לבוש יורה דעה קכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD126

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קכו | >>

סימן קכו בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין יין שנתערב ביין נסך, ודין אם נצוק חיבור
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קכ"ו.

עוד החמירו חכמינו ז"ל משום חומרא דיין נסך, ואסרו אפילו יין כשר המחובר ליין נסך על ידי נצוק.

כיצד? המערה מכלי שיש בו יין של היתר לתוך כלי שיש בו יין של גוים שאסור בהנאה, הרי זה הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון, ורואין כאילו היין של האיסור מעורב בשל היתר ואוסרו.

ודווקא בכהאי גוונא שקילוח של נצוק נוגע בשני היינות ביחד. אבל אם עירה וקיטף, שקודם שהגיע הקילוח מן העליון למטה בשל האיסור הפסיק קילוח היורד מהיין של היתר – מותר.

ואין להקשות: כיון שקיימא לן דנצוק הוי חיבור, אמאי שרינן לעיל סימן קכ"ד סעיף י"א לשתות ישראל עם הגוי מכלי שיש לו חוטמין, גוי מחוטם זה וישראל מחוטם זה, והרי הכלי מחבר היין שבפי הגוי עם היין שבפי הישראל, ולא יהא גרע מנצוק?

כבר תירצו דכי גזרו בנצוק דליהוי חיבור, הני מילי מאי דאתי בההוא פיתחא או בההוא ברזא. אבל בהאי כלי דחוטמין, מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, ומשום הכי לא הוי חיבור.

סעיף ב[עריכה]

וגם במאי דאתי בההוא ברזא לא אסרו אלא בהפסד מועט. אבל בהפסד מרובה, כגון שהוציא יין מחבית לכלי שיש בו יין נסך – לא אסרו היין שבחבית. ואין חילוק בין אם היה הרבה יין בחבית או לא, דכולה הפסד מרובה חשבינן ליה משום לא פלוג. ואף על גב שאפשר למוכרו לגוים מעט פחות משוויו, מכל מקום ביין נסך בזמן הזה דאקילו ביה בכמה דוכתי – לא דייקינן כולי האי להחמיר.

ודווקא ביין נסך בזמן הזה דאקילו גביה בכמה דוכתיה. ותו דלא שייך הכא כל כך למיחשביה הפסד מועט משום טעמא דאפשר למכור לגוים, ונימא דמשום הכי נחמיר לשווייה יין נסך ולמוכרו לגוים, דהוי חומרא דאתי לידי קולא, דכמה רברבתא סברי שאסור למכור יין הנאסר במגע גוי לגוים. ואנן איך ניקום ונאסרנו משום טעם זה דהוי הפסד מועט, כיון שנוכל למוכרו לגוים? לפיכך לא נתיר למוכרו לגוים והוי הפסד מרובה ומתירין לו. אבל בשאר איסורין אם יכול למוכרו לגוים בלא הפסד מרובה – אין מתירין וימכרנו לגוים.

וביין נסך גם כן כל מה שהוא בקנקן או בכוס מיקרי "הפסד מועט" ואוסרין אותו וישפכנו. מיהו לא ימכרנו לגוים, כיון דבהפסד מרובה מטעם זה מתירין לו כדכתיבנא, נראה לי דהוה ליה כסותרין.

סעיף ג[עריכה]

ונצוק בר נצוק לכולי עלמא שרי.

כיצד? כגון שיצק הישראל מהקנקן לצלוחית של גוי, שנאסר מה שבקנקן משום נצוק. ואם אחר כך חזר ישראל ויצק יין מכלי אחר לְמה שבקנקן – מותר.

סעיף ד[עריכה]

ונצוק הוי חיבור על ידי מגע גוי, ואוסר היין הכשר אפילו אם היין האסור הולך לאיבוד. כגון ששופכין יין על גבי קרקע, ונגע גוי באותו קילוח – נאסר הקילוח מן הנגיעה. ונאסר מה שבפנים על ידי הנצוק אף על גב דהולך לאיבוד, משום דלפעמים מזלפין יין על גבי קרקע לפני עבודה זרה שלהם. ועיין לעיל סימן קכ"א סעיף א.

אבל אם גוי מערה יין של ישראל מכלי לטיט או לאשפה או למקום לכלוך – אין דרך ניסוך בכך. והכל מותר: בין מה שיצא לחוץ בין מה שבפנים. ואפילו אם נגע זה הגוי המערה בקילוח היין – אינו נאסר, שכיון שהוא בעצמו שופכו לטיט או למקום ליכלוך – הרי בטליה מחשבותיה ושווייה כמיא בעלמא, ואין כאן מחשבת ניסוך כלל. והכל מותר, אפילו אותו שבחוץ אף על גב שנגע בו, וכל שכן מה שבפנים. דמהיכן יאסר, הא אין כאן נצוק המחברו שאסור?

אבל אם היה ישראל או גוי מערה לטיט או לאשפה, ובא גוי אחר ונגע בקילוח – הכל אסור אפילו מה שבפנים, משום נצוק דהוי חיבור למגע גוי עצמו. דהאי גוי בתרא לא בטליה מחשבותיה וקא מנסך ליה.

סעיף ה[עריכה]

המערה יין לתוך כלי של גוי שלא הודח, ואין בו משקה טופח על מנת להטפיח, את שעירה בו – אסור בשתייה, שנתערב עם אותו היין שהיה נדבק בכלי שלא הודח. ואת שעירה ממנו – מותר אפילו בשתייה, ולא נאסר מטעם נצוק, דעל ידי יין מעט שהיה נדבק בדופני הכלי שלא הודח, לא אמרינן ביה נצוק חיבור מפני מיעוטו.

אבל אם יש בו טופח כדי להטפיח – אוסר בנצוק. מיהו אינו אוסר יותר מאילו היה כולו מעורב ביין העליון, דלא גרע חיבור דנצוק מתערובת ממש. לפיכך אם הוא סתם יינם, ויש ששים בעליון לבטלו – מבטלינן ליה בששים ומותר, כמו שיתבאר לקמן סימן קל"ד בעזרת השם.

סעיף ו[עריכה]

קנקן יין שיש בו קיתון מים, ועירה ממנו לתוך צלוחית שיש בו יין של גוים, אם יש במים שבקנקן ששים כנגד היין שבצלוחית – לא נאסר היין שבקנקן משום נצוק, דאמרינן על היין שבצלוחית: רואין כאילו הוא בקנקן. ואם היה בקנקן הוה אמרינן: סלק את היין שבקנקן כמי שאינו מפני שהוא מינו.

וביין נסך כבר אמרנו לעיל דמין במינו לא בטל, והמים שבקנקן שהם אינן מינו – מבטלין את היין שבצלוחית בששים, ואינו אוסר את היין שבקנקן.

סעיף ז[עריכה]

וכן הדין בגת שהיין יורד ממנו לבור, ונגע גוי בקילוח היורד ונאסר הקילוח, אמרינן על היין שבקילוח: רואין כאילו הוא בגת. ואם היה בגת הוה אמרינן סלק את היין שבגת כמי שאינו מפני שהוא מינו. והחרצנים והזגים והענבים שבגת, שהם אינן מינו – באין ומבטלין את היין היורד בקילוח שנאסר בששים, ואינו אוסר את היין שבגת משום נצוק.

וכן הני תמדים שלנו לא יאסרו בנצוק, דכל היכא דאיכא מיא אמרינן: סלק את מינו כמו שאינו כולה. ושמרי יין שלא נתמדו ולא עברו עליהם שנים עשר חודש, מיקרי "יין" והוו עם יין מין במינו. אף על גב דקמו נד אחד ואינם מתבלבלין עם היין ואינם דומין ליין, מכל מקום שמם עליהם ו"שמרי יין" מקרי, וכאילו לא נשתנה שמם דמי.