לבוש יורה דעה קלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD132

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קלב | >>

סימן קלב בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

שלא ליהנות מיין נסך
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קל"ב.

אף על גב דקיימא לן בגוי עובד עבודה זרה שדרכו לנסך, שאם נגע ביין שלנו אסרו בהנאה דדילמא נסכיה, מכל מקום מותר הישראל ליקח דמיו מאותו הגוי, דהא הוא הזיקו בידים כאילו שפכו, ומדינא חייב לשלם לו. ומה לנו אם הגוי יקח היין ויתן לישראל המעות, שהישראל אינו מקבל המעות בתורת דמי מכירת היין, רק בעד הזיקו שהזיקו, ודמי יין כשר לוקח. ואפילו אם אותו גוי לוקח היין תחילה ומוכרו, ואחר כך נותן לישראל המעות – מותר, דגוי בדידיה קטרח ומכר ומשלם לישראל הזיקו.

אבל הישראל אסור למוכרו לגוי אחר וליהנות ממנו. ואם מכרו הישראל לגוי אחר, אם הגוי נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין – המעות אסורים בהנאה, שאין המעות נקנין לישראל עד שימשוך הגוי היין שהרי על מנת כן נתנו לו, ומיד כשימשוך הגוי היין נקנין המעות לישראל בעד היין; והאיסור שעל היין תופש הדמים, ואסורין בהנאה.

אי נמי: משום דרוב פוסקים סבירא להו שהגוי קונה בכסף, והרי נאסרו המעות מיד שקבלה בעד היין נסך שקנאו הגוי בעד המעות האלו, ותופש דמיו ואסורין בהנאה.

אבל אם לקח הגוי היין תחילה מישראל, ואחר כך נתן המעות – מותרין, כיון שאחר שקנה הגוי היין במשיכה נתן הדמים, ולא היה היין בשעת נתינת הדמים של ישראל – אין האיסור שעל היין תופש הדמים, ומותרין בהנאה. מיהו דווקא לאחרים מותרין. אבל לבעל היין שמכרו קנסו חכמים, ואסורים לו לעולם בהנאה, שלא יהנה מדמי יין נסך.

סעיף ב[עריכה]

לפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי עובד עבודה זרה – צריך ליזהר שלא יאסר היין בעודו ברשותו. כיצד יעשה? יפסוק עמו בדמים קודם שימשוך הגוי היין, שכיון שפסק עמו על הדמים כשימשוך הגוי אחר כך כשימדוד לו הישראל – סמכה דעתיה במשיכה זו לקנותו, דגוי קונה במשיכה. ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו. נמצא בשעה שנאסר בגמר הקניין שהוא שעת המשיכה היה היין מותר, ודמי יין כשר קשקיל הישראל ומותרין.

אבל אם מדד לו ומשך הגוי היין עד שלא פסק דמיו – המעות אסורים, שהרי בשעת משיכה לא נגמר המקח דלא סמכה דעתיה דגוי כיון שלא פסק, דשמא יתבע ממנו דמים מרובים ויחזור בו אף על פי שמשך. ומאחר שבא לרשות גוי – אין הישראל נזהר בו שלא יגע, ויש לחוש שמא נגע. ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתיה ליקח, והרי היין עדיין ברשותו של ישראל וכבר נאסר היין בנגיעתו של גוי. ואם אחר כך יפסוק עמו בדמים ויקחנו הגוי ויתן לו הדמים, נמצא כמוכר סתם יינם שאסור.

במה דברים אמורים? כשמדד הישראל לכליו של גוי, שאין בו עכבת יין ומשכו הגוי, דמיד שמשכו קנייה, ויין נסך לא הוי עד שיגע בו, ודמי יין כשר הוא נוטל. אבל אם מדד לכלי הגוי שיש בו עכבת יין, שנאסר יינו של הישראל המוכר מיד כשיבא לכלי של הגוי, מחמת שמתערב עם עכבת יין שבכלי של גוי. וכן אפילו אם מדד לכלי של ישראל, והגוי מחזיקו בידו ומנדנד הכלי ומנסך היין בשכשוך נדנודו, בין שהכלי עומד על הקרקע אלא שהגוי מנדנדו, או שהגוי אוחז בו באויר שאז על כרחו מנדנדו – אז צריך ליקח הדמים מן הגוי קודם שימדוד ואחר כך ימדוד לו, שאז מיד כשימדוד לו יקנה הגוי היין ויהיו המעות נקנים לו בעוד היין כשר קודם שיגע בו הגוי.

אבל אם ימדוד לו קודם שיקח הדמים, אף על פי שפסק עמו כבר, מכל מקום כבר נאסר היין, דוודאי יגע בו הגוי כשימדוד לו. ואם יקח אחר כך דמים – דמי סתם יינם הוא נוטל, שאסור לו בהנאה.

ומיהו בדיעבד אם מדד בכלי של גוי שיש בו עכבת יין, שאינו נאסר אלא משום תערובת מעט היין שהיה בכלי, כל זמן שלא נגע בו הגוי ולא נדנדו – מותר לקבל הדמים, שכולן מותרין בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי, דהא קיימא לן: יין שלנו שנתערב בסתם יינם – מוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו.

וגם לכתחילה לא אמרו שאסור כשיש בו עכבת יין אלא כשזה מעט היין הוא בפי הכלי של הגוי, שנאסר יינו של ישראל המוכר מיד כשבא בפי הכלי. אבל אם היה זה העכבת יין בשולי הכלי, והכלי של הגוי היה עומד בחצרו של הגוי, או אפילו אינו בחצרו של גוי אלא בחצרו של מוכר אלא שהגוי תופש הכלי בידו, או עומד ברשות המוכר על הקרקע ואמר לו "יקנה לך כליך" – מותר, שמיד שבא זה היין לאויר הכלי קנאו, ולא נאסר עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי, ודמי יין כשר הוא נוטל.

אבל אם לא אמר לו המוכר "יקנה לך כליך" – אין כליו של גוי קונה לו, דקיימא לן: כליו של לוקח ברשות מוכר – לא קנה לוקח, כמו שיתבאר בלבוש עיר שושן סימן ר בעזרת השם יתברך. ולא קנה הגוי עד שימשוך, והרי היין כבר נאסר בעוד היותו ברשות ישראל המוכר כשיש בו עכבת יין בכלי, ואסור לכתחילה.

ואם הגוי מודד היין לעצמו, אם הגביה הכלי כדי לקנות היין שבתוכו, אף על פי שמדד לעצמו דמיו – מותרין, דכל שפוסק דמים גומר הוא בדעתו לקנות, וכשהגביה קנאו הכל. ויין נסך לא הוי עד שיערה למדוד, מטעם דגזרו בכוחו של גוי במאי דנפיק לבראי, כדאיתא לעיל סימן קכ"ה. וכשעירה ונעשה יין נסך – לא של ישראל הוא אלא של גוי, והישראל דמי יין כשר קשקיל.

ואם לא הגביהו לקנותו ומדד, אף על גב שהגביהו כשהוא מודד – לא קנאו, שאין דעתו לקנייה אלא למדידה, ודינו כשאר יין הבא מכוח גוי, כמו שיתבאר לעיל סימן קכ"ה.

ואין להקשות אהא דאמרינן: אם משך הגוי היין עד שלא פסק דמיו המעות אסורין..., מפני שכבר נאסר היין בנגיעתו של גוי... – אמאי אסורין? הא כיון שאינו מוכרו אלא לאותו גוי שנסכו – מותרין, כדאמרינן בריש סימן זה דבאותו גוי מותר ליקח הדמים, דהא הזיקו?

נראה לי דלא דמי, דהתם נגע ביה הגוי שלא מדעת הישראל. ואף על גב דנגע ביה שלא במתכוין – חייב לשלומי דהא קלייה ואדם מועד לעולם. אבל הכא דמדעתו ומרצונו נוגע בו, שהרי גם הישראל שנתנו לו למשוך קודם פיסוק דמים ידע דמסתמא יגע בו, ואף על פי כן נתנו לו – הוה ליה כאומר לחברו "קח כלי זה ושברו, בגד זה וקרעו" ועשה כך שהוא פטור. אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור, כדאיתא בלבוש עיר שושן סימן ש"פ, ואם כן כשנוטל אחר כך ממנו דמים – דמי יין נסך הוא נוטל, ולא דמי הזיקו. נראה לי.

וכל זה לא מיירי אלא בגוי עובד עבודה זרה, כגון בימיהם שהיו הגוים מנסכין ואוסרין בהנאה במגען. אבל בזמן הזה שאין הגוים מנסכים, ואין אוסרים במגעם רק בשתייה – בכל ענין מותר בהנאה. וכן המנהג פשוט למכור יין לגוים, ואין מקפידין לדקדק בכל אלו הדינים.

סעיף ג[עריכה]

פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל גוי עובד עבודה זרה, ושלם להם יין בשכרם, אם קודם שזכו בו אמרו לו "תן לנו דמיו" – מותרין, דהא הגוי לא נתחייב להן אלא מעות, ולא דמי היין המה נוטלין אלא דמי שכירותן.

אבל אם לאחר שזכו בו וקבלוהו בדמי שכירותן אמרו לו "תן לנו דמיו" – אסורים, שהרי הגוי כבר נפטר מהם משכירותן, והוי כאילו מוכרין את היין ודמי יין נסך המה נוטלין. ובזמן הזה אף משקבלו מותר, ועיין לעיל סימן קכ"ג.

סעיף ד[עריכה]

מי ששכר פועלים גוים עובדי עבודה זרה, ופסק להם מזונות – אסור להשקותם יין נסך, דהא יש לו הנאה ממנו שפוטר עצמו בו משכירותו.

ואם אמר להם "צאו ושתו מחנוני פלוני גוי, ואני פורע", אם לא הקדים לו דינר לחנוני – מותר אף על פי שייחד לו הדינר והוא בעין ביד הבעל בית, דהא לא נקנה לו היין נסך מעולם אלא שמשלם בעד הפועלים. אבל אם הקדים לו דינר לחנוני שיתן להם לאכול ולשתות – אסור, שמיד נקנה לו היין שביד החנוני דמעותיו קונות לו, ומשלו הוא משקה אותם יין נסך, והרי מתהנה מיניה.

ויש אומרים אפילו אם הקדים הדינר אינו אסור, אלא אם כן אמר לו לחנוני "יהא הדינר זה בידך עד שתשקה לפועלים, ואני אחשוב עמך באחרונה", שאז לא קנה החנוני הדינר מיד עד שישקה אותם. וכיון שהדינר הוא בעין בשעה שמשקה אותם – נקנה היין לישראל בעד הדינר, ומשלו הוא משקה אותם.

אבל אם נתן לו הדינר להוציאו עכשיו, על מנת שאם יצטרך לו יין לפועליו שיתן להם יין – אין כאן איסור, שבשעה שנותן לו הדינר לא קנה היין, דהוי כמו מסופק שמא יקח היין שמא לא יקח, ואם יקח כמה יקח, שאינו יודע כמה יין יקחו הפועלים עליו, ואין זה קניין גמור עד שישקה הפועלים. ובשעה שמשקה אותם ליתיה הדינר בעין, דהא על מנת להוציאו מיד נותנו לו, ולאו דמי יין נסך הוא.

מי שמזמין אוהביו גוים לשתות, רשאי לומר לעבדו או לשפחתו "הא לך מעות, ולכו וקנו יין לאלה הגוים", שכיון שהוא אומר לקנות בעבורם – נמצא שהיין אינו שלו בשעה שקנאו אותו.

סעיף ה[עריכה]

במקום שהדרך הוא שישראל שיש לו יין צריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך, יכול לומר לגוי "פייס למלך בשבילי", אף על פי שהגוי נותן למלך יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים – חובו הוא פורע לו, דהא לא התנה עמו שיתן למלך יין נסך אלא סלקו במה שתוכל קאמר ליה.

ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן המלך אלא ביין – אפילו הכי מותר, כיון שלא פירש לגוי בפירוש שיתן למלך יין נסך. אבל אם אמר לו "היה במקומי ליתן למלך" – אסור, דהוי כאילו אמר לו "היה במקומי לתת לו יין שיש עלי ליתן". והוי כאילו קונה היין מן הגוי, ובמצוותו נותנו הגוי לאוצר, והוי פורע חובו יין נסך, והוי ליה הנאה מיין נסך.

סעיף ו[עריכה]

מלך שיש לו חוק על בני מדינתו, שכשיש לו יין שהוא מחלקו עליהם: "פלוני יקנה כך וכך, ופלוני כך וכך". אם כתבו גם על ישראל חלק ידוע, והישראל אומר לגוי "הא לך זוז ומלטני מאוצר המלך" – מותר, לפי שזה הולך וקונה לעצמו היין מן המלך, כדי שלא יכוף את ישראל לקנות.

אבל אם אומר הישראל לגוי "הכנס במקומי, וקח מאוצר המלך" – אסור, דהוי כאילו אמר "קבל אותו בשבילי, ואני מוכרו לך". ויש אומרים שאם כתבו כבר על הישראל חלקו – אסור בכל לשון שיאמר לו. ואין בו היתר אלא כל זמן שלא כתבו עליו, שמותר לומר לגוי "פייס בשבילי שלא יכתבו עלי", שמיד שכתבו לו קנאו מדינא דמלכותא והוא שלו, ואסור לו למוכרו.

סעיף ז[עריכה]

הא דדמי עבודה זרה ויין נסך אסור בהנאה – דווקא בשל ישראל, דכתיב: "והיית חרם כמוהו". ודרשינן: כל שאתה מהיה ממנו – הרי הוא כמוהו. אבל בשל גוי מותר. והא דאמרינן דמי עבודה זרה ביד גוי אסורין, היינו דווקא שמוכר הגוי עבודה זרה שלו, כדי לקנות בדמיה צרכי עבודה זרה או עבודה זרה אחרת, שאז נשארו הדמים באיסורן. אבל כשמוכרה לצרכו – מותרין.

לפיכך ישראל שהיה נושה בגוי עובד עבודה זרה מנה, והלך הגוי ומכר עבודה זרה שלו או יין נסך והביא לו דמיהם בפרעון חובו – מותר. ואם אמר לו הגוי קודם שימכור "המתן לי עד שאמכור עבודה זרה שלי או יין נסך, או אפילו סתם יינם שיש לי, ואביא לך", ומכר והביא לו, אף על פי שלא הקנה העבודה זרה או היין נסך לישראל – הרי זה אסור, מפני שהישראל רוצה בקיומו של איסור כדי שיפרע ממנו את חובו; וכיון שאנו מצווין לבטל עבודה זרה – אין אנו רשאין לרצות בקיומה.

ויש אומרים שאין זה נקרא "רוצה בקיומו של איסור" אלא דווקא אם אינו יכול ליפרע ממקום אחר. אבל אם יוכל ליפרע ממקום אחר, וכל שכן אם יש לו ערב בעדו שמותר. דְמה לו ולקיום האיסור, כיון שיכול להפרע ממקום אחר או מן הערב אין זה כל כך הנאה מדבר האיסור.

מיהו בזמן הזה שאין הגוים מנסכין – אין להחמיר בסתם יינם, ובכל ענין שאמר "המתן עד שאביא לך" – שרי. ועיין לעיל סימן קכ"ד.