לקוטי מוהר"ן יז

<< · לקוטי מוהר"ן · יז · >>

(בראשית מב): "ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם וייראו. ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה"

לגירסה מנוקדת ראה http://breslev.eip.co.il/?key=46

א

כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על-ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור

הוא המגלה היראה והאהבה.

כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך. כי יש בכל דבר

רצון השם יתברך, הן בכלל הבריאה, דהינו מה שהשם יתברך רצה לברא את העולם

בכלל, וכן בפרטי הבריאה, בכל דבר ודבר בפרט, יש רצון השם יתברך, דהינו

שהשם יתברך רצה שזה הדבר יהיה כך: בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזאת, ודבר

אחר יש לו תמונה אחרת וכח אחר וטבע והנהגה אחרת.

והצדיק מחפש ומבקש תמיד אחר אלו הרצונות, להשיג ולידע רצון השם יתברך

בכל דבר, כגון: מפני מה היה רצון השם יתברך שהארי יהיה לו כח וגבורה כזו,

ובזו התמונה, ובזאת הטבע וההנהגה שיש לארי; ולהפך, יתוש קטן הוא חלש כח

מאד, ויש לו טבע ותמונה והנהגה אחרת. וכן בפרטי פרטיות, כגון בהאריה

בעצמו: מפני מה זה האיבר של האריה צורתו כך, ויש לו כח וטבע כזאת, ואיבר

אחר יש לו צורה אחרת וכח וטבע והנהגה אחרת. וכן בשאר כל הברואים שבעולם

דומם, צומח, חי, מדבר שבכלם יש שנויים רבים לאין מספר בין כל אחד לחברו,

וכן בכל אחד ואחד בעצמו יש בו שנויים רבים בפרטי פרטיות בין כל איבר

ואיבר, וכיוצא בזה בעשבים ואילנות ושאר פרטי הבריאה, שבכלם יש שנויים

רבים מאד בתמונותיהם ובכחותיהם והנהגותיהם; והכל היה מחמת רצון הבורא

יתברך שמו, שרצה שזה יהיה כך וזה כך. והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות,

ומשיג ומוצא אותם על-ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי

פרטיות.

כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: 'בראשית בשביל

ישראל, שנקרא ראשית' (א). כי 'ישראל עלה במחשבה תחלה' (ב), דהינו שהשם

יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ט):

"ישראל אשר בך אתפאר", ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כלו

נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהינו שכלל

הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל.

וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד ואחד

מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות, ואפלו בפחות

שבישראל, אפלו פושעי ישראל, כל זמן שם ישראל נקרא עליו, כי נקרא

פושעי ישראל, יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות. וכן

בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות

אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפאה שלו, והשם

יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה.

והצדיק, על-ידי שמבקש ומחפש תמיד, ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט

ובפרטי פרטיות, בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל, על-ידי-זה

יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך שהיה לו בכל הבריאה, בכלל ובפרט

ובפרטי פרטיות, כי כל הרצונות של כל הבריאה, הכל היה בשביל ההתפארות של

ישראל כנ"ל, וכל דבר ודבר נברא ברצונו, בזה הכח ובזה הטבע והנהגה, כפי

ההתפארות שיש בכל אחד מישראל. נמצא, כשיודע ומוצא ההתפארות שיש בישראל,

בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, יודע כל הרצונות שיש בכלל הבריאה ובפרטי

הבריאה ובפרטי פרטיות.

(כי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל הוא שרש הבריאה, הינו: כלליות

ההתפארות של כלליות ישראל, מה שהשם יתברך מתפאר עם כלל ישראל, זהו שרש

כלליות כל הבריאה בכלל; וכן פרטיות ההתפארות, מה שהשם יתברך מתפאר עם כל

אחד מישראל בפרטיות, זהו שרש של אותו דבר הפרטי של הבריאה, שנברא בשביל

זה ההתפארות; וכן בפרטי פרטיות, שההתפארות שהשם יתברך מקבל בפרטי פרטיות

מכל איבר ותנועה של כל אחד מישראל, זהו שרש של פרטי פרטיות של הבריאה,

דהינו של כל איבר ואיבר בפרטי פרטיות של כל נברא ונברא.

והכלל, כי עקר הבריאה היה בשביל ההתפארות שיתפאר עם ישראל, וזה ההתפארות

הוא השרש והחיות של כל הבריאה בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, כי כל

הרצונות של השם יתברך בבריאת עולמו, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, היה כפי

ההתפארות שמקבל מישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כלליות הבריאה

נבראת בזאת התמונה ובזה הסדר וההנהגה שיש לכלליות הבריאה, כפי כלליות

ההתפארות שמקבל מכלל ישראל; וכן כל דבר בפרט נברא בזה התמונה ובזה הטבע,

כפי פרטיות ההתפארות שמקבל מכל אחד מישראל בפרט וכן בפרטי פרטיות כנ"ל.

ועל כן הצדיק, על-ידי שמוצא ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל תמיד, בכלל

ובפרט ובפרטי פרטיות, על-ידי-זה הוא יודע טעם כל הרצונות שהיה להשם יתברך

בכל הבריאה, בכלל ובפרט וכו', כי כל הרצונות של הבריאה בכלל וכו' היה כפי

ההתפארות שיקבל מישראל בכלל וכו' כנ"ל.

והבן הדברים היטב, כי הם דברים עמקים מאד, ומהם תוכל להבין גדלת הבורא

יתברך וגדלת ישראל וגדלת הצדיקים אמתיים, איך הם מסתכלים בעולם, שיודעים

בכל עשב ועשב וכן בכל נברא שבעולם טעם תמונתו וכחו והנהגתו בפרטי

פרטיות, וכנזכר לעיל על כן הארכתי לחזר הדברים, מגדל דקותם ועמקותם).

ועל-ידי-זה שהצדיק מגלה ההתפארות של השם יתברך שמתפאר עם עמו ישראל,

שעל-ידי-זה נתגלין כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, על-ידי-זה נתגלה היראה

והאהבה. כי על-ידי התגלות ההתפארות נתגלה היראה. וכמו שעל-ידי התגלות

ההתפארות של ישראל, שהם מתפארים עמו יתברך, על-ידי-זה נופל יראה, כי

ההתפארות של ישראל הוא בחינת תפלין, שנקראים פאר (ברכות יא), ועל-ידם

נתגלה יראה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו): 'מנין שהתפלין הם

עז לישראל, שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"'.

נמצא, שעל-ידי התגלות ההתפארות שמתפארין ישראל עמו יתברך, על-ידי-זה

נופל יראה, כמו-כן על-ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל,

שזה בחינת תפלין של השם יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם)

(מנין שהקדוש-ברוך-הוא מניח תפלין וכו'. ואיתא שם, שהתפלין של השם יתברך

כתוב בהם ההתפארות, שהוא יתברך מתפאר עם עמו ישראל, כדאיתא שם, שתפלין

דמארי עלמא כתיב בהו: ומי כעמך ישראל וכו', כי מי גוי גדול וכו')

על-ידי ההתפארות הזאת מתגלה היראה של השם יתברך, דהינו ליראה מלפניו

יתברך, ועל-ידי-זה נתגלה היראה אפלו על שנאני שחק.

כי באמת מלפני המלך בודאי הכל יראים וחרדים, אך אף-על-פי-כן ביום הלדת

המלך, ביום גנוסיא דמלכא, שלובש המלך בגדי התפארות, אז נתגלה היראה יותר

ויותר. כי אף-על-פי שגם קדם הכל היו יודעים מהמלך, עם כל זה מתפעל נפש

הרואה יותר ויותר, כידוע.

(פרוש, כי כל דבר שרואים בעינים, מתפעל נפשו מזה יותר מאם היה יודע אותו

בידיעה לבד, בלי ראיה גמורה בעינים, כמובא בספרים. כגון: כשמספרים לאדם

גדלת המלך, אף-על-פי שיודע הדברים בברור, אף-על-פי-כן אין מתפעל נפשו כל

כך להתירא כל כך מהמלך כמו בעת שרואה בעיניו ממש את גדלת המלך, כשהוא

לבוש בבגדי התפארותו ומנהיג חילותיו וכו', שאז נופל עליו יראה יותר, כי

הנפש מתפעל יותר על-ידי הראיה).

ועל כן על-ידי שהצדיק מגלה ההתפארות שמתפאר בישראל, שזה בחינת יום הלדת

המלך, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנולד בחינת המלכות. כי עקר בחינת המלכות

הוא רק על-ידי ישראל, שמקבלין מלכותו, כי אין מלך בלא עם. ואז, ביום

הלדת המלכות, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנתגלה ההתפארות של ישראל, אז

מתפעל נפש הרואה, ונתגלה ונופל יראתו על כלם, ואפלו על שנאני שחק. וזה

בחינת (תהלים ס"ח): "על ישראל גאותו" כשנגלה גאותו ותפארתו על ישראל,

אזי: "ועזו בשחקים". 'עז' זה בחינת יראה כנזכר לעיל: מנין שהתפלין הם עז

וכו', דהינו שנתגלה יראתו אפלו על שנאני שחק, כי מתפעל נפש הרואה כנ"ל.

ועל-ידי התגלות ההתפארות, שזה בחינת התגלות היראה, על-ידי-זה נתגלה הרצון,

שזה בחינת אהבה. כי כן דרך המלך ביום גנוסיא דמלכא, שלובש בגדי התפארות,

שאז נופל יראה גדולה על כלם והכל חרדים וזוחלים מפניו, שאחר-כך מגלה המלך

רצונו לכל אחד ואחד, ומחלק ונותן מתנות לכל אחד ואחד לפי כבודו, כפי רצון

המלך ואהבתו שיש לו לכל אחד ואחד, שזהו בחינת אהבה. וכמו שעל-ידי התגלות

ההתפארות שמגלין הצדיקים, שמתפאר השם יתברך עם ישראל, על-ידי-זה הם

מגלין הרצונות של השם יתברך שיש בכל דבר ודבר כנ"ל, כן ביום גנוסיא

דמלכא, שאז הוא התגלות ההתפארות, אזי הוא התגלות רצונו יתברך, כי אחר-כך

הוא מגלה רצונו לכל אחד ואחד, ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, לכל אחד ואחד

כפי רצונו כנ"ל. וזה בחינת התגלות האהבה, כי מתחלה, בעת התגלות ההתפארות,

נפל פחדו ויראתו על כלם; ואחר-כך, כשרואים רצון המלך וקרבתו לכל אחד

ואחד, על-ידי-זה מתקרבים אליו ואוהבים אותו.

(פרוש: כמו שעל-ידי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, על-ידי-זה היו

כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, כמו-כן על-ידי היראה שנעשה מהתגלות ההתפארות

הזאת כנ"ל, על-ידי-זה נתגלה אחר-כך הרצון, שמתרצה המלך אחר-כך לכל אחד

ואחד ומקרבם ברצונו וכו' כנ"ל, שזה בחינת אהבה כנ"ל. נמצא שיראה ואהבה

נמשכין על-ידי הצדיק, שמגלה ההתפארות, שעל-ידי-זה מוצא כל הרצונות שהיה

להשם יתברך בכל הבריאה וכו' כנ"ל, שעל-ידי-זה נעשה יראה ואהבה כנ"ל).

וזה בחינת (תהלים פ"ט): "כי תפארת עזמו אתה, וברצונך תרום קרננו". "תפארת

עזמו" זה בחינת היראה, שנתגלה על-ידי התגלות ההתפארות כנ"ל, כי עז הוא

בחינת יראה כנ"ל; ואזי "ברצונך תרום קרננו", כי מגלה רצונו, ומרומם קרנם

של כל אחד ואחד כנ"ל, שעל-ידי-זה התגלות האהבה כנ"ל נמצא שהצדיק מגלה

היראה והאהבה:

ב

וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, בבחינת (ישעיהו נ): "אלביש שמים קדרות

ושק אשים כסותם". "שמים" זה בחינת אש ומים, הינו יראה ואהבה, נתלבשים

בקדרות ונחשכים ונתכסים בשק, דהינו שנחשך אצלו היראה והאהבה זה מחמת

שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו

הגדול; ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעם ולהבין ולראות אורו הגדול של

הצדיק, שעל-ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב. וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום

מערת המכפלה, שהוא שער גן-עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאד,

אף-על-פי-כן אצלו היה מקום חשך ואפלה, ועל כן מכרו בשמחה רבה לאברהם,

כמובא (זהר חיי-שרה קכ"ח). וכמו כן כשנחשך אור הצדיק, שהוא מאיר בכל

העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף-על-פי-כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא

חשך אצלו וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל-ידי מעשים רעים

נתחשך שכלו בכסילות, דהינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה

ד): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו", כי על-ידי מעשיהם הרעים אינם

יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב, כי אם להרע, ועל-ידי כסילות השכל,

על-ידי-זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק:

ג

והתיקון לזה, להכניע ולבטל כסילות השכל, הוא על-ידי בחינת מזבח, כי עקר

יניקת הכסילות, דהינו הקלפות, הוא רק מבחינת מזבח (עין זהר תרומה קל"ט),

הינו בחינת אכילה, כי 'שלחנו של אדם מכפר כמזבח' (ברכות נ"ה), ומשם עקר

יניקתם. ועל כן אפלו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת

אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם. אך צריך שלא לתן חיות

להקלפות, כי אם כדי חיונו בצמצום ולא יותר. ואז כשהמזבח כתקונו, הינו

שהאכילה בכשרות כראוי, אזי נכנעים הקלפות, הינו הכסילות, כי אינו נותן

להם כח וחיות, כי אם כדי חיונו בצמצום, שזה מכרח לתן להם, כידוע, אבל

אינו נותן להם שום כח וחיות יותר מכדי חיותם.

ועל כן על-ידי אכילה בכשרות נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כמו שמצינו בגמרא

(בבא קמא עב.), בבעיא דבעא רבא מרב נחמן וכו', לצפרא אמר לה וכו', והאי

דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא וכו'. נמצא שעל-ידי שלא אכל,

לא היתה דעתו צלולה, כי על-ידי האכילה נכנע הכסילות ונתגדל השכל. אבל

כשאוכל כזולל וסובא, שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקלפות, דהינו

הכסילות, יותר מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל; אבל על-ידי אכילה

כראוי נכנעין כנ"ל.

וזה בחינת (זבחים נ"ג.): 'מזבח בחלקו של טורף', זה בחינת (תהלים קי"א):

"טרף נתן ליראיו", בחינת אכילה בכשרות, שעל-ידי-זה מכניעין וטורפין אותן,

הינו את הקלפות והכסילות. אבל על-ידי פגם המזבח, הינו פגם האכילה,

על-ידי-זה נותן כח להכסילות, ונעשה מטורף טרוף הדעת, שמתגבר על-ידי זה כנ"ל.

ד

ולהשלים פגם המזבח הוא על-ידי גרים, כי כל העבודה זרה אין להם כח כי אם

מפגם המזבח. וזה שכתוב (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי", כי אף שהם

עובדי עבודה זרה, כל כחם הוא בא מפגם חלקי המזבח. ועל כן אמר השם יתברך:

"מקטר ומגש לשמי", כי כחם הוא מהניצוץ הקדוש של המזבח דקדשה שנפל לשם.

ועל-ידי הגרים, על-ידי שכל אחד משליך אמונתו והולך אחר אמונת ישראל,

על-ידי-זה מכניע העבודה זרה שנעשה מפגם חלקי המזבח, ואזי חוזרין ניצוצי

חלקי המזבח למקומם ונשלם המזבח:

וזה בחינות (במדבר כ"ג): "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", ותרגומו:

'ונכסי עממיא יירת'. 'יאכל טרף' זה בחינות שלמות המזבח, בחינת 'מזבח

בחלקו של טורף' כנ"ל, וזה נעשה על-ידי 'ונכסי עממיא יירת', הינו על-ידי

גרים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא מ"ב. נ"ג: קמ"ט. ובכמה

מקומות) לענין ירשת הגר: כל הקודם בנכסי הגר זכה:

ה

אך איך אפשר לעשות גרים, והלא הם רחוקים מאד מקדשת ישראל, ומאין בא זאת שיבוא להם על הדעת שיתגירו?

אך דע, שזה נעשה על-ידי בחינות (משלי יט ד): "הון יסיף רעים רבים", היינו על-ידי צדקה שנותן לתלמיד-חכם, שהוא כלול מכמה נפשות ישראל.

כי באמת איך אפשר לעכו"ם לבוא לאמונת ישראל, והלא הם רחוקים מאד מישראל? ואיך אפשר לדבר להם שישמעו ויבואו להאמונה הקדושה?

אך כמו כשאחד רחוק מאד מחברו, ואי אפשר לדבר אליו שישמע, צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם, עד שיוכלו לשמע אף שהם רחוקים.

כי עיקר חוש השמיעה הוא מחמת שאותיות הדבור נחקקים באויר, והאוירים מכים זה בזה עד שבא לאזן השומע. ועל כן כשהאויר נח וזך וצלול, אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדבור למרחוק, כמו שרואין בחוש; אבל כשיש רוח-סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמע אפלו הקול, מכל שכן הדבור בעצמו.

ועל-ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו רעים ואוהבים. כמו שאמר מונבז (בבא בתרא יא.): "אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות". נמצא, שכל מה שנותן צדקה ליותר אנשים, על-ידי-זה הוא קונה לו רעים יותר, ועל-ידי זאת האהבה שקונה על-ידי הצדקה, על-ידי-זה נזדכך האויר; וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על-ידי-זה נתרבה יותר האויר הנח והזך.

• כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח, שרוחם נחים זה מזה, כי אין רוח רעה, שהוא שנאה, שיפריד ביניהם,
• כי השנאה היא בחינת רוח רעה, כמו שכתוב (שופטים ט): "וישם ה' רוח רעה בין אבימלך ובין אנשי שכם", ופרש רש"י: 'שנאה'. נמצא שנאה הוא בחינת רוח רעה, בלבול האויר, שעל-ידי-זה אין יכולין לשמע הדבור; ולהפך, אהבה ורעות הוא בחינת אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה נשמע הדבור למרחוק.

וזה נעשה על-ידי צדקה, בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל-ידי צדקה הוא לוקח לו רעים ואוהבים, שעל-ידי-זה נעשה בחינת האויר הנח והזך כנ"ל.

וכל מה שמרבה לתן צדקה ליותר אנשים, נתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך. כי כשנותן צדקה לאיש אחד, נמצא שקונה לו אוהב אחד, ואזי נתדבק רוחו ברוחו ונעשה שטח קטן של אויר הנח והזך; וכשנותן צדקה לשני אנשים, נעשה שטח יותר גדול של אויר הנח והזך; וכן כל מה שמרבה לתן ליותר אנשים, וקונה לו רעים ואוהבים יותר, בבחינת "הון יסיף רעים רבים", נתגדל ונתרבה יותר ויותר השטח של האויר הנח והזך.

ועל כן, העיקר לתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל; כי בצדקה שנותן להם לבד הוא קונה לו רעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל-ידי-זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל.

ואזי, כשהאויר נח וזך, אזי כשמדבר זה שיכול לדבר דבור הישראלי, הינו דבור הקדוש, אזי זה הדבור נכתב ונחקק בהאויר, בבחינת (תהלים מה): "לשוני עט סופר מהיר".

ואזי הולך הדבור ונשמע למרחוק, בבחינת (אסתר ט): "ושמעו הולך בכל המדינות", כי מחמת שהאויר נח וזך, יכולים לשמע למרחוק.

ואזי זה הדבור נכתב בספריהם של העכו"ם, מדינה ומדינה ככתבה; ואזי מוצאים העכו"ם בספריהם הפך אמונתם, כמו שמצינו כמה גרים שנתגירו מחמת זה, מחמת שמצאו בספריהם הפך אמונתם. ומאין בא זאת, שימצאו עתה מה שהוא מתנגד לאמונתם? אך זה בא על-ידי הדבור של הצדיק, שנחקק ונכתב בהאויר, בבחינת "לשוני עט סופר מהיר", והאויר היה זך ונח על-ידי בחינת "הון יסיף רעים רבים", עד שהלך הדבור, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", ונחקק ונכתב שם בספריהם, ועל-ידי בחינה זאת מצאו בספריהם הפך אמונתם ועל-ידי-זה נתגירו, כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על-ידי זה, על-ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל כנ"ל.

וזה בחינת (אסתר ו', ב'): "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי": 'מרדכי' הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה, כמו שכתוב: "איש יהודי", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג): כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. הינו שהדבורים שהגיד מרדכי, שהם דבורים של כפירת עכו"ם, הם נכתבים בהאויר, עד שנמצא כתוב בספריהם כנ"ל. וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שהדבורים אשר הגיד מרדכי, שהם דבורי אמונה של הצדיק האמת, נמצא כתוב בספריהם, כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל-ידי-זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, שהוא בחינת הצדיק כנ"ל, וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל.

ואזי כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם, מזה נעשים גרים, בבחינת (אסתר ח): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים":

ו

אך מאין בא, שאלו דיקא ימצאו בספריהם הפך אמונתם ויחזרו ויכירו אמונת ישראל, והאחרים אינם מוצאים כלל ונשארים באמונתם. אך דע, שזה מחמת בחינת הטוב הכבוש תחת ידם, הינו בחינת חלקי נשמות ישראל הכבוש אצלם, כי כל הטוב הוא רק בחינת נשמות ישראל, הינו כשמתגברים העכו"ם ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, כמו שהיה נמצא שגזרו שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת (עין ראש השנה י"ט. בבא בתרא ס. מעילה י"ז). נמצא, שהטוב שהיו ישראל צריכין לעשות הוא כבוש תחת ידם. וכן כשמונעין את ישראל מעבודת השם יתברך על - ידי גרמא שגורמין, על - ידי המסים וארנוניות שמטילין עליהם, וכן על - ידי שמונעין טובות מישראל, שעל - ידי כל זה נכבש הטוב תחת ידם, דהינו חלקי נשמות ישראל:

ובתחלה זה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאד, אך אחר - כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו. ועל - ידי הדבור הישראלי, שיוצא ונכתב בספריהם כנ"ל, אזי זה הטוב הכבוש שם מוצא אותו בספריהם, דהינו שמוצא שם הפך אמונתם, ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו, איך שבא ממקום עליון מאד, דהינו שהוא חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, ו"המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו" (דברי - הימים א', ד), 'כי הקדוש - ברוך - הוא נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם' (בראשית פ"ח; מדרש רות פ"ב), ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה ועתה היא כבושה בידם, ויבוא, חס ושלום, לכליון והפסד, ורוצה להמשיך ולחזר למקומו. ומחמת שכבר נקשר ונתפס מאד הטוב אצלם בקשרי קשרים, על כן כשמתחיל הטוב לחזר, אזי מושך ותולש עמו עוד מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים שבאים להתגיר, שהם בחינת הרע שנתלש מהם עם הטוב, על - ידי שחזר הטוב למקומו, כי אי אפשר להטוב לחזר בעצמו, מחמת גדל ההתקשרות שנתקשר ונתהדק שם מאד, ובהכרח שיתלש עמו מהרע, וזה הוא בחינת הגרים:

וזה בחינת (ישעיהו מ"ד): "זה יכתב ידו לה'", פרש רש"י:

'אלו בעלי - תשובה', הינו בחינת הטוב ששב וחוזר למקומו, וזה נעשה על - ידי בחינת כתב כנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. "ובשם ישראל יכנה" (שם) אלו הגרים, כי על - ידי ששב וחוזר הטוב, על - ידי - זה נעשה גרים כנ"ל:

וזהו: "בכתב ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבאו" (יחזקאל י"ג), הינו כשאין בחינת כתב ישראל, שעל - ידו נעשין גרים כנ"ל, על - ידי - זה: "ואל אדמת ישראל לא יבאו", הינו שאין זוכים לשלמות המזבח, שנקרא 'מזבח אדמה' (שמות כ', ועין בראשית רבה פרשה י"ד), ששלמותו על - ידי גרים כנ"ל:

וזהו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א' כ"ח), כי שלמות השכל הוא על - ידי כתב כנ"ל, כי על - ידי כתב הנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל, על - ידי - זה נעשין גרים, ועל - ידי גרים נשלם המזבח, ועל - ידי שלמות המזבח נשלם השכל כנ"ל; נמצא שעל - ידי בחינת הכתב הנ"ל נשלם השכל. וזהו:

"הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" כנ"ל:

וזהו: "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך" זה בחינת תשובה, שחוזר הטוב למקומו כנ"ל, כי שדי הוא בחינת תשובה, ששב בתשובה על פגם עבודה זרה, כי שדי הוא בחינת שיש די באלקותי לכל בריה (ג), ואין צריך לשום עבודה אחרת. "להפנות אליך כל רשעי ארץ" זה בחינת הגרים. "יכירו וידעו כל יושבי תבל" זה בחינת שלמות הדעת שנעשה על - ידי זה כנ"ל:

וזה: "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך" (איוב כ"ב), שעל - ידי בחינת כסף תועפות, הינו בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל - ידי - זה נעשה אויר מעופף, שנזדכך האויר כנ"ל, על - ידי - זה נעשה בחינת שדי, הינו תשובה וגרים, כי שדי הוא בחינת תשובה כנ"ל:

ז

ודע שלפעמים, כשהרע רואה שהטוב משתוקק וממשיך עצמו ורוצה לחזר למקומו,

אזי הם מתגברים על הטוב ביותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, דהינו

שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם, דהינו שמתחילים לחשב מחשבות על זה

הטוב, ועל-ידי-זה מכניסים את הטוב בתוך העלם והסתר יותר, בפנימיות

מחשבתם, ואזי יוצא הטוב על-ידי הולדה שמולידים, כי הטוב הוא גנוז ונעלם

בפנימיות מחשבתם ומחם כנ"ל, ומשם ההולדה, ועל כן יוצא הטוב בזרע הילודים,

ואזי אין כח בהרע של הילודים להתגבר על הטוב שבתוכם, ואזי יוצא הטוב

על-ידי הילודים ונעשו גרים.

וזה בחינת (תהלים פ"ז): "ה' יספר בכתוב עמים, זה ילד שם סלה". "בכתוב" זה

בחינות הטוב שיוצא על-ידי בחינת הכתב כנ"ל. וזהו: "זה ילד שם סלה",

שנתלבש הטוב, בהילודים ויוצא על-ידם כנ"ל. וזה שפרש רש"י: "זה ילד שם",

שהם ישראל שנטמעו בעכו"ם, הינו בחינת הטוב הכבוש אצלם, שהוא בחינת חלקי

נשמות ישראל כנ"ל.

וזה בחינת: "לא ישכב עד יאכל טרף" זה בחינת שלמות המזבח כנ"ל; "ודם חללים

ישתה", ותרגומו: 'ונכסי עממיא יירת', הינו בחינת גרים הנ"ל. וזה: 'ונכסי

עממיא', הינו בחינת הטוב שנתכסה אצל העכו"ם, שהביאו אותו בהעלם והסתר

בפנימיות מחשבתם כנ"ל, שיוצא על-ידי זרע הילודים ונעשין גרים,

ועל-ידי-זה נשלם המזבח כנ"ל:

ח

וזה פרוש: רב ספרא משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא

כורא דאפיק רישא ממיא, ואית לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים.

והוינא שין פרסה, ואזלינא לפמא דלויתן. אמר רב אשי: ההוא עזא דימא הוי,

דבחישא, ואית לה קרני (בבא בתרא ע"ד).

רשב"ם:

בריה קלה מבריות קטנות שבים: לפמה דלויתן שיאכלני היום: עזא דימא שכל

מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החלדה; בשחיטת חלין: דבחישא חופרת בים

בקרניה לבקש אחר מזונותיה:

חזינא האי כורא דאפיק רישא ממיא וכו'. כורא זה בחינת הטוב, שהם חלקי

נשמות ישראל עם הגרים הנ"ל; כי דגים, אסיפתן הוא מטהרתן (עין חלין כ"ז:)

זה בחינת חלקי הנשמות, בחינת (איוב ל"ד): "רוחו ונשמתו אליו יאסף",

ובחינת גרים, בבחינת (תהלים מ"ז): "נדיבי עמים נאספו", ועל שם זה החכמים

נקראים "בעלי אספות" (קהלת י"ב), שהם מאספים הטוב עם הגרים. וזה הטוב עם

הגרים אפיק רישה ממיא, הינו שמוציא את השכל משטיפת המים הזידונים, שהוא

הכסילות השוטף על השכל, כנ"ל.

והוי לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסי, ואזלינא

לפמא דלויתן. קרנא זה בחינת צדקה, שהוא בחינת "הון יסיף רעים" הנ"ל,

שהוא עקר הקרן הקימת לעולם הבא, כמאמר מונבז (בבא בתרא י"א): אבותי גנזו

למטה ואני גנזתי למעלה. וחקיק עליהו, הינו על-ידי הצדקה נעשה חקיקה,

בחינת הכתב הנ"ל, כנ"ל, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", להטוב הכבוש

בין העכו"ם, ומעוררו בתשובה לשוב לשרשו, כי הטוב זוכר את עצמו. אנא בריה

קלה שבים, הינו, שאני למעלה מכל העולמות. ים הינו: המם הוא ארבע עולמות,

יוד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם

בחכמה עשית".

וזהו בריה קלה שבים, הינו שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה, כן הנשמה, שהוא

הטוב, הוא למעלה מכל העולמות. והוינא שין פרסה, דהינו שהנשמה נזכרת שהיתה

בבחינת 'ישראל עלה במחשבה תחלה', והקדוש-ברוך-הוא נמלך בה בבריאת העולם,

בבחינת "המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו", שנמלך בנשמותיהן של

ישראל בשעת בריאת העולם, דהינו שהיא נזכרת שהיתה במעלה גדולה כזו כנ"ל,

ועתה היא הולכת לכליון והפסד, חס ושלום. שין זה בחינת המחשבה, שנחלקת

לשלש ראשים: מחשבות שכליות, מחשבות מדותיות, מחשבה מעשיות. פרסה בחינת

רגל, הינו עצה, כמו (שמות י"א): "וכל העם אשר ברגליך" הנמשכים אחר עצתך,

הינו שהנשמה נזכרת שהיתה תחלה במחשבה, ובה נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו.

והשתא אזלינא לפמא דלויתן, הינו לכליון והפסד, חס ושלום, ועל-ידי-זה מרחמת

על עצמה ונתעוררת לשוב לשרשה כנ"ל, ונעשין בעלי-תשובה וגרים כנ"ל. אמר

רב אשי: האי עזא דימא דבחישא ואית לה קרני. עזא זה בחינת עז, הינו יראה,

בחינת "כי תפארת עזמו אתה" הנ"ל. דבחישא, הינו בחינת הצדיק, שמחפש תמיד

אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל. ואית לה קרנא, הינו בחינת "וברצונך

תרום קרננו", הינו האהבה שנתגלה על-ידי הצדיק כנ"ל, כי על-ידי כל בחינות

הנ"ל נתגלה אור הצדיק, שעל-ידי-זה זוכין ליראה ואהבה כנ"ל.

ט

וזה: "ויהי הם מריקים שקיהם", הינו בחינת "לבשו שמים קדרות ושק וכו'".

'שמים' הינו יראה ואהבה כנ"ל; וכשהם מריקים את השק והחשך מן היראה והאהבה

והנה איש צרור כספו בשקו. צרור כספו זה בחינת הצדיק, בחינת (משלי ז):

"צרור הכסף לקח בידו", שהם הצדיקים, כמו שפרש רש"י שם. בשקו, הינו שאור

הצדיק נתחשך ונתלבש ונתכסה בקדרות ושק, הינו שמרגישים שהשק והחשך שהיה על

היראה והאהבה, זה מחמת שק וחשך, שנחשך להם אור הצדיק כנ"ל.

ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם, הינו שראו והכירו, שצרורות כספיהם תלוי

בהחמר והצורה, שנקרא המה ואביהם. המה זה החמר, שהם כלי המעשה, ואביהם

הוא השכל שנקרא אב, בחינת אב בחכמה (ד), הינו כנ"ל, שהתגלות אור הצדיק,

שיזכו להכירו ולהבין ולטעם ולראות אורו הגדול, הוא תלוי בשלמות המעשים

ובזכות השכל. ויאמר להם יעקב אביהם, הינו תוכחות השכל, שמוכיח את החמרים,

שהם כלי המעשה, שהוא תולה הסרחון בכלי המעשה.

וזה: אתי שכלתם, שעל-ידי המעשים העכורים גורמים כליון והפסד להשכל. יוסף

איננו זה בחינת "הון יסיף רעים רבים" הנ"ל, ושמעון איננו זה בחינת

"ושמעו הולך בכל המדינות", הנעשה על-ידי בחינת "הון יסיף" כנ"ל, ואת

בנימן תקחו זה בחינת מזבח בחלקו של טורף, שהוא בנימין, שעקר שלמות השכל

תלוי בזה כנ"ל; דהינו שהשכל מוכיח ואומר, שעקר החסרון שנתעכר המח הוא

תלוי רק בכלי המעשה, דהינו צדקה, שהיא תלוי במעשה, בחינת (ישעיהו ל"ב):

"והיה מעשה הצדקה", שעל-ידה נשלם השכל כנ"ל, כי כשנותנין צדקה,

על-ידי-זה נעשין גרים כנ"ל, ועל-ידי-זה נשלם המזבח, שהוא בחינת שלחנו של

אדם, דהינו שזוכין לאכל בקדשה, ואזי נשלם השכל, ואזי זוכין לראות אור

הצדיק, ועל-ידי-זה מקבלין ממנו יראה ואהבה כנ"ל.

קישורים

ליקוטי תפילות חלק א תפילה יז

דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן י"ז

שיעור על ליקוטי מוהרן תורה י"ז

<< · לקוטי מוהר"ן · יז · >>