כללי התחלת החכמה/פרק ג
פרק ג' - [בו יבואר ענין השמות וכללים בזה] (ובו ל"ח סעיפים)[עריכה]
[ס] (א) והנה, אמרו חז"ל במדרש רבה (שמות פרשה ז׳), שאמר לו השם יתברך למשה – שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלקים, בהוי"ה. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי"ה, שאין הוי"ה אלא מדת רחמים שנאמר: "ה׳ ה׳ אל רחום וחנון". הוי אהי"ה אשר אהי"ה, אני נקרא לפי מעשי, עכ"ל המדרש שם. (וגם במלאכים אמרו חז"ל, שנקראו על שם פעולת שליחותם, ומשתנה שמם תמיד לפי פעולת שליחותם, וכמובא בפירש"י וישלח על פסוק: "למה זה תשאל לשמי")[1] .
[סא] (ב) ולכן על פי דרך הנ"ל המה השמות שהוזכרו בספירות ובפרטותיה. שכנגד כל דרך הנהגה יש שם בפני עצמו, שכשהוא מתנהג כביכול בהנהגה זו, הוא נקרא בשם זה. וכשהוא מתנהג בהנהגה זאת, הוא כביכול נקרא בשם זה. ועל הדרך הזה הנ"ל, הם השמות שהוזכרו בספרים, עיין עץ חיים שער השמות. (ועיין נפש החיים שער ב׳ פ"ג).
[סב] (ג) ולכן נגד עשר ספירות בכלל, הוזכרו בספרי הראשונים עשר שמות שאינם נמחקים. שכשהוא מתנהג בהנהגת הספירה הזאת, נקרא בשם זה, וכנ"ל, והם: כתר נגד שם אהי"ה, חכמה נגד שם י"ה, בינה שם הוי"ה בניקוד אלקים (לפי שהוי"ה מורה על רחמים, ואלקים על דין, ובינה היא רחמים – רק דינין מתערין מינה לטובה וכנ"ל, לכן השם העיקר הוי"ה, והנקודות הם אלקים שהוא דין), נגד חסד שם אל, גבורה שם אלקים, תפארת שם הוי"ה (שהת"ת נוטה לחסד וכמו שכתבנו לעיל), נצח שם הוי"ה צבאות, הוד שם אלקים צבאות, יסוד נגד שם שדי או שם אל חי, מלכות שם אדני (זוהר ויקרא דף י' ע"ב וי"א ע"א ע"ש) והכל על דרך הנ"ל – באיזה הנהגה שהוא מתנהג, בשם זה הוא נקרא וכנ"ל. (ועיין ספר יצירה פ"ו משנה ו׳ ובהגהות הגר"א ז"ל שם, ע"ש).
[סג] (ד) וכן בשם הוי"ה לבד מרומז הנהגת כל העשר ספירות. והיינו קוצו של יו"ד נגד כתר, יו"ד נגד חכמה, ה׳ ראשונה נגד בינה, ו"ו נגד ששה ספירות חג׳׳ת נה"י, ה׳ אחרונה נגד מלכות.
[סד] (ה) וכתבנו למעלה בסעיף כ"ה וכ"ו, שהנהגת הכתר בהתגלות יהי׳ לעולם הבא, ורק עכשיו הוא בהעלם גדול. ולכן מורה על זה שם אהי"ה על הנהגת הכתר, לשון עתיד להיות (ולא עכשיו), כן כתב הגר"א ז"ל בשם הזוהר. ולכן בשם הוי"ה, שהוא מורה על הנהגות של עכשיו, שהוא היה הוה ויהיה והוא מהוה הכל (עיין ביאור הגר"א ז"ל על או"ח סימן ה', ובפירושו להיכלות הזוהר דפקודי בהתחלת היכל הב') – ולכן אין בו על הנהגת הכתר אות בפני עצמו, רק רמז בקוצו של יו"ד (עיין ביאור הגר"א ז"ל ספרא דצניעותא פרק ב בד"ה בהא זימנא כו' ע"ש).
[סה] (ו) ובזה יש לתרץ מה שנמצא בעץ חיים, ששם אהי"ה מורה על דין יותר משם הוי"ה. וקשה, הא שם אהי"ה הוא על הנהגת הכתר שהוא יותר רחמים מתפארת, ושם הוי"ה הוא בתפארת כנ"ל. ולהנ"ל ניחא, ששם אהי"ה מורה שיהי׳ לעתיד ולא עכשיו. ולכן על זמן של עכשיו מורה דין, ובזמן העתיד אז יהי׳ הנהגת הכתר בהתגלות, שהוא רחמים גמורים. משא"כ הוי"ה, מורה גם עכשיו רחמים.
[סו] (ז) וכן יש נגד עשר ספירות עשר מיני נקודות. היינו נגד כל ספירה שם הוי"ה בנקודות אחרות. והם: נגד כתר קָמץ, נגד חכמה פַתח, נגד בינה צֵירי, נגד חסד סֶגול, נגד גבורה שְוא (וכתב הגר"א ז"ל בפירוש ספר יצירה שלכן השוא צריך לאומרו במהירות, לפי שהוא דין), נגד ת"ת חוֹלם, נגד נצח חִיריק, נגד הוד שֻרוק, נגד יסוד מלואפום, נגד מלכות בלא ניקוד (ועיין עץ חיים/שער מד/עץ חיים שער השמות פרק א׳ ופרק ג׳).
[סז] (ח) השם של הדעת הוא אהו"ה, שהוא אותיות ראשונות של שם אהי"ה, ואותיות אחרונות של שם הוי"ה. והנקודות של הדעת על שם הוי"ה הוא, שהאותיות – הוי"ה, והנקודות – כפי שנקראו האותיות; היו"ד בחולם, והה"י בצירי, והוא"ו בקמץ, והה"י בצירי. ושם זה הוי"ה בנקודות אלו נקרא שם המפורש. (כן כתב בעץ חיים שער השמות פ"א. והגר"א ז"ל בפירוש ספר יצירה פרק א' משנה א אופן שלישי כתב, שהוי"ה במילוי אלפי"ן הוא שם המפורש, ע"ש).
[סח] (ט) והנה כשנכתב אות אחד מלא באותיותיו כמו שנקרא, נקרא מילוי, כזה: א"לף ב"ית גימי"ל וכו'. ואות ה׳, נוכל לכותבו ולמלאותו בג׳ אופנים, היינו: ה׳׳י, ה"א, ה"ה. היינו למלאותו ביו׳׳ד, או באל"ף, או בה"ה. ואות וא"ו, נוכל גם כן לכותבו במילוי בג׳ אופנים, כזה: וא"ו, וי"ו, ו"ו – באל"ף או ביו"ד באמצע, או בלא אות באמצע. ולכן, כשנכתוב שם הוי"ה במילואו, נוכל לכותבו על כמה אופנים – את מילוי ה"ה ואת מילוי הוא"ו כנ"ל.
[סט] (י) ועל פי הרוב, נדרש בספרים את שם הוי"ה במילואו על ד׳ אופנים. אופן האחד כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה׳׳י, שהוא כולו במילוי יודין, והוא בגימטריא ע"ב, ונקרא שם ע"ב. אופן שני כזה: יו"ד ה"י וא"ו ה׳׳י, היינו הההין במילוי יו"דין כנ"ל, והוא"ו במילוי א׳, והוא גימטריא ס"ג, ונקרא שם של ס"ג. אופן שלישי כזה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א, היינו כולו במילוי אל"פין, והוא בגימטריא מ"ה, ונקרא שם מ"ה. [והגר"א ז"ל בספר יצירה פרק א משנה א אופן ג׳ כתב, ששם זה נקרא שם המפורש, ע"ש]. אופן ד׳ כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, הה"ין במילוי ה׳ והו"ו בלי מילוי אות באמצע, והוא גימטריא נ"ב, ונקרא שם ב"ן – פירוש – גימטריא נ"ב, ונתחלף בכתיבה [ובקריאה] הנ׳ אחר הב׳, שלא יתחלף במבטא השם נ"ב בשם ע"ב.[2] וזכור כלל זה, שכל מקום שתמצא ב"ן, פירושו שם הוי"ה במילוי ההי"ן הנ"ל, שהוא גימטריא נ"ב כנ"ל.
[ע] (יא) והנה הארבעה מילואי שם הוי"ה הנ"ל: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, הם גם כן נגד הספירות כדרך ארבעה אותיות של שם הוי"ה הנ"ל. מילוי ע"ב כנגד חכמה, מילוי ס"ג נגד בינה, מילוי מ"ה נגד ששה ספירות חג"ת נה"י, מילוי ב"ן נגד מלכות.
[עא] (יב) וביאור הדבר למה הארבעה מילואים באופנים הנ"ל הוא, כי אות יו"ד מורה על חסד, ואות ה׳ מורה על דין, ואות א׳ מורה על פי הרוב נגד הנהגה הממוצעת שבין חסד לדין שנקרא רחמים, וכמו שכתב בספר יצירה פרק ג' (וכמו שכתבנו לעיל פרק ב סעיף י"ג, ע"ש). ולכן שם ע"ב מורה על חסד, על כן הוא מתמלא כולו ביודין, שכולו נוטה לחסד, ולכן הוא כנגד חכמה וכנ"ל. ושם ס"ג הנ"ל, הוא רובו ביודין שהוא חסד, רק אות וא"ו שמורה על הנהגה ממוצעת מתמלא בא׳ שהוא גם כן הנהגה ממוצעת. היינו רובו חסד, עם מעט הנהגה ממוצעת.
[עב] (יג) שם מ"ה הנ"ל הוא כולו באלפין, שהוא כולו הנהגה ממוצעת, ורק נוטה קצת יותר לחסד, וכמו שכתבנו בספירת תפארת. ולכן הוא נגד הנהגת המשפט עם זכות וכנ"ל. שם ב"ן הוא כולו בההין, והו"ו בלא אות באמצע, שהוא מורה על דין גמור וכנ"ל. ולכן הוא נגד מלכות, שהוא משפט צדק ודין לפעמים, וכמו שיתבאר.
[עג] (יד) ולכן בכלל שם ע"ב כולו חסד, שם ס"ג חסד עם מקצת הנהגה ממוצעת, שם מ"ה רחמים – שהוא הנהגה ממוצעת נוטה קצת לחסד, שם ב"ן כולו דין.
[עד] (טו) והנה כמו שכתבנו למעלה שהשלשה בחינות ח'סד ד'ין ר'חמים נחלקים אחר כך כל אחד גם כן לבחינות הנ"ל, חסד שבחסד, דין שבחסד, רחמים שבחסד. וכן הדין נחלק כנ"ל, חסד שבדין, דין שבדין, רחמים שבדין, וכן רחמים כנ"ל. כן גם כאן, הארבעה בחינות הנ"ל ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, נחלקים אחר כך גם כן כל אחד לד׳ בחינות הנ"ל. היינו: ע"ב הכולל מתחלק לארבעה – ע"ב שבע"ב, ס"ג שבע"ב, מ"ה שבע"ב, ב"ן שבע"ב, וכולם בכלל נקראו חלקי ע"ב הכולל. וכן ס"ג הכולל נחלק לד׳ – ע"ב שבס"ג, ס"ג שבס"ג, מ"ה שבס"ג, ב"ן שבס"ג. וכן מ"ה הכולל, וכן ב"ן הכולל נחלק – ע"ב שבב"ן, ס"ג שבב"ן וכו׳ וכנ"ל.
[עה] (טז) ולפעמים גם אחד מחלקים הנ"ל מתחלק עוד לד׳ בחינות הנ"ל. בדרך משל, ע"ב שבע"ב מתחלק עוד, ונקרא אז ע"ב שבע"ב שבע"ב. ס"ג שבע"ב שבע"ב, מ"ה שבע"ב שבע"ב, ב"ן שבע"ב שבע"ב. וכן כל חלקי שמות הנ"ל ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, נחלקים כל אחד לד' חלקים (כל הנ"ל מבואר בפשיטות בספרים).
[עו] (יז) יש בספר תורה ארבעה דברים: טעמים, נקודות, תגין, אותיות [ר"ת טנת"א עיין עץ חיים], והם נגד הארבעה בחינות הנ"ל: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ונקראו השמות ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן – טעמים, נקודות, תגין, אותיות. היינו, בחינת ע"ב נקרא טעמים, בחינת ס"ג נקרא נקודות, מ"ה נקרא תגין, ב"ן נקרא אותיות.
[עז] (יח) וגם הטעמים, נקודות, תגין, אותיות, נחלק כל אחד לארבעה הנ"ל דרך הנ"ל. טעמים דטעמים, נקודות דטעמים, תגין דטעמים, אותיות דטעמים. וכן נקודות נחלק כנ"ל טעמים דנקודות, נקודות דנקודות, תגין דנקודות, אותיות דנקודות. וכן נחלק תגין הכולל ואותיות הכולל כנ"ל.
[עח] (יט) ויש מקומות שנחשב רק שלש בחינות: טעמים, נקודות, ואותיות עם תגין נחשבים לאחד, ששניהם כתובים בתורה (ועיין בעץ חיים שער טנת"א בתחלתו במ"ת, ועיין שם במ"ב מה שכתב בזה, ועיין שם פ"ו מה שתירץ בזה. ועיין בנפש החיים שער ב׳ פרק ט"ז בהג"ה מ"ש בזה. ועיין בקל"ח פתחי חכמה סוף סי' ל"א מה שכתב בזה. ועיין ביאור הגר"א ז"ל על ספר יצירה פרק א משנה א אופן ג', מה שכתב גם כן בזה, ע"ש).
[עט] (כ) וכן בשם אהי"ה יש בו ג' מילואים, היינו: מילויי ההין ביודין כזה: אל"ף, ה"י, יו"ד, ה"י. ונקרא אהי"ה דיודין, והוא גימטריא קס"א. ונקרא שם קס"א, והוא מורה על בחינת חסד שבאהי"ה, שהיודין המה חסד כנ"ל. והשני מילוי ההין באלפי"ן כזה: אל"ף, ה"א, יו"ד, ה"א. והוא גימטריא קמ"ג. ונקרא אהי"ה דאלפין, ומורה על הנהגה הממוצעת שבאהי"ה כנ"ל, שהאל"ף היא הנהגה ממוצעת, ונקרא שם קמ"ג. והשלישי מילוי ההין בה"ה כזה: אלף, ה"ה, יו"ד, ה"ה. והוא גימטריא קנ"א, ונקרא שם קנ"א, והוא נקרא אהי"ה דההין ומורה על בחינת דין שבאהי"ה, וכנ"ל שה׳ הוא בחינת דין.
[פ] (כא) וכן שם אלקים מתמלא הה"א על ג׳ אופנים כנ"ל, היינו כזה: אל"ף, למ"ד, ה"י, יו"ד, מ"ם. והוא נקרא אלקים דיודין, ומורה על נטי' לחסד. או כזה: אל"ף, למ"ד, ה"א, יו"ד, מ"ם. ונקרא אלקים דאלפין, והוא מורה על נטי' להנהגה הממוצעת. או כזה: אל"ף, למ"ד, ה"ה, יו"ד, מ"ם, במילוי ה"ה. ונקרא אלקים דההי"ן, והוא מורה על דין הגמור, לפי שה"ה מורה על דין וכנ"ל.
[פא] (כב) ולפעמים יש בשמות שגם אותיות המילוי מתמלאים באותיותיהם כמו שנקרא, דרך משל, שם הוי"ה למלאותו כזה: יו"ד וי"ו דל"ת, ה"י יו"ד, וי"ו יו"ד וי"ו, ה"י יו"ד. וכן בשאר שמות כמו שדי: שי"ן יו"ד נו"ן, דל"ת למ"ד תי"ו, יו"ד וי"ו יו"ד, וכן כל שאר שמות כנ"ל. וזה נקרא מילוי דמילוי.
[פב] (כג) עוד יש בשמות אופן שנקרא ריבוע, היינו שבכל אות חוזר להתחלתו. היינו דרך משל, הוי"ה בריבוע הוא כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. שד"י – ש', ש"ד, שד"י. וכן שארי שמות כנ"ל. זה נקרא ריבוע, והוא מורה על בחינת דין, ונקרא שם אחוריים כשהוא בריבוע כנ"ל.
[פג] (כד) וכן נדרש לפעמים המילוי בריבוע כזה: יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וי"ו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. וכן הוא הדין בשארי שמות וכנ"ל.
[פד] (כה) ויש בשמות ענין שנקרא צירוף, היינו שאותיות השם מסודר על כמה אופנים שאפשר (שלא כסדרו תמיד) דרך משל, שם יה"ו יש לו ששה צירופים, כזה: יה"ו, יו"ה, הו"י, הי"ו, וי"ה, וה"י. והם כנגד הששה ספירות חג"ת נה"י. ומה שמוקדם בצירוף השם, מורה שהוא העיקר. ולכן נגד חסד ונצח, הם שני צירופי יה"ו יו"ה, שהיו"ד מורה על החסד. נגד גבורה והוד, שני צירופים שהתחלתם בה׳, שמורה על דין, והם הי"ו הו"י. נגד תפארת ויסוד, השני צירופים שהתחלתם אות ו׳, שמורה על הנהגה הממוצעת, והם וי"ה וה"י (ועיין ביאור הגר"א ז"ל על ספר יצירה פרק א׳ משנה י"ג. ובפרי עץ חיים שער הלולב פ"ג בענין ניענוע הלולב, קצת באופן אחר, עיין שם, ועיין לקמן פ"ד סעיף ט׳).
[פה] (כו) שם בן ארבע אותיות, הי׳, נוכל לצרפו ארבעה פעמים ששה, שהם כ"ד אופנים. רק ששם הוי"ה יש בו שני אותיות שוות, נוכל לצרפו רק י"ב אופנים. ושם שהוא חמש אותיות, כמו שם אלקים, נוכל לצרפו על חמשה פעמים כ"ד, שהם ק"כ אופנים. ונקראו ק"כ צירופי אלקים, (ומסודרים בעץ חיים החדשים שער השמות פ"ה).
[פו] (כז) וזה הכלל: כשהצירוף הוא כסדר של אותיות השם וביושר, הוא מורה יותר על רחמים. וכל מה שהוא יותר למפרע, מורה יותר על דין. וכן הוא בכל השמות.
[פז] (כח) ויש בשמות ענין שנקרא שילוב, [היינו] ששני שמות משולבים ביחד, היינו אות אחד משם אחד, ואות אחד משם אחר, ואחר כך אות שני של שם הראשון, ואחריו אות שני משם השני, וכן כולם עד ששני השמות נשלבים יחד אות אחר אות. וזה מורה על שיתוף שני הנהגות יחד שהשמות מורות עליהם. בדרך משל, הוי"ה הוא רחמים, ואדנ"י הוא שם מלכות, והוא דין. ושיתוף הרחמים עם הדין הוא כזה: יאהדונה"י. וכן הוא ביתר השמות כנ"ל .[3]
[פח] (כט) ונדרש בשמות ענין גימטריא וגם בנקודות נדרש גימטריא באופן זה: שנקודה אחת, כגון חיריק – כמו יו"ד – שהוא עשרה, ונקודת צירי, שיש בה שני נקודות, נחשב לעשרים, וסגול או שורוק, שיש בהם ג׳ נקודות, נחשב כל אחד לשלשים. וקו, נחשב כמו וא"ו, ששה – ועל כן, הפתח נחשב לששה, והקמץ, שהוא מורכב מן קו ונקודה, נחשב לי"ו, שהוא ששה עשר, וכן על דרך זה כל הנקודות וכנ"ל.
[פט] (ל) ויש שם ע"ב שהוא שם של ע"ב תיבות היוצא משלשה פסוקים ויסע, ויבא, ויט, שבפרשת בשלח. אותיות הראשונות של התיבות של השמות המה פסוק ויסע כסדר, ואותיות השניות של הע"ב תיבות הם פסוק ויבא למפרע, ואותיות השלישיות של תיבות השם ע"ב הנ"ל הם אותיות של פסוק ויט כסדר. (ושם זה נדפס בזוהר סוף ס׳ שמות ומובא בפירש"י סוכה מ"ה א׳ במתניתא שם. והוא מבואר בפרדס שער פרטי השמות פ"ה) ומורה ג"כ על חסד[4]. אבל שם של ע"ב המוזכר בדברי האר"י ז"ל, הוא הכוונה על שם הוי"ה שהוא במילוי האותיות ביודין כנ"ל.
[צ] (לא) והנה שינויי השמות, הם הכל על דרך הנ"ל לפי פעולותיו, שכשהוא מתנהג בפעולה זאת, נקרא בשם זה, וכמו שכתבנו למעלה (בהתחלת הפרק ע"ש). ולכן נמצא לפעמים שיאמרו שנסתלק אלקים ובא הוי"ה וכדומה. והוא פשוט שהוא על דרך הנ"ל. היינו, שעל ידי זכות התחתונים או לטעם אחר, סילק השם יתברך את פעולת הדין, והתחיל להתנהג במדת הרחמים. אם כן, נשתנה השם גם כן. אם כן, נאמר על זה שנסתלק מלהקרא בשם זה, ורק נקרא עכשיו שם אחר לפי פעולותיו וכנ"ל.
[צא] (לב) אבל ידוע שהשם יתברך, בו אין שום שינוי ח"ו, ורק השינויים הוא מסיבת המקבלים, שכבר קבע השם יתברך הנהגתו שיתנהג לפי מעשי התחתונים, וכשיהיו זכאין יתנהג בהם באופן זה, ואם לא באופן אחר. נמצא שהשינוי רק בשביל שינויי מעשיהם, ובשבילם נעשה השינוי בפעולותיו יתברך עליהם. (ועיין כל זה אדרא רבא דף קמ"א כלל דכל מילין וכו׳. כולא חד כולא הוי כולא יהוי כו׳ לא נשתנה ולא משתנה ולא ישתנה וכו׳ ורק מסטרא דילן כו׳ ע"ש שהוא על דרך הנ"ל).
[צב] (לג) ולפי ששמותיו לפי פעולותיו, ובאמת רבו דרכיו ופעולותיו, לכן רבו השמות – עד שאמרו: כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (ועיין ספר קל"ח פתחי חכמה סימן י"ג ע"ש).
[צג] (לד) וזהו ענין הכוונות בשמות, שכשמתפללין על איזה פעולה או משבחים עלי׳, מכוונים או מזכירים אותו בשם שנקרא לפי הפעולה ההיא שמתפללים או משבחים עלי׳. ובאופן זה התפלה והשבח יותר מקובל, על דרך הכתוב: "אשגבהו כי ידע שמי". והכל לפי זכות האדם המקבל ולפי הבנתו הברורה באמיתת הדברים. (ועיין בספר קנאת ה׳ צבאות ח"א ד"ה ותדע שא"א, ע"ש).
[צד] (לה) ולפי שהשמות והאותיות הם לפי פעולותיו, לכן, כשמדברים על איזה הנהגה שיהיו לעתיד בנצחיות, ואין בהנהגה ההיא מאומה עכשיו כלל, נאמר שלא נתגלה בזה שום אות. וכשיבוא להנהגה שיש ממנה מקצת עכשיו, אפילו הוא בהסתר גדול ורק לפרקים, נאמר שמתגלה בזה אות או שם, וזהו שכתב בספר קל"ח פתחי חכמה סימן י"ח בזה הלשון: כל האורות העליונים (נקראו אורות בדרך משל, מטעם שיתבאר) עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה, צריך שיבואו לסוד אותיות, עכ"ל. והוא על דרך הנ"ל ע"ש.
[צה] (לו) וכל ספירה נדרש עליה כינויים רבים מה שהספירה ההיא נקראת בה, והם גם כן על דרך הנ"ל, לפי ריבוי ההנהגות והפעולות שכוללות כל אחד כנ"ל. והכינויים שמוזכר בספרי הראשונים מבוארים בספר שערי אורה בעשרת פרקי הספר, כל פרק לכינוי ספירה אחת. וכן מבוארים בספר פרדס רימונים שער ערכי הכינויים, ובסוף ספרו אור הנערב בקצרה ע"ש.
[צו] (לז) כ"ב אותיות הא"ב נחלק בספר יצירה לשלשה חלקים: חלק א׳ אותיות אמ"ש – נקראו ג׳ אמות אמ"ש – לשון אם, וכמו שפרשנו לעיל (פ"ב סעיף י"ג). והם כנגד ג׳ ראשונות, א' – אויר, נגד כתר ודעת. מ' – מים, נגד חכמה. ש' – אש, נגד בינה.
[צז] (לח) שבעה אותיות כפולות, והם ב', ג', ד', כ', פ', ר', ת', ונקראו כפולות – שנקראו[ת] דגש, ורפה, חזק, וקל. שגם ג׳ וד׳ נרשם בהם דגש חזק וגם דגש קל, רק שנשכח מאתנו קריאתם, כמו שכתבו ספרי דקדוק. ור׳ שאינו מקבל כלל דגש, מכל מקום נקרא בחוזק וברפיון. וז' אותיות כפולות הנ"ל, המה כנגד שבעה תחתונות חג"ת נה"י ומלכות. ולכן בהם דגש ורפה, לפי שיש בהם חסד ורחמים וכמו שכתבנו למעלה. ויתר אותיות נקראו י"ב פשוטות, ויתבאר בס"ד לקמן על מה הם מרמזין (ועיין לקמן פ"ט סעיף י"א). ונתבאר כל הנ"ל בספר יצירה וביאור הגר"א ז"ל, ועיין ביאורו על היכלות דפקודי ריש היכל ו׳ ד"ה ת"ח רוחא וכו' ע"ש.
[והנה הכ"ב אותיות של א"ב, אם נרצה לכתוב רק שני אותיות מהם, נוכל לכותבם על רל"א אופנים. והם באופן זה: א"ב או ב"א ,א"ג או ג"א, א"ד או ד"א כו׳, וכן כל אות[5] , נוכל לכותבו על כ"א אופנים. ואחר כך אות ב׳, עוד על כ׳ אופנים – ב"ג או ג"ב, ב"ד או ד"ב, וכן כל אותיות א"ב, הם רל"א אופנים. ונקראים רל"א שערים, לפי שהם ההתחלה לכל הצירופים. ובכל אופן אחד מהנ"ל, יש אופן אחד כסדר אותיות א"ב, ונקראו רל"א שערים פנים כזה: אב, אג, אד, וכו׳. ואופן שני יש בכל אחד למפרע של סדר הא"ב כזה: בא, גא, דא, הא, וכו׳, ונקראו רל"א שערים אחור. והפנים הנ"ל הם בחינת יותר חסד, והאחור הנ"ל הם יותר בחינת דין, שכל מה שהוא למפרע הוא דין. כל זה מבואר בפירוש הגר"א ז"ל לספר יצירה פרק ב משנה ד, (ובתלמידי האר"י ז"ל נמצא גם כן באופן הנ"ל, רק בכל שער מוסיף יתר אותיות הא"ב כסדר, ובכל שער יש כל הכ"ב אותיות של הא"ב על דרך הנ"ל). ולפי שכבר כתבנו שכל אות מורה על פעולה, הרי בכלל הם כ"ב מיני פעולות, ויתר הפעולות הם צירופי והתמזגות פעולה עם פעולה, שכנגדם הם צירופי אותיות. לכן כללי הפעולות הם רל"א שערים הנ"ל. ולכן נמצא בספרי(ם) תלמידי האר"י ז"ל שבתחלת כללות ההנהגה יצאו הרל"א שערים פנים ואחור הנ"ל, (ועיין בספר ויקהל משה ע"ש). עד כאן השמטה]
- ^ הג״ה [עיין מדרש רבה פרשה ע״ח סימן ד׳. המעתיק.]
- ^ הג׳׳ה – על דרך מה שאומרים העולם בשם הקדוש מהר׳׳ש מאסטריפאליא על המדרש פליאה: מפני מה ג' דרגין פשטין וחד מהפיך, מפני שחותמו של הקב״ה הוא אמת. ואמר הקדוש מהר״ש מאסטריפאליא על זה שהכוונה הוא על ד׳ מילואי שמות, שהם: ע״ב, ס״ג, מ״ה, ב״ן. שהג׳ שמות הראשונים נקראים כסדרן, אותיות העשיריות קודמין לאותיות האחדים – היינו הע' קודם להב', וכן הס׳ קודם להג׳, והמ׳ להה׳. והוא כסדר המורגל בתורה, מספר המרובה קודם למספר המועט. משא״כ השם ב״ן, נקרא בהיפוך, הב׳ קודם להן׳. ועל זה אמר המדרש, מפני שחותמו של הקב״ה אמת, כי אמ״ת במספר קטן ט׳, וכן כל הד׳ שמות הנ״ל הם כל אחד בגימטריא ט׳: ע״ב מספר קטן שלו ט', ס״ג במספר קטן הוא ט׳, וכן מ״ה מספר קטן הוא ט׳, וכן ב״ן, אם נחשב הנו״ן לנון פשוטה [שהוא על דרך חשבון מנצפ״ך, ואז הנון היא שבע מאות בחשבון כידוע] היא גם כן במספר קטן ט׳ – הנון ז׳, והב׳ שנים, הרי ט'.
וכל זה אם נחשב הנון אחרון אחר הב׳, והוא נון פשוטה. משא״כ אם יכתוב הנון קודם, כדרך כל השמות הנ״ל, אז לא יעלה מספרו כי אם רק ז׳. נון כפופה במספר קטן היא ה׳, והב׳, הרי רק ז׳. ולכן נתהפך השם הנ״ל, הב׳ קודם הנון. כן אומרים שתירץ המדרש, הקדוש מהר״ש הנ״ל.
ושאל הגר״א ז״ל את אדוני אבי זקני החסיד כו׳ הר״ר קלונימוס קלמן זלל״ה (מק״ק טשאוס) כך על זה: מאחר שלפי משפט הלשון צריך להיות באמת הנון קודם, והוא נון כפופה, ומספרו במספר קטן רק ה׳, מה תועלת מזה שאם מהפכים הסדר בכוונה ואומרים האות ב׳ קודם והנון אחרון. וכי בשביל שאנו מהפכים באמרי פינו, יתהפך הענין להעשות מנון כפופה נון פשוטה.
והשיב לו אא״ז החסיד כו׳ מהר״ק ז״ל הנ״ל, כי באמת בעומק הענין, הנון דשם ב״ן הוא נון פשוטה מעיקרו. כי נודע הוא שהשם ב״ן הוא הוי"ה כפולה, ומספר הוי"ה הוא כ״ו. וכאשר נצרף המספר כ״ו כולם יחד האותיות, היינו: א׳, ב׳, ג׳, ד׳, ה׳, ו׳, ז׳, ח׳, ט׳, י׳, י״א, י״ב, י״ג, י״ד, ט״ו, ט״ז, י״ז, י״ח, י״ט, כ׳, כ״א, כ״ב, כ״ג, כ״ד, כ״ה, כ״ו – שהוא מספר הוי"ה, יעלה גימטריא שנ"א. והוא מספר הוי"ה א׳, וכן הוי"ה ב׳ כנ״ל, שהרי שם ב״ן הוא ב׳ הויות כנ״ל, יעלה בסך הכל תש״ב [גימטריא שב״ת, וזהו שבת שלום מכל סטרוהי, מכתב יד של אא״ז מהר״ק ז״ל].
ואם כן, על חשבון מנצפ״ך, שהנון הוא ז׳ מאות, ועם ב׳ הוא הוי"ה כפולה כנ״ל, ועל כן נמצא שהשם ב״ן הוא מעיקרו נון פשוטה, כי הוא הוי"ה כפולה וכנ"ל.
כן קבלתי במכתב מהרב הגאון וצדיק כו׳ הר״ר שלמה במהרי״ח עליאשאוו שליט״א, וכן נמצא אתי בכתב יד גם כן בשם אא״ז החסיד ז"ל, רק בשינוי לשון קצת. ויובא אי״ה בהסידור ארון המאיר. [המעתיק]. - ^ הג״ה, גם זה תדע, שתמיד אות הראשון מהשילוב הוא מהשם העיקר באותו הבחינה. ועל כן, לפעמים יהיה השילוב יו״ד קודם, ששם עיקר השם הוי׳ כנ״ל. ולפעמים יהיה אידהנוי״ה. וכשיהיה השילוב כן, מורה שהשם אדנ"י העיקר, וכן בכל שילוב השמות וכנ״ל (ועיין משנת חסידים מסכת שמות פ״א. ופרי עץ חיים שער הברכות פרק שביעי עיי״ש). [המעתיק].
- ^ הג״ה, ועיין בשערי ציון של מהרנ״נ אשכנזי ז״ל שם של ע״ב זה גם כן על כמה אופנים. [המעתיק].
- ^ רוצה לומר, מאות ה' עד סוף הא"ב, כהמשך הרצף הנ"ל ¬– הערת המוציא לאור, תשע"ח.