לבוש יורה דעה קלה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD135

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קלה | >>

סימן קלה בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

באיזה כלים יש לחוש משום יין נסך
ובו ששה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטז

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קל"ה.

ברור וידוע הוא שהכלים שמשתמשין בהן יין – אין משתמשין בהן יין אלא בצונן. וכבר ידעת דצונן אינו בולע.

לפיכך כל הכלים בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכת שנשתמש בהן יין נסך, אם לא הכניסוהו שם לקיום אלא משתמשין בהן לשעות – סגי להו בשכשוך, שמשכשכן היטב במים להסיר היין נסך הנדבק עליהם מבחוץ ומותרין, שהרי לא בלע לתוכן יין; בין שהיה תחילת תשמישן ביד גוי, בין היה ביד ישראל ונגע בהן גוי – צריך שכשוך היטב.

במה דברים אמורים? כשאינן זפותין. אבל אם הם זפותין, אפילו הלוקח אותן חדשים מן הגוים אם דרכן לתת בהם יין בשעת זפיתה כדי למתק מרירתו של זפת – לא סגי בשכשוך, שעל ידי הזפיתה בולע היין בכלי מעט, וצריך לקלוף הזפת ולשכשכו.

והוא הדין בכלים זפותים שלנו, שנגע בהן הגוי בעוד היין טופח עליהם, שהיין נבלע בזפת וצריך לקולפו ולשכשכו. וכל שכן אם הם ישנים שנתיישנו ביד גוי בתשמיש יין, שקולף את הזפת ומשכשכן.

ואם אינו רוצה לקלוף – ממלאן מים ושורן בהם יום שלם ומערן, ויעשה כן שלושה ימים זה אחר זה ומותרין. שהמים בשרייתן מקלישין בהם טעם היין עד שנפסד.

ויש אומרים דבכלים שלנו שהיה משקה היין טופח עליהם ונגע בהן גוי, אם הם של עץ ואבן או מתכת ושכשכן אפילו הם זפותים, ועבר ונתן בהם יין בלא קליפה ובלא עירוי שלושה ימים – אין לאסור בדיעבד כיון ששכשכן. ובהפסד מרובה יש להקל.

במה דברים אמורים? בשל עץ ואבן ומתכת שהם קשים ואין הזפת מבליע לתוכן. אבל של עור זפותים צריכין עירוי שלושה ימים. ולא סגי בשכשוך אפילו בדיעבד, לפי שהן רכין והזפת מבליע היין בהן טפי – לפיכך צריכין עירוי.

סעיף ב[עריכה]

כלי שנקב וסתמו בזפת – אינו נדון ככלי מזופף להצריכו קליפת הזפת או עירוי שלושה ימים. דכלי מזופף לא החמירו בו משום בליעת הזפת שהוא בולע טפי, אלא משום דסתם מזופף עשוי להכניס בו יין לקיום. וכל שעשוי לקיום החמירו בו אפילו לא נשתמש בו יין נסך אלא לפי שעה, כמו שיתבאר בסעיף ז בעזרת השם.

אבל כלי שניקב וסתמו בזפת – סגי בשכשוך. לפיכך משפך שהוא מזופף מעט סביב הברזל – דינו ככלי גת שיתבאר לקמן בעזרת השם סימן קל"ח, וסגי בניגוב.

סעיף ג[עריכה]

כלי שהוא שוע בשעוה – אין דינו כמזופף, דשעוה לא בלעה אף על פי שמכניסין בו לקיום.

סעיף ד[עריכה]

וכלי חרס מפני שדרכן לבלוע הרבה בטבען אפילו בצונן, ואפילו אין מכניסו בו לקיום – לפיכך משתנה דינה משאר כלים.

כיצד? אם נשתמש בהן הגוי כל זמן שלא שבעו לבלוע שעדיין הם בולעים – צריכין מילוי ועירוי שלושה ימים אפילו אינם זפותים.

ומאימתי שבעו? מפעם שנייה ואילך. לפיכך אם נשתמש בהן הגוי יין פעם ראשונה ושנייה, לכולי עלמא צריך מילוי ועירוי. ואף על גב דלענין הגעלה קימא לן שאין הגעלה לכלי חרס, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, שאני הכא גבי הכשירו מיין נסך שתשמישו על ידי צונן: עירוי המים מקלישין טעם היין שבו עד שאין בו עוד טעם יין אלא טעם מים, ואינו אוסר עוד היין שמשתמשין בו שאינו נותן בו טעם כלל.

ואם נתן בהם תחילה מים שלוש פעמים, ואחר כך נתן בו יין ונגע בו גוי – סגי בשכשוך, דשוב לא בלע בו היין אלא משכשך ממנו מה שנדבק בו מחוץ. אבל אם לא נתן בהם מים אלא שתי פעמי,ם ואחר כך נתן בהם יין ונגע בו הגוי – יש אומרים שצריך עירוי, שעדיין לא שבע כל צרכו ובלע מעט גם בפעם שלישית. ואם נתן בהם מים פעם אחת, ושהו בהם שעה גדולה בכמו רביע היום – הרי בלע הרבה מים, והוי כמו נתן בהם מים שלוש פעמים.

ואם הם זפותים, אפילו נשתמש בהם הגוי הרבה פעמים במים ואחר כך נשתמש בה ביין – צריך לקלף הזפת או מילוי ועירוי, מפני שעל ידי הזפיתה הוא בולע לעולם, כיון דשל חרס הוא עלול לבלוע יותר. ואפילו בשלנו שנגע בהן הגוי בעוד משקה היין טופח עליהם – הוי דינא הכי לכתחילה. מיהו בדיעבד שנתן בהן יין אחר שכשוך בלא עירוי דינן ככלי אבן ועץ, כמו שנתבאר למעלה בסעיף א.

סעיף ה[עריכה]

כלי נתר, והם העשויים ממחפורת של צריף שקורין אלויין, טבען הוא לבלוע הרבה יותר מכלי חרס. ואין להם טהרה עולמית, אפילו ביישון שנים עשר חודש; כדבעינן למימר לקמן גבי גת וכליה. ואפילו באין מכניסין לתוכו לקיום. ואפילו היה תחילת תשמישן ביד ישראל – אין אומרים כבר שאבו ושבעו, דלעולם אינן שבעין ובולעין בכל עת.

סעיף ו[עריכה]

וכלי חרס המצופים באבר או בהתוכי זכוכית, אם הם ירוקים – דינם ככלי נתר, מפני שיש בו גם כן קרקע ממחפורת צריף. אבל לבנים ושחורים, אם הם חלקים שאין בהם בקעים – דינם ככלי מתכת. ואם יש בהם בקעים – דינם כשאר כלי חרס שאינם שועים, מפני שהיין נכנס בהן דרך הבקעים.

וכבר אמרנו דהא דמהני עירוי לכלי חרס, היינו דווקא שלא נשתמשו יין נסך רק בצונן. אבל אם נשתמשו בו יין בחמין – דינו שווה לשאר איסורין, דהיינו בשאר כלים על ידי הגעלה. ובכלי חרס אין לו תקנה, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.

סעיף ז[עריכה]

וכלים שמכניסים בהן יין לקיום בלעי טפי, מפני שנשתהא בהן היין הרבה, לפיכך צריכין מילוי ועירוי שלושה ימים מעת לעת, בין שלקחם ישנים מן הגוים בין שהם שלנו ונשתמש בהם הגוי, אפילו לא נשתמש בהן הגוי אלא לפי שעה, שכיון שהיא כלי שדרך להשתמש בו לקיום – לא פלוג רבנן, וגזרו בו אפילו לא נשתמש בהן הגוי אלא זמן מועט.

ומיהו מילוי ועירוי סגי להם אפילו הם זפותים. ואין צריך לקלוף הזפת תחילה קודם העירוי.

סעיף ח[עריכה]

יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד. ויש מוסיפין גם של עץ ושל עור. ויש שמוסיף גם של אבן ושל מתכת, וכן ראוי לנהוג להחמיר.

אבל בשל זכוכית לדברי הכל אין מחמירין מחמת שמכניסין בהן לקיום, מפני דשיעי וקשין הן, ובליעתן מעוטה מכל הכלים.

וכל כלי שדרך להניח לעמוד היין בו שלושה ימים מיקרי "מכניסין בו לקיום". ולכן נתנו בו שיעור העירוי גם כן שלושה ימים, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וגבי הגעלה דאורייתא בכלי מדין מצינו בכל הכלים כאיסורו כך הכשירו, דכבולעו כך פולטו, דכתיב: "כל אשר יבוא באש תעבירו באש" וגומר. הכי נמי גבי עירוי אמרו: כיון שהיין נבלע בו שלושה ימים זה אחר זה, הכי נמי יהיה התירו, דמיקלש טעמו על ידי המים בשלושה ימים עד שנפסד הטעם מן הכלי.

מיהו אפילו אם עמד בו היין יותר משלושה ימים – אין צריך בעירוי יותר משלושה ימים, דקים להו לחכמים ז"ל במה שבלע בשלושה ימים שבע, ושוב אינו בולע יותר.

סעיף ט[עריכה]

נודות שאינן זפותין – אין חשובין "מכניסין לקיום" ואינם צריכים עירוי. שאינם עשויים להכניס בהן יין לקיום, אלא להוליך בהן יין מהגת לחבית.

אבל חימת של סוחרים שמוליכין עמהן הולכי דרכים מלאים יין לשתותו בדרך, אף על פי שאין מכניסין בו יין לקיום שלושה ימים, דלפעמים שותים ומערים אותם ביום אחד או פחות, מכל מקום כיון שהיין שוהא בהן קצת ונתון בהם תמיד, שמיד שמערין זה חוזרין וממלאים אותו יין אחר – דינו כמכניסו לקיום, שעל ידי כך בולעין הרבה.

אבל כוסות אף על פי ששותין בהן תדיר, מכל מקום אין היין שוהא בהן תמיד, שהרי דרכו להתרוקן בין הסעודות. ובסעודה ממלאו לפי שעה ושותהו, וחוזר וממלאו ושותהו. הילכך אין להם דין מכניסין לקיום.

סעיף י[עריכה]

כלי עור שצריך מילוי ועירוי – צריך שיוסיף חתיכת עור וכיוצא בו על פיו סביב כעין גדנפא, כדי שיעלו המים על כל שפתיו סביב. או יעשה כן לאחר שעירה אותו שלושה ימים יניחנו בתוך כלי אחר של מים, ויהפכנו על פיו בתוך אותו כלי שלושה ימים אחרים.

סעיף יא[עריכה]

כל מקום שאמרנו שצריך שכשוך, צריך להדיחו שלושה פעמים. וההדחה זו אם צריכה להיות דווקא במים או אפילו ביין כשר, יתבאר בסעיף הסמוך בעזרת השם בדין העירוי.

סעיף יב[עריכה]

וכל מקום שאמרנו שצריך עירוי, כה משפטו: שימלאנו מים על כל גדותיו, ויניחם בו עשרים וארבע שעות מעת לעת, ולסוף עשרים וארבע שעות ישפכם.

מיהו המים בעצמם מותרין, שטעם היין שנכנס בהן בצונן – דבר מועט הוא ובטל. ואין זה מבטל איסור לכתחילה, שאין כוונתו לבטל האיסור אלא להכשיר הכלי. ויש אוסרין אותן המים.

ואחר כך נותן בו מים שניים, ויניחם בו גם כן עשרים וארבע שעות ויערם. וכן יעשה פעם שלישית. אף על גב דבבליעת היין היתה הבליעה בשלושה ימים מיין אחד זה אחר זה, מכל מקום בהכשירן צריכין להיות מים חדשים בכל יום, דקים להו לחכמים ז"ל במים שאחר שעמדו יום שלם בכלי – שוב אינם פועלים עוד פעולתם בשריית ביטול טעם היין.

ואלו השלושה ימים אין צריכין להיות רצופים, שאפילו לכתחילה יכול לעשותן שלושה ימים מפוזרים. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם – לא עלו לו אלא ליום אחד; מכל מקום ליום אחד עלו אף על פי שלא שפכם מיד אחר עשרים וארבע שעות – אין בכך כלום, ולא אמרינן אחר ששרו שלושה ימים חוזרין ובולעין.

  • חדא: דהא אמרינן שהמים עצמן מותרין, ואם כן אפילו אם תמצא לומר בולעין, מה בכך?
  • ועוד: אפילו למאן דאסר לא אמרינן נעשה נבלה לאסור, דהא קליש איסורייהו.

ואם שפך המים קודם שעמדו בו עשרים וארבע שעות – לא עלו לו אותן המים, שכל שיעורי חכמים כך הם מדוייקים בדווקא. מיהו הא דלא עלו לו, היינו לומר דלא עלו ליום שלם. אבל אותן שעות שעמדו בו – עלו לו, שאם ירצה להשלים עליהם ביום שני מים חדשים כל כך שעות כשיעור שחסרו מאותו היום – עולין ליום אחד.

ובין השכשוך ובין העירוי שאמרנו צריכין להיות דווקא במים, והוא הדין בשאר משקין. אבל ביין כשר יש אומרים שאין יין מבטל טעם יין, ואפילו רוצה לאסור אותו היין שמדיח או מערה בו. ויש מתירין לשכשך או לערות אפילו ביין כשר אלא שאוסרין אותו היין, אבל הכלי הוכשר בכך. ויש להקל בדיעבד להתיר הכלי על ידי שכשוך או עירוי ביין כשר, אבל היין עצמו יש להחמיר לאוסרו.

וציר או מורייס שורפין ומבטלין טעם היין. לפיכך אם הכניס ציר או מורייס בכלי שצריך עירוי – הותר הכלי, ובלבד שישהא שם מעת לעת. וכן הדין במי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח ושני שלישים מים – מועילין במעת לעת כמו עירוי מים פשוטים בשלושה ימים. ודווקא חזקים, אבל לא כאותם שלוקחים מלח מלא קמצם ומערבין אותו במים ומשפשפין בו, והרי כאילו לא עשו כלום ועוברים על דברי חכמים.

סעיף יג[עריכה]

קים להו לחכמים שהיין הואיל ותשמישו בצונן – אינו נבלע אפילו בכלי שמכניסין בתוכו לקיום יותר מכדי קליפה. לפיכך אם העביר על תוך הכלי מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום – הוכשרו, ואין צריכין עירוי.

אבל כלים המזופתים – אין קליפת הזפת לבדו מהני להו בכלים שמכניסין בהן לקיום, דוודאי הלך טעם היין דרך הזפת תוך דופני הכלי. וצריך עירוי או קליפה מגוף דופני הכלי אף על פי שקלף הזפת. מיהו עירוי לבדו מועיל אפילו לא קלף הזפת, דכבולעו דרך הזפת – כך פולטו דרך הזפת.

סעיף יד[עריכה]

כלי חרס שהסיקן מבחוץ שהחזירם לכבשן ונתלבנו, אפילו לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה – שרי, דכיון שהסיקם כל כך מבחוץ עד שנרפה זפתן מבפנים, הרי וודאי נתלבן כל החרס ונשרף טעם היין שבו.

אבל אם הדליק אש בתוך הכלי, אפילו נתחמם עד שנשר הזפת – לא מהני, דהא אפשר הזפת להימס והחרס עדיין לא נתחמם. אלא אם כן הסיקן כל כך עד שעבר חומם לצד חוץ עד שהיד סולדת בו.

סעיף טו[עריכה]

לפיכך חביות של עץ בין מזופתין בין שאינן מזופתין, אף על פי שמכניס בהן שלהבת – לא מהני, וצריכין עירוי או הגעלה. והגעלה ברותחין בכלי ראשון מהני ביין נסך לכל הכלים, ואפילו בכלים שהכניסו בהן יין לקיום, בין לכלי עץ בין לכלי עור ואפילו לכלי חרס. ואף על גב דבשאר איסורים אין הגעלה מהני לכלי חרס, ביין נסך שתשמישו בצונן – מהני להו הגעלת רותחין בכלי ראשון, דבקל הוא פולט מה שנבלע בצונן.

ויש מתירין אפילו על ידי עירוי רותחין, שמערה בהן רותחין ומגלגל החבית עד שיעברו המים רותחין על פני כולה. ויש לסמוך על זה בדיעבד. ואפילו לכתחילה נוהגין ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החבית, או אפילו אבנים גדולים מניחין על המשפך על פי החבית, ושופך עליהם רותחין ויורדין לתוך החבית, ואחר כך מגלגל החבית שיעברו המים על פני כולה, ומחשבין זה לכלי ראשון להתירו.

סעיף טז[עריכה]

כל הכלים שיישנן שנים עשר חודש – שרו, שוודאי כלה כל לחלוח יין שהיה בהן. ואפילו נתן בהם מים תוך שנים עשר חודש, לא אמרינן כיון שחזר ונתלחלח הכלי אין הלחלוחית כלה עד שיעברו שנים עשר חודש משעה שנתלחלח במים, אלא מונין השנים עשר חודש משעה שהיה בו היין. כי המים אדרבה מפיגין הם טעם היין, ואין זה לחלוח האוסר.