לבוש יורה דעה קלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD131

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קלא | >>

סימן קלא בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין יין כשר שנעשה ברשות הנכרי
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קל"א.

ישראל שעשה יינו של נכרי בהכשר, כדי שיהא מותר לישראל לשתות ממנו, בין שמכרו הגוי לישראל ועדיין לא פרע לו המעות, בין שלא מכרו לו אלא שהוא עושהו בהכשר כדי למוכרו על ידו לישראלים, אם נתנו הישראל בחצרו של אותו גוי בעצמו והישראל דר בחצר – מותר אפילו בלא חותם אפילו אם גם הגוי דר שם, דכיון שהניח לעשות בהכשר ודעתו למוכרו – וודאי מרתת מהאי ישראל שדר בבית שלא יגלה הדבר, והוא עצמו נזהר בשמירתו כדי למוכרו ביוקר לישראלים.

ואם אין הישראל דר באותו חצר, אם דר ישראל באותו העיר והבית שהיין בתוכו הוא פתוח לרשות הרבים – מותר אם יש לישראל מפתח וחותם. ובדיעבד אפילו בחותם אחד סגי, כמו שנתבאר לעיל סימן ק"ל סעיף ב, דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים הוא מתיירא מן העוברים והשבים.

ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים, אף על פי שישראל דר בעיר, או בעיר שאין שום ישראל דר שם אפילו הבית פתוח לרשות הרבים – היין אסור אפילו בחותם בתוך חותם, עד שיהא ישראל יושב ומשמר. דכיון שהיין שלו, אף על פי שהניחו לעשותו בהכשר, ממי מתיירא ליגע בו אם אין שם ישראל השומרו?

ואם ישראל יוצא ונכנס, ואפילו אם לפעמים מפליג, כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג – הרי הוא כיושב ומשמר, דמתיירא שמא יבוא פתאום.

במה דברים אמורים? כשהיין בבית הגוי בעליו. אבל אם נתנו בבית גוי אחר – מותר במפתח וחותם, דאותו הגוי וודאי לא טרח וזייף דמרתת. ולשמא יניחנו לגוי בעליו ליכנס שם – לא חיישינן, דְלמה יעשה כן? ולגומלין לא חיישינן. והוא שלא יהא הגוי האחר כפוף תחת יד הגוי בעל היין, שאם הוא כפוף תחתיו בענין שאם יבוא ליגע ביין אינו רשאי למחות בו – הוי כאילו הוא ברשות בעל היין.

ואם רוכלין ישראלים רגילין לבוא לעיר, ואין לה חומה דלתים ובריח לעיר בענין שיכולין לבוא שם בכל שעה שירצו – חשיב כמו ישראל דרין שם, דמרתת מינייהו שמא יבאו פתאום. ומותר במפתח וחותם, ובדיעבד אפילו בחותם אחד.

ואם הבית פתוח לאשפה – חשוב כפתוח לרשות הרבים, שמתיירא הגוי שמא יבוא הישראל לישב על האשפה ויראנו. וכן אם יש בחצר כנגד פתח הבית חלון פתוח לרשות הרבים – חשוב כפתוח לרשות הרבים, שהרי יכול לראותו משם. מיהו כבר כתבנו לעיל בסוף סימן ק"ל דחלון פתוח לא מהני רק ביום ולא בלילה.

וכן אם יש דקל לישראל כנגד פתח הבית – חשוב כפתוח לרשות הרבים, שמתיירא הגוי שמא יעלה הישראל עליו ויראנו משם. ולא מבעיא אם יש בו פירות שירא הגוי וכו' שמא יעלה עליו ללקוט פירותיו, אלא אפילו אין עליו פירות הוא ירא, שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם.

ואם כתב הגוי לישראל "התקבלתי דמי היין", אף על פי שלא פרעו אלא שזקפו עליו במלוה בשטר, אחר שאין המלוה דווקא על היין, אם כשיבוא הישראל להוציאו מביתו בלא מעות אינו מעכב עליו, כיון שכבר זקפו עליו במלוה בשטר אחר – הרי הוא כיינו של ישראל שברשות גוי, ומותר במפתח וחותם, ובדיעבד אפילו בחותם אחד אפילו בעיר שכולה גוים.

ואם כשבא הישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו, אף על פי שכתב לו "התקבלתי" – הוי דינו כאילו לא כתב "התקבלתי", דהא לא אהני ליה כתיבתו, ומה שכתב לו "התקבלתי" לא היה אלא בהערמה להתיר יינו באופני ההיתר של "התקבלתי". אבל אינו מועיל, דהגוי לא מרתת.

יש מי שאומר שחותם בתוך חותם מהני בכל ענין, אפילו ביינו של גוי והוא ברשותו ובעיר שכולה גוים, דלא טרח ומזייף. ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה אבל לא בשתייה.

סעיף ב[עריכה]

ישראל וגוי שטהרו יינו של גוי אחר בשותפות כדי למוכרו לישראלים ומפתח ביד ישראל, אם יש על היין עוד חותם אחר – הוי חותם בתוך חותם כמו שנתבאר לעיל סימן ק"ל. ולא חיישינן לשותפות הגוי, דכיון דאית ליה לישראל שותפות בגויה – מירתת דנתפש עליו כגנב.

גוים שקונים יין מישראל ומחתימין אותם חותם בתוך חותם, ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם – מותר. ואף על גב דגבי יין של גוי שטהרו ישראל אמרינן שכשהוא בעיר שכולה גוים ולא כתב לו "התקבלתי", אסור עד שיהא ישראל יושב ומשמר – לא אמרו כן אלא במטהר יינו של נכרי שגדל בכרמיו, שלא טרח בו הרבה ולא הוציא עליו הוצאות, שאינו חושש כל כך אם ירגיש הישראל שיזייף. אבל כשמוליך יין למרחוק למוכרו לישראל, שהוא בא לו בטורח גדול והוצאה מרובה שקנה אותו – חייש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף, דמתיירא שמא לא יקנוהו ישראל כשירגישו.