לבוש יורה דעה קל

קיצור דרך: LEV:YD130

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קל | >>

סימן קל בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני חתימת היין

ובו עשרה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן ק"ל.

מה שאין מייחדין ולא מפקידין יין ביד גוי, דווקא כשאינו חתום. אבל אם הוא חתום – מפקידין ושולחין על ידו, דמרתת הוא לפותחו שמא ירגיש הישראל, ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כנקב שמניחין בו שיצא משם הרוח.

ו"חותם" שאמרו – צריך להיות חותם בתוך חותם כמו שיתבאר בסעיף ד, או מפתח וחותם. דבחותם אחד חיישינן דילמא טרח וזייף, אבל בשתי חותמות טריחא מילתא לזייף, ולא טרח.

והני מילי בחבית של חרס שטורח לעשות בו נקב ולסתמו. אבל בחבית של עץ אפילו חותם בתוך חותם לא מהני, מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו. וכל שכן בנודות, שבקל יכולין להוציא יין מבין התפירות. ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק; שאם יש בו תפירה מבחוץ יש לחוש גם כן שמא יתיר התפירה, ויחזור ויתפרנו ולא ירגישנו.

ויש מתירין אפילו בחבית של עץ, ואין חוששין שמא יוציא יין מבין הנסרים דטריחא להו מילתא. וכן נוהגין. ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי, וכן שלא יהיה שם ברזא שלא יוציא דרך הברזא. רק יחתוך כל הברזות, וישים עור על המגופה והברזות ויקבענה במסמרות. ויכתוב עליה אותיות חציין על העור וחציין על דופני החבית או על הברזא או המגופה, שאם יגביה הגוי העור – לא ידע לחזור ולכוין האותיות שעל העור עם חציין שחוצה לה כבתחילה. וגם יעשה חשוק אחד שקורין צורקל"א סביב השוליים במקום שמחוברין דופני החבית ולקבוע שם במסמרות, מפני שפעמים נעורת תחובה שם סביב, ויש לחוש שמא יוציאנו הגוי להוציא היין דרך שם ולתוחבו אחר כך אל מקומו הראשון, שזה נקל לו לעשות. ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין מבין הנסרים, עיין לעיל סימן קכ"ד וסימן קכ"ט סעיף י"א.

סעיף ב

אם הפקיד יין ביד גוי בחותם אחד, יש אומרים שאסור בשתייה מספק שמא טרח וזייף, ומותר בהנאה.

ויש אומרים דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד אפילו בשתייה, ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן אם רואה שחותמו מקולקל – אז אסור. אבל אין צריך לבדוק אחריו. וכן נוהגין להקל, ועיין לעיל סימן קי"ח.

מיהו טוב ונכון הוא לכתחילה כששולח לחברו יין אפילו בשני חותמות, יכתוב לו איגרת, ויודיעו באיזה צורות חותם חתמו כדי שיכירנו. וגם יודיע לגוי שהודיע לחברו את החותם, דאז מירתת הגוי יותר ולא יפתחנו. ובדיעבד אפילו בחותם אחד בכהאי גוונא שרי.

בעל הבית השולח שפחתו או עבדו גוי לאוצר של יין – סגי ליה כששולח עמו אפילו נער קטן לשומרו שלא יגע בו. שאין דבר תלוי בעדות הקטן שיעיד שלא נגע אלא שהגוי מרתת ממנו, שאם יגע וישאלוהו יגלה הדבר.

סעיף ג

אף על גב שכבר נתבאר לעיל סימן קכ"ג שיין מבושל או חומץ חזק אין בהם משום ניסוך, וכן יין שעירבו עם דברים אחרים כגון שמן ודבש והוא שקורין יינומלין ואלונתית – מכל מקום לא יפקידם ביד גוי אם לא בחותם, דחיישינן שמא יחליפנו שישתה מזה וישפוך אחר לתוכו.

מיהו בחותם אחד סגי, דלא טרח הגוי ומזייף כדי לאחלופי. ואפילו יש נקב קטן באותו כלי, והוא קטן כל כך עד שאין יכולין להריק בתוכו יין – מותר להפקידו אצלו. דאף על גב דאפשר שימצוץ וישתה ממנו מה בכך, דהא לא מינסך? ולחזור ולהריק בתוכו אחר אינו יכול, לפיכך מותר.

סעיף ד

"חותם בתוך חותם" היכי דמי? סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם כדי שלא יזוב היין וטחו בטיט – הרי זה חותם אחד דבקל יכול לזייפו. היה הכלי מהודק יפה – הרי זה חותם בתוך חותם ולא טרח לזייפו.

וכן אם צר פי הנוד – הרי זה חותם אחד. ואם הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו – הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאינו מדרך כל אדם – הרי זה חותם אחד, והטיחה או הקשירה – הוי חותם שני.

סעיף ה

שני קשרים משונים זה מזה – הוו כשני חותמות.

סעיף ו

שתי אותיות הוי כשני חותמות.

והדפוסים שמדפיסין בו אותיות, אפילו יש בהן כמה אותיות – לא חשיבי אלא כחותם אחד, שהרי בבת אחת הם נדפסים ובקל יכולין לזייפו.

ובמקום שמצויים משומדים וגוים שיודעים לכתוב – אין אותיות סימן אלא אם כן מכיר כתיבת ידי הכותב.

סעיף ז

מפתח ביד ישראל וחותם – הוו כשני חותמות.

סעיף ח

חתמו בשני חותמות, וחזר על חותמו ולא הכירו או שמצאו סתור – הרי זה אסור, דוודאי הגוי זייפו.

ודווקא אם רואין בו שנסתר בכוונה על ידי אדם. אבל במקום שיכולין לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו על ידי טילטול, או על ידי בהמה או תינוקות שעשו שלא בכוונה – תולין להקל, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם רואה שנתקלקל בכוונה, אם ישראל יוצא ונכנס תמיד – מותר, דמרתת ולא נגע.

במה דברים אמורים? שחזר וראהו כדאמרן. אבל לכתחילה אין צריך לחזור עליו ולחקור אם הוא מקולקל, דאוקמינן ליה אחזקתיה שהוא חתום. אלא אם הודיע המשלח לאותו ישראל שנשלח לו שהוא שולח לו יין חתום בחותם בתוך חותם, אף על פי שלא הודיעו ענין חתימותיו האיך הם, כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות – מותר. ומכל מקום נכון הדבר להודיעו בכתב צורת החותם כדי שיחזור עליו. מיהו אם כתב עליו אותיות – אין צריך להודיעו צורתם, דסתם גוי אינו בקי לכתוב אותיות.

ואם הגוי אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין – אינו צריך להאמינו לאוסרו, שאין הגוי נאמן. ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ, ויש אומדנא שהוא כדבריו – אינו צריך להאמינו, רק לתלותו בדבר אחר.

סעיף ט

ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של גוי ומלאהו יין, אם ישראל דר שם אף על פי שהניח היין בחצר, ואין עליו חותם ולא מפתח – מותר, אפילו היה גם הנכרי דר בחצר, דמירתת מליגע שמא יבוא פתאום הישראל.

אבל אם לא היה הישראל דר באותו חצר, אם היה המפתח ביד ישראל וחותם – מותר. ואין צריך לומר שני חותמות דעדיפי הם ממפתח וחותם, דמפתח נקל הוא לפותחו על ידי מפתח אחר וכיוצא בו, ואפילו הכי מותר אפילו בעיר שכולה גוים.

ואם לאו אף על פי שהיין הוא באותו בית שקנה או שכר הישראל – אסור אם הנכרי דר בחצרו, שכיון ששכרו או קנאו ממנו – יש לו שייכות ליכנס לכל המקומות שבבית, שכן דרך לראות מה מכר או מה השכיר, ואינו נתפס כגנב.

ואם אינו דר בחצרו – מותר, שהרי אין לו שייכות לבוא לכאן, ואינו אסור אלא אם כן נמצא עומד בצד היין. ואף על פי דמן הדין אין לו שייכות לבוא לכאן, מכל מקום כיון דחזינן שנכנס וחושב עצמו שיש לו שייכות כאן הואיל ושכרו או קנאו ממנו, וגם נמצא בצד היין – יש לחוש שנגע, דהא חזינן דלא מרתת מלבוא – גם לא מירתת מליגע. אבל אם נמצא עומד בחצר שלא בצד היין – לא חיישינן.

סעיף י

במה דברים אמורים? בשוכר או לוקח בית בחצרו של גוי, שיש לו קצת שייכות ליכנס שם כדאמרן. אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מגוי, אפילו היה גוי דר באותו חצר ואין ישראל דר בו – מותר; ואפילו אין מפתח וחותם ביד ישראל, לפי שאין לו בה שום שייכות, ואפילו נמצא עומד בצד היין, דמרתת שהרי מכל מקום נתפש עליו כגנב.

והני מילי ביום. אבל בלילה אסור, שאינו ירא שמא יבוא הישראל פתאום בלילה.

ודווקא בכי האי גוונא יש לאוסרו בלילה. אבל בשאר מקומות דאמרינן לעיל סימן קכ"ח וקכ"ט דהגוי מרתת – אין חילוק בין יום ללילה, דשאני הכא שהגוי יש לו שייכות בחצר זה ומסתמא נועלו בלילה, הואיל והוא לבדו דר שם ואין הישראל עמו בבית ואינו מרתת כולי האי.

ולכן אפילו ביום אם נעל, ואין שם חור או סדק שיכולין לראות בו – היין אסור, דכיון שהוא לבדו דר בו – יש לו לאשתמוטי על נעילתו. אבל אם יש חור או סדק שיכולין לראות משם היין – מותר ביום אפילו נעל בוודאי. ובלילה אסור אפילו מסתמא דלא ידעינן אם נעל אם לא – אפילו הכי אסור, דוודאי נועל הוא בלילה. ואפילו אינו נועל – אינו מתיירא שיבוא הישראל פתאום בלילה.