנו היה חלוקה. וכן כאשר חזרה הנחלה אל יוצאי מצרים, בו בלבד לא היה חלוקה. וכאשר חזרה הנחלה לאחים בשוה, הרי לא היה לו בעצמו חלוקה, ואין צריך יותר:
והשתא יתורץ הכל. ואם היה לאחד מהם בת ולשני בן, לא חזרה חלק נחלה ליוצאי מצרים, ויחלקו האחים בשוה, ותטול הבת חלק אחד, דזה אינו, שכיון שלא היה לכל אחד בן שיזכה בחלוקה במקומו, אין האח מיוצאי מצרים זוכה בשום דבר, ואין לו חלק בארץ כלל. שצריך שיהיה בנו עומד במקומו זוכה בחלוקה, ואחר כך מחזיר אל אביו, וזה לא היה לו חלוקה. כך פירוש ההלכה, והיא באמת הלכה חמורה היא וקשה, ופרשנו אותה בזכות הרחמים. הדברים הם ברורים, ולית בהו ספיקא וקושיא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אַךְ בְּגוֹרָל – יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שופטים א,כ); וְאוֹמֵר: "עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל" (יהושע יט,נ; ספרי שם).
מַטּוֹת אֲבוֹתָם – יָצְאוּ גֵּרִים וַעֲבָדִים (ספרי שם).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ו. "אך בגורל יחלק את הארץ", התברר אצלי תמיד שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל אך חלוקת כלל הארץ לציין מחוז השבטים אך לזה צריך גורל, אבל לתת מתנה ליחידים כמו שנתנו ליהושע וכלב היה ביד המחלקים ולא הי' צריך גורל:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •