לבוש יורה דעה קכז
קיצור דרך: LEV:YD127
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קכז | >>
סימן קכז בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד
סעיף א
[עריכה]
מן התורה סומכין על כל אדם כשיאמר על שלו ש"דבר זה כשר הוא ומותר לאכול". וילפינן לה מקרא דכתיב: "וספרה לה" – לעצמה, כלומר שהיא נאמנת על עצמה לומר שהיא טהורה לבעלה. והוא הדין לשאר איסורין: כל אדם נאמן על שלו ועל עצמו, ועיין לקמן סימן קפ"ה. לפיכך אם בא אחד ואמר לחברו "נתנסך יינך" והבעל מכחישו – הבעל נאמן על שלו.
במה דברים אמורים? שהיין היה מעולם ביד הבעל, ולא היה ביד זה שבא לאוסרו. אבל אם בא ליד זה הבא לאוסרו, כגון שנתנו לו לשומרו, אם הוא עודנו בידו – פשיטא שנאמן, שהרי יש בידו לאוסרו. אלא אפילו אינו עתה בידו שכבר החזירו לבעלים, אם בפעם הראשון שמצאו אמר לו "נתנסך יינך" – נאמן אפילו הבעל מכחישו, דהא היה בידו פעם אחת לבדו והוא ידע בבירור שנתנסך. אבל אם לא היה בידו, או שלא אמר לו כן בפעם הראשון שראהו, ועכשיו כשרואהו פעם שנית אומר לו – אינו נאמן; דאי קושטא קאמר, למה לא אמר לו בפעם הראשון? אלא וודאי עכשיו משקר, ולהקניטו אומר כן.
במה דברים אמורים? שהבעל מכחישו תוך כדי דיבור, או אומר לו "איני יודע ואיני מאמינך". אבל אם שתק – שתיקה כהודאה דמיא. ומלמדין אותו לכתחילה שיאמר "איני מאמינך", שכל בעל נאמן על שלו מדכתיב "וספרה לה" כדאמרן. ואם הבעל שותק, ובא אחֵר ומכחישו – אינו הכחשה, כיון שהבעל שם ושותק – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל אם אין הבעל שם ומכחישו אחר – הוי הכחשה.
ויש מי שאומר דעֵד אחד בהכחשה אינו כלום, ומאמינים לאותו שאומר "נתנסך". שכיון שאמרו ז"ל עד אחד בלא הכחשה נאמן באיסורים, דהיינו כשיאמר שנתנסך ואין כאן שום הכחשה צריכין אנו להאמין לו – הוי עדותו כבי תרי ואוסרין אותו על פיו. גם כשיבוא עד אחד ומכחישו – הוה זה העד כעד אחד נגד שנים, ואין בדבריו של האחד כלום נגד שנים.
והא דשתיקה כהודאה דמיא, דווקא כשאמר לו "נתנסך בפניך" או שאמר לו "אתה יודע רגלים לדבר", והוא שותק – אז הוי כהודאה. אבל בענין אחר לא הוי שתיקה כהודאה. ואפילו היכי דהוי שתיקה כהודאה, אם שתק תחילה ואחר כך הכחישו, ואמר "מה ששתקתי מתחילה לא שתקתי בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשב בלבי לזכור אם הוא אמת" – נאמן.
וכן זה שבא לאסור כשהיה בידו שאמרנו, שאם לא אמר לו בפעם הראשון שראהו, ואחר כך ראהו ואמר לו אינו נאמן, אם בפעם שנית אמר לו ונתן אמתלא לדבריו למה לא אמר לו בראשונה – יש לחוש לדבריו. ואם הבעל אומר "איני מאמינך" אף על פי שלבו נוקפו ומאמין לו כבי תרי – אין צריך להחמיר ולחוש לדבריו, שהתורה לא האמינה עד אחד לאיסור אלא להתיר מ"וספרה לה". מיהו אמרו ז"ל דווקא ביין נסך בזמן הזה שאין צריכין לדקדק בו כל כך, אבל בשאר איסורים אם אומר "איני מאמינך" ובלבו מאמין – יש לו להחמיר.
סעיף ב
[עריכה]במה דברים אמורים, שאין העד אחד נאמן לומר "נתנסך יינך" על פי הדרכים שאמרנו? הני מילי בפועֵל שעושה עמו בחינם, או אפילו בשכר והוא בענין שעל ידי עדותו לא יפסיד משכירותיה, כגון שאומר "נתנסך יינך אצלי באונסי". או ששכרו דבר מועט שאינו מקפיד בהפסדו, ואמר כן כדי להקניטו.
אבל אם שכרו הרבה, והוא בענין שעל ידי עדותו מפסיד כל שכרו, כגון שאומר "נתנסך יינך בפשיעתי" – נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר לו בפעם ראשון שמצאו, שכיון שהוא באמירתו זו מפסיד שכרו – וודאי קושטא קאמר.
ודווקא שאומר שנאסר היין באופן שהוא פשוט לכל שהוא מפסיד שכרו גם כן על ידי כך, כגון שאומר בפירוש "פשעתי בכל". אבל אם אמרו בדרך שאפשר לומר שטעה ואמר שלא יפסיד שכרו ואף על פי שיפסיד היין, אף על גב שבסוף יצא דינו שנאסר היין וגם שכרו נפסד – אינו נאמן. דאמרינן כיון שצדד ובקש עילה ותחבולה שלא להפסיד שכרו, טעה ואמר שבדין לא יפסיד שכר, ולהקניט אמר כן.
סעיף ג
[עריכה]אף על גב דהא דילפינן מ"וספרה לה" דעֵד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא לאיסור, מכל מקום אמרו חכמינו ז"ל דבדבר דאיכא לברורי, כגון שאומר לו אחד "בא ואראך גוי מנסך יינך" – צריך לחוש לדבריו ולראות אם כן הוא, כיון שאפשר לו לברר.
סעיף ד
[עריכה]וכל היכא דאמרינן דעד אחד נאמן על דבר, אם באו שני עדים והכחישוהו, אף על פי שהוא דבר שיש לו מגו, כגון שהיה בידו והיה נאמן לאוסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו – אינו נאמן לאסור מטעם מגו; דמגו במקום עדים לא אמרינן. אבל מכל מקום לדידיה אסור, דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
אחד אומר לשני שותפים "נתנסך יינכם", ואחד שותק והשני מכחישו, לאותו שמכחישו ולכל העולם – שרי, ולאותו ששתק – אסור, דהא שתיקה כהודאה דמיא, ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות, ואמר עליה שהיא טריפה, ואחר כך חזר ואמר שהיא כשֵרה, ומה שאמר תחילה שהיא טריפה נותן אמתלא לדבריו, ואומר שאומר כן כדי שתשאר לו ליקח ממנה מנה יפה, יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו – נאמן, ועיין לעיל סעיף א.
שני אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורין, שהתורה פסלתן להעיד יחד, וכל הפסולים עדות לממון – נאמנים לענין איסורין, דלאיסורים אינם חשודים; חוץ מן הקטן כיון שאינו יודע בטיב איסור והיתר, ואינו נאמן אפילו בדבר דלא איתחזיק בו לא איסור ולא היתר, לא להתירו ולא לאוסרו.
ודבר שאין בו חזקת איסור אלא חששא שמא יחליפנו הגוי, או ביין שמא יגע בו, יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה. ואם הוא חריף ובקי בדבר, ואיכא רגלים לדבר – יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור. ואם מעיד על דבר איסור דרבנן להקל ולא איתחזק איסורא, כגון בדיקת חמץ – נאמן, דהימנוהו רבנן בדרבנן. אבל אם איתחזק איסורא – אינו נאמן כלל אפילו בדבר שהוא בדרבנן.
כל דבר שלא איתחזק לא לאיסור ולא להיתר – עד אחד נאמן עליו הן לאוסרו הן להתירו, שאין זה נקרא "עדות" אלא גילוי מילתא. ואם היו בכאן שתי חתיכות, אחת של איסור ואחת של היתר – נאמן עד אחד לומר "זהו של איסור וזהו של היתר", דהא תרווייהו כלא איתחזק דמו.
וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור, כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר שהוא דאורייתא, יש אומרים אין העד נאמן עליו להתירו בדבר שאינו שלו אלא אם כן יש בידו לתקנו. ואפילו אשה נאמנת לומר בדבר איסור שיש בידה לתקן: "תקנתיו". ודווקא בוודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה, אבל בספק אם יש כאן איסור או אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מתוך טהורים, או איסור שיש בו צדדים להקל – אינה נאמנת, דנשים עצלניות הן ודעתן קלות להקל.
ועל שלו – כל אדם נאמן אפלו היכא דאיתחזק איסורא, דהא כתיב "וספרה לה..." והיא כבר הוחזקה טמאה; אם לא שחשוד לאותו דבר, ועיין לעיל סימן קי"ט בדין חשוד.
ודין מי שאומר "חכם פלוני הכשיר לי זה", והחכם מכחישו, עיין לקמן סימן קפ"ה. ואם אמרינן לגבי עדות "הפה שאסור הוא הפה שהתיר", עיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן קצ"ב.