לבוש יורה דעה קנא
קיצור דרך: LEV:YD151
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קנא | >>
סימן קנא בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד
סעיף א[עריכה]
דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודה זרה שבאותו מקום – אסור למוכרם לעובדי אותה עבודה זרה שבאותה מקום משום "לפני עור לא תתן מכשול", דאף בני נח מוזהרים על עבודה זרה.
ואם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה – מותר. וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים, והישראל יודע שכדבריו כן הוא – מותר למכור להם אפילו אינו קונה הרבה ביחד; דלא גזרו בזה משום מראית העין, שאין הכל יכולין לעמוד בה שצריכים לישא וליתן עמהם. וגם בקונה הרבה ביחד אין לאסור, משום דילמא אזל וזבן לאחריני לצורך עבודה זרה, דא"לפני עור לא תתן מכשול" מפקדינן, א"לפני דלפני" לא מפקדינן.
ודברים שאינם מיוחדים לעבודה זרה – מוכרים אותם להם סתם. ואם פירש הגוי שהוא קונה אותו לעבודה זרה – אסור למוכרו לו, אלא אם כן פסלן מלהקריבן לעבודה זרה, שדבר שפסלו ופגמו וודאי לא יקריבהו לעבודה זרה.
היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה – מוכר להם הכל בסתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה זרה. וכן כל כיוצא בזה. אבל לבונה זכה לבדה – וודאי אין מוכרין להם.
ודווקא לכהן או לגוי שחזקתו שיקטירנה לעבודה זרה. אבל לסתם גוי – שרי, שקונה אותה להריחה ולא להקטירה לעבודה זרה.
אסור למכור מים לגלחים, כשיודע או מרגיש שרוצה לעשות מהם מים להטביל.
סעיף ב[עריכה]
אם הגוי מחזיר אחר דברים המיוחדים, ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה אותה לצורך עבודה זרה ולא ירצו למוכרם לו – אסור למוכרם לו.
סעיף ג[עריכה]
אסור למכור שעווה לגוי ביום חגו או ביום שלפניה, מפני שדרכן לעשות נרות לעבודה זרה ביום חגם. אבל בשאר ימים – שרי, ועיין לעיל סימן קל"ט.
יש אומרים דהא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דווקא שאין לאחרים למכור כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, שאז זה הוא המסייע עובר א"לפני עור" וגו'. אבל אם יכולין לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר שאין בזה משום "לפני עור לא תתן מכשול"; כיון שהוא בעצמו יכול להכשיל את עצמו וליטלו במקום אחר – אין זה המוכר לו מכשילו בכלום ומותר.
ונהגו הרבה להקל בדבר זה. אבל כל בעל נפש יש לו להחמיר לעשות כדעת הראשון.
סעיף ד[עריכה]
בקצת מקומות נהגו שלא למכור בהמה דקה לגוים, וטעמם היא משום דישראל מצווין על שביתת הבהמות שלהם בשבת דכתיב: "לא תעשה כל מלאכה" וגומר "אתה ובהמתך" וגומר. והיו חוששין שאם ימכרו בהמתם לגוי, והגוי יעשה בה מלאכה בשבת, לפעמים ישאילו או ישכירו אותה להם ויעשה בה גם כן הגוי מלאכה בשבת, ויעבור הישראל בלאו ד"לא תעשה כל מלאכה" וגומר "ובהמתך"; דעדיין הבהמה היא שלו, שלא קנאה הגוי בשאלה ובשכירות. אי נמי משום נסיוני, פירוש: דזמנין דזבנה ניהלה במעלי שבת סמוך לשקיעת החמה, ואמר ליה "תא נסייה ניהלי", ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה וניחא ליה, והוה מחמר אחר בהמתו בשבת, ומחמר דאורייתא. לפיכך גזרו באותן מקומות שלא למכור שום בהמה לגוי, גזירה בהמה דקה אטו בהמה גסה.
ובקצת מקומות לא חשו לגזירות אלו ומכרו בהמות לגוים. וגם חכמיהם ז"ל שם לא מיחו בידם, ולא רצו לגזור להם, כי היה נראה בעיניהם גזירות רחוקות לגזור בבהמה דקה שאינה מיוחדת למלאכה אטו בהמה גסה. לפיכך אמרו ז"ל: מקום שנהגו למכור להם בהמה דקה – מוכרין, ובמקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרין.
אבל בהמה גסה בכל מקום אין מוכרין להם, מפני שהיא מיוחדת למלאכה יותר וגזרו בה. ואסרו למוכרה אפילו לישראל החשוד למכור לגוים. ועל ידי סרסור – שרי אפילו לגוים; דאי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות, סרסור כיון דלאו דידיה הוא לא מושיל ולא מוגיר. ועוד: משום דלא ליגליה מומא, שהסרסור מקפיד בזה יותר מן הבעל בית משום רווחא דידיה. וכן אם יודע שהגוי קונה אותה לשחיטה – מותר.
ועכשיו נהגו היתר בכל. והטעם לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין לעמוד בגזירה זו, שהיו יכולים למכור זה לזה. אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד, ואי לא מזבני לגוי איכא פסידא – הוה ליה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. וכבר הוסכם מפי חכמים ז"ל שאין גוזרים גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. ולא מיבעיא אם יש לישראל בהמה שמותר למוכרה; אלא אפילו לכתחילה לקנותה על מנת למוכרה או להשכירה לגוי ולהרויח בה – נהגו היתר משום דאיכא פסידא, דרווחא פרנסתו ומחייתו אם לא יתירו לו.
סעיף ה[עריכה]
אין מוכרין לגוים, ולא לישראל החשוד למכור להם, ולא לישראל ליסטים, דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות, ולא שום כלי זיין. ולא סדן שקורין שטא"ק בלשון אשכנז, ועושין אותו לתפוש בו החייבים. ולא כבלים וקולרין ושלשלאות של ברזל. ואפילו עשת של ברזל שראוי לעשות ממנו כלי זיין – אין מוכרין להם. ולא משחיזים להם כלי זיין, ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם.
וכל אלו אסורים משום שלא יסייעו לדבר עבירה, שיבוא להזיק בהם לישראל. וללסטים ישראל אסור למכור אפילו אין דרכו להרוג בהן, מכל מקום כיון שעל ידי הזיין הוא עומד על נפשו, שלא יוכלו לעמוד כנגדו ומלסטם הבריות – אסור.
סעיף ו[עריכה]
והאידנא שאנו דרין ביניהם, ודרכן לכרות עמנו ברית – מוכרין להן כל כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו; מפני שעושין עמהם מלחמה עם שונאי המדינה להצילה, ונמצא הם מגינים גם כן עלינו שאנו שרויין ביניהם.
סעיף ז[עריכה]
כתיב בתורה: "לא תחנם". ופירשו חכמים ז"ל שהוא לשון חנייה, כלומר: לא תתן להם חנייה בקרקע. וסתם חניית ישראל הוא בארץ ישראל. לפיכך אמרו שאין מוכרין להן בארץ ישראל כל דבר המחובר לקרקע, כגון אילן וקמה דהוה ליה חנייה. אבל אמרו שמותר למוכרו להם על תנאי שיקוץ וקוצץ מיד.
סעיף ח[עריכה]
וכיון דקיימא לן שאילן וקמה אסורין בארץ ישראל למכור, כל שכן דבתים ושדות אסורים למכור להם בארץ ישראל, דהוה ליה חנייה גמורה בקרקע.
אבל להשכיר להם התירו בבתים ולא בשדות, דבבתים ליכא במכירתם אלא חד איסורא משום חנייה, ואם היינו אוסרים להשכיר לא הוה לן טעמא לאסור אלא משום גזירה דמכירה; ומשום הך גזירה לבדה לא רצו לאסור, דלא שכיחא כולי האי.
אבל בשדות דאית במכירתן תרתי לאיסורא: חדא שנותן להם חנייה ועובר על "לא תחנם", ועוד דמפקיע הך שדה ממעשר, שהגוי לא יתן ממנו מעשר וגוזל את השבט והעניים – גזרו שכירות אטו מכירה.
ובסוריא שהיא ארם סמוכה לארץ ישראל, ודוד כיבשה ביחידות בלא ששים ריבוא, וחברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדיבור – אין קדושתה כמו קדושת ארץ ישראל; לא החמירו כל כך אלא אמרו מותר למכור להם שם בתים, דלאו ד"לא תחנם" לא נאמר אלא על עיקר ארץ ישראל ולא על סוריא, ולא רצו לגזור אטו מכירה דארץ ישראל.
אבל שדות דאיכא בארץ ישראל תרתי לאיסורא, גזרו בסוריא למכור אטו ארץ ישראל. אבל להשכיר לא אסרו, דהוה ליה גזירה לגזירה. אבל בחוץ לארץ שהוא רחוקה מארץ ישראל לא גזרו כלום, והתירו הכל: בין להשכיר בין למכור, בין שדות בין בתים.
סעיף ט[עריכה]
מיהו אף בחוצה לארץ אמרו חכמים ז"ל שלא ימכור ולא ישכיר בתים לשלושה גוים ביחד בשכונת היהודים, כדי שלא יעשו אגודה וקנוניא ביחד להזיק את היהודים, ועובר הישראל משום "לפני עור" וגומר.
אבל לאחד או לשנים לא אסרו למכור או להשכיר כל מה שירצה אפילו הרבה. ולא חיישינן שמא ימכור הוא או ישכיר עוד לשנים אחרים, דא"לפני" מפקדינן וא"לפני דלפני" לא מפקדינן.
סעיף י[עריכה]
בכל מקום שאמרו מותר להשכיר, לא התירו אלא לאוצר או לשאר תשמיש חוץ מלדירה. אבל לדירה אסור להשכיר, מפני שהגוי מכניס בו עבודה זרה, ועובר הישראל משום "לא תביא תועבה אל ביתך".
אבל במקום שאמרו למכור – מותר למכור אפילו לדירה, שכיון שקנאו הגוי ואין לישראל זכות בו, אף על פי שמכניס בו הגוי עבודה זרה – לית לן בה. ולא דמי לשוכר, שאף על פי שהוא ברשות הגוי כיון דעיקר הבית לישראל אית ביה משום "לא תביא תועבה" וגומר, מכל מקום עיקר הלאו ד"לא תביא" לא נאמר אלא לישראל עצמו; אבל כשיגרום הישראל שהגוי מביא כגון במשכיר – אינו אסור אלא מדרבנן, ורבנן לא אסרו אלא בזמניהם שהיו רגילין להביא עבודה זרה לבתיהם בקבע תמיד.
אבל בזמן שאין הגוים מכניסין עבודה זרה לבתיהם אלא באקראי בעלמא ולא בקבע – לא אסרו. לפיכך נהגו להשכיר האידנא אפילו לבית דירה, שגם הגוים עכשיו אין נוהגין להביא עבודה זרה לבתיהם בקבע.
וישראל השוכר בית מן הגוי – יש לו להחמיר שלא להניח עבודה זרה של גוי בביתו.
סעיף יא[עריכה]
עוד דרשו חכמים ז"ל בלשון "לא תחנם" שהוא לשון "חינם", כלומר: לא תתן להם מתנת חינם. לפיכך אמרו שלא ליתן לגוי מתנת חינם.
במה דברים אמורים? כשאינו מכירו. אבל אם מכירו או שכינו – מותר, שאינו אלא כמוכרו לו, שכיון שמכירין זה את זה גם הגוי יחזור ויתן לו מתנה כזו פעם אחרת כנגדה, או יחזיק לו טובה בעדה ויהנהו ממקום אחר.
סעיף יב[עריכה]
וכן מותר לפרנס ענייהם, ולבקר חוליהם, ולבקר מתיהם, ולהספידם, ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום.
סעיף יג[עריכה]
וכן אין מוחין ביד עני גוי מליטול לקט שכחה ופאה, משום דרכי שלום.
סעיף יד[עריכה]
עוד דרשו מלשון "לא תחנם" שהוא מלשון "חן", כלומר: לא תתן להם חן. לפיכך אמרו שלא לספר בשבחו, אפילו לומר "כמה נאה גוי זה בצורתו", קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו.
אבל אם מכוין בשבחו להודות להקדוש ברוך הוא שברא בריה נאה כזו – מותר.
ומה שדרשו שלושה דרשות מפסוק "לא תחנם", דנימא שמא לא בא ללמדינו אלא חד מינייהו, כבר תרצו בגמרא דאי ל"לא תתן להם חן" לחודיה אתא, לימא קרא "לא תחונם" מלא בקריאתו, דהוה משמע לשון חנינה והוא "חן". מאי "לא תחנם" חסר? אלא קרי ביה "לא תחינם", כלומר: לא תתן להם מתנת חינם. ואי למתנת חינם לחודיה, אם כן לימא קרא "לא תחינם" ביו"ד בין החי"ת והנו"ן. אלא קרי ביה "לא תַחנם" בפתח תחת התי"ו, שהוא לשון חניית קרקע. ומדלא קרינן "לא תחנם" בפתח שמע מינה כולהו, דיש אֵם למקרא ויש אֵם למסורת היכא דכל אחד ענין בפני עצמו ולא סתרי אהדדי כגון הכא.