לבוש יורה דעה קכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD125

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קכה | >>

סימן קכה בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין יין הבא מכוח גוי, וכוח כוחו
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קכ"ה.

כוחו של גוי – גזרו עליו משום מגעו. לפיכך גוי שנטל כלי של יין והגביהו והטהו עד שיצא היין, אף על פי שלא שכשך – נאסר היין שיצא בשתייה, שהרי בא מכוחו. ומה שנשאר בכלי הוא גם כן אסור משום נצוק דהוי חיבור, שהיין שבכלי הוא נוגע על ידי חיבור כיון שיצא מכוחו.

ויש אומרים דלא גזרו על נצוק להיות חיבור אלא שהניצוק הוא במגע גוי, כגון שיוצק לכלי שיש בו יין שנגע בו גוי, או שנגע גוי בקילוח היוצא; אף על פי שמה שיוצא הולך לאיבוד, מכל מקום הא נגע בו גוי ואוסר היין שבכלי. אבל ביין הבא מכוח גוי לא גזרו משום נצוק דהוא גופא גזירה. ומכל מקום יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה, כדלקמן סימן קכ"ו.

וכל זה דווקא שנטל הגוי הכלי בכוונה, וידע שיש בו יין. אבל אם הגביהו שלא בכוונה, שלא ידע הגוי שהוא יין, או שלא הגביה הכלי אף על פי שידע שהוא יין – הכל מותר אפילו בשתייה.

סעיף ב[עריכה]

כוח כוחו ככוחו דמי. כיצד? כשמניחין נסרים על גבי ענבים, והגוי עולה על הנסרים ומכבידם עד שנסחטים – הרי זה נקרא "כוחו", שהיין נמשך מכוחו. ובמקום שסוחטין בקורה על ידי גלגל, שהגוי מגלגל בגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הענבים, והקורה סוחט הענבים בלא הנחת דפים באמצע – הרי זה נקרא כוח כוחו ואוסר גם כן בשתייה.

אבל כשמניחין דפין בין הקורה והענבים, הרי יש כאן שלושה כוחות, דהוי כוח כוח כוחו: הגלגל והקורה והדפין – הרי זה מותר בדיעבד אפילו בשתייה. אבל לכתחילה מיהא אסור אפילו בעשרה כוחות.

סעיף ג[עריכה]

אם כוח ישראל וכוח הגוי מעורבין יחד, כגון ששניהם עירו ביחד – לא גזרו עליו, ומותר בדיעבד. אבל לכתחילה מיהא אסור, דחיישינן שמא יסמוך הישראל על הגוי לבדו ויהיה הכל מכוחו.

אבל בדיעבד, אפילו אם היה הגוי יכול לבדו לערות בלא סיוע ישראל – מתירין, דכיון שהוא מדבריהם הולכין להקל לומר הישראל עשה העיקר ולא הגוי. והוא שיהיה הישראל המסייע גדול שנוכל הכל לתלות בו. אבל אם היה נער קטן – אסור, משום דהוי מסייע שאין בו ממש.

סעיף ד[עריכה]

אם היין מקלח מהחבית שבעגלה לתוך הכובא, והגוי מגביה את העגלה כדי שיקלח היין יפה יפה – הרי זה מותר, דהא בלאו הכי היה מקלח; ולא הועיל מעשה הגוי אלא שיקלח יותר יפה – הרי זה מסייע שאין בו ממש ואינו אוסר.

אבל אם לא היה מקלח בלא הגבהת גוי – הרי הכל בא מכוחו ואסור. וכן אם הישראל מריק יין מכלי אל כלי ובא גוי ומנענע ידו של ישראל, אם היין מקלח בלאו הכי – שרי, ואם לאו – אסור.

וגוי הבא לפרוק חבית של יין מעל העגלה, ויצא מכוחו יין לחוץ, דהוי ליה כוחו שלא בכוונה דהא הגוי במלאכתו הוא טרוד – אפילו מה שיצא לחוץ מותר בשתייה.

סעיף ה[עריכה]

זרק אבן או חפץ לתוך היין – מותר אפילו בשתייה, דגרע מכוח כוחו. אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחהו עד שנופל לתוך היין – אסור אפילו בהנאה, דהוה ליה מגע בכוונה על ידי דבר אחר.

ואם עשה כן בחמתו, אף על פי שמגלגלו ודוחהו לתוך היין – מותר אפילו בשתייה, דהוה ליה כמגע על ידי דבר שלא בכוונה כלל, דטרוד הוא בחמתו ואין לו מחשבה לנסך.

סעיף ו[עריכה]

לפיכך גוי שהביא ענבים בסלים או בגיגית קטנות, וזרקן לגת שיש בו יין דרוך – מותר, דהוי כזורק אבן לגת. ומכל מקום לכתחילה אסור לעשותו, שמא יגע ביין שבגת שכבר נמשך.

ובדיעבד מותר, אף על פי שיש בגגית למטה יין שזב מן הענבים שבו, ונמצא הגוי שופך יין צלול לגת מכוחו – אפילו הכי מותר בדיעבד, מפני שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינו. ועוד: שאין מכווין לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים, והוי שפיכת היין הצלול כוחו שלא בכוונה.

סעיף ז[עריכה]

גוי הזורק מים לתוך היין, לא הוי אלא כזורק אבן, ומותר אפילו בשתייה. ואפילו אם קילוח המים יורד מיד הגוי לתוך היין – מותר; דאפילו למאן דאית ליה נצוק חיבור כמו שיתבאר בעזרת השם, הני מילי יין ליין גזרו בנצוק להיות חיבור. אבל במים ליין – לא גזרו על הנצוק.

במה דברים אמורים? שאינו מכווין למוזגו, כגון זורק מים לתוך הכוס ולא ידע שהוא יין, שידוע שאינו מכווין למזיגה והוי כוחו שלא בכוונה שאינו אוסר. אבל אם כיוון למזיגה – אסור בשתייה, דגזרו בו שאם יניח הישראל לגוי למזוג יינו – יהא רגיל אצלו כששותה יין, ואתי למיגע ביה.

לפיכך אם ידע שהוא יין וזרקו לכוס, בין שפך בו הרבה בין שפך בו מעט מים – אסור, שדעת בני אדם חלוק במזיגה, ובין מעט בין הרבה "מזיגה" מיקרי. ואם זורקן לתוך חבית גדול, אפילו נתן בה מים כדי שיעור מזיגה – שריא, לפי שאין דרך למזוג חבית בבת אחת; ומילתא דלא שכיחא היא, ולא שייך למיגזר ביה שלא יהא רגיל אצלו בזה. ואם אין ידוע אם כיוון למזיגה אם לאו – אין אוסרין אותו מספק, דהוי ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.

סעיף ח[עריכה]

גוי שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל – יין היוצא אסור בשתייה, דהא מכוח גוי קאתי. וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד גוי – מותר אפילו בשתייה. במה דברים אמורים? שלא נדנד הגוי הכלי שבידו. אבל אם נדנד הגוי הכלי שבידו – הרי נדנד גם היין שבו מכוחו בכוונה, ונאסר היין.

סעיף ט[עריכה]

גוי הנושא נוד של יין של ישראל ממקום למקום ופיו סתום, ואוחז פי הנוד בידו שלא ישכשך היין ממנו ויגע בו, בין שיהיה הנוד מלא בין שיהיה חסר – מותר בשתייה. ואף על פי שהיין מיקרקש ומתנדנד בתוך הנוד מכוח הגוי כשהוא חסר – אין דרך ניסוך בכך, ולא שייך למיגזר ביה.

סעיף י[עריכה]

ואם היה נושא כלי פתוח ובו יין, וישראל הולך אחריו לשומרו שלא יגע ביין, אם הוא חסר ולא שכשכו – מותר בשתייה.

ויש אומרים אפילו שכשכו בכלי – שרי. וכן עיקר, כיון שהכלי חסר, ואי אפשר לו ליגע ביין שבו, והגוי טרוד במלאכתו – הוה ליה כוחו שלא בכוונה. ולשמא הטה בכוונה ונגע – לא חיישינן, דהא אזיל ישראל אחוריה וחזי ליה. ואיהו נמי מסתפי דילמא חזי ליה בהטותו, ויתפש בו בכך כגנב.

ואם הוא מלא – אסור בהנאה, שמא בכוונה נגע בו, ולא ראה כיון שהולך אחריו. ואם הישראל הולך ממש בצדו ונטר ליה – אפילו מלא מותר, שאי אפשר לו ליגע שלא יראנו.

ואם היה נושא הכלי במוט בשנים, אפילו הכלי הוא מלא והישראל הולך אחריו – מותר. שכיון שנושא במוט – הכלי רחוק ממנו, ולא בקל יוכל ליגע בה שלא יראנו הישראל. והוא הדין לנושא דלי דרך טבעת, ובלבד שהישראל סייעו כשהכניס המוט בטבעת של כלי שלא נגע הגוי ביין, או שראה כשהכניסו הגוי שלא נגע.

סעיף יא[עריכה]

גוי הנושא חבית אפילו על כתיפו, ובלכתו יצא היין לחוץ שלא בכוונה – מותר בשתייה אפילו מה שיצא לחוץ, דכוחו שלא בכוונה לא גזרו ביה.