כלכלה בשיעור אחד/שחרור חיילים ופקידים
כאשר, אחרי כל מלחמה גדולה, מוצע לפרק את הצבא מנשקו, יש חשש כבד שלא יהיו מספיק מקומות עבודה לכוח אדם הזה וכתוצאה תהיה אבטלה. באמת נכון, שכשמשוחררים מליוני בני אדם בבת אחת, יקח זמן למגזר הפרטי לקלוט אותם מחדש – אלא מה שבעיקר מעלה פליאה, כשמתבוננים בעבר, הוא המהירות, ולא האיטיות, בו דבר זה התרחש.
החששות מפני אבטלה עולות רק מפני שאנשים רואים רק צד אחד של התהליך. הם רואים חיילים המשוחררים לשוק העבודה. מניין יגיע "כח הקנייה" שיעסיק אותם? אם נצא מנקודת ההנחה שהתקציב הממשלתי מאוזן, אז התשובה היא פשוטה. הממשלה תפסיק לפרנס את החיילים ומשלמי המיסים יחזיקו בכסף שבעבר נלקח מהם כדי לממן את החיילים ויהיו יכולים לקנות מוצרים נוספים. במילים אחרות, הביקוש האזרחי יעלה, ויספק תעסוקה לכח העבודה הנוסף המיוצג על ידי החיילים המשוחררים.
אם החיילים מומנו על ידי תקציב לא מאוזן – דהיינו, על ידי יצירת גירעון ממשלתי באמצעות הלוואות – המצב יהיה שונה קצת. אבל זה מעלה שאלה אחרת: עוד נדון במימון באמצעות יצירת גירעון בפרק מאוחר יותר. כרגע נסתפק בלהכיר בכך שמימון באמצעות יצירת גירעון לא שייך למסר שהעברנו ממש עכשיו; הרי אם נניח שיש יתרון כלשהו בגירעון תקציבי, אז אותו גירעון תקציבי יכול להיות מתוחזק כמלפני כן על ידי הורדת מיסים באותו סכום שהיה נדרש לממן את הצבא.
הביזור אמנם לא תביא אותנו למקום מבחינה כלכלית בו היינו לפני שהוא התחיל. החיילים שמומנו על ידי אזרחים לפני לא ייהפכו פתאום לאזרחים הממומנים על ידי אזרחים אחרים. הם ייהפכו לאזרחים הנתמכים עצמאית. אם החלטנו שכבר אין צורך באותם בני אדם בצבא, אזי הישארותם בצבא היא בזבוז בוטה. הם יהיו בלתי יצרניים. האזרחים בתמורה לתמיכה שלהם בם, לא יקבלו דבר בתמורה. אבל במקום זאת, האזרחים נותנים להם, כאזרחים, את אותו חלק מכספם בתמורה למוצרים או שירותים שווי ערך. ייצור לאומי כללי - העושר של כולם - עולה.
אותו היגיון פועל בנוגע לפקידים ממשלתיים כאשר הם מוחזקים בכמויות גדולות שלא לצורך, וכאשר אינם מספקים שירותים לקהילה השווים במידה סבירה לפיצוי שהם מקבלים. אולם, כשמאמץ נעשה להוריד את מספר מחזיקי המשרות המיותרים, תמיד עולה זעקה שפעולה כזאת היא "דפלציונית". האם ניטול מהפקידים את "כח הקנייה" שלהם? האם נזיק לבעלי הבתים והסוחרים התלויים בכח קנייה הזה? אנחנו נוריד את ה"הכנסה הלאומית" ונביא לידי או נגביר המיתון.
שוב, הרעיון המופרך הזה נובע מהסתכלות בתוצאות של מהלך זה רק על הפקידים המפוטרים עצמם ועל אותם סוחרים הנתמכים על ידם. שוב נשכח, שאם הפקידים האלה לא יוחזקו בתפקידיהם, משלמי המיסים יוכלו לשמור אצלם את כספם שנלקח מהם מלכתחילה כדי לממן את הפקידים. שוב נשכח, שהכנסות וכח הקנייה של משלמי המיסים עולים באותה מידה לפחות שההכנסות וכח הקנייה של מחזיקי המשרות לשעבר יורדים. אם בעלי העסקים שנהנו בעבר מהפעילות של הפקידים יאבדו הכנסות, בעלי עסקים במקומות אחרים ירוויחו באותה מידה לפחות מפעילות. וושינגטון פחות עשירה ואולי מסוגלת לתמוך בפחות חנויות, אך ערים אחרות יכולות לתמוך ביותר.
שוב, העניין לא מסתיים פה. לא רק שמצב המדינה ללא הפקידים המיותרים הוא טוב לפחות כמו שהיה לו היו נחזקים, היא במצב הרבה יותר טוב, מפני שמחזיקי המשרות צריכים עכשיו לחפש משרות במגזר הפרטי או להקים עסק פרטי משל עצמם. וכח הקנייה הנוסף שבידי משלמי המיסים, כמו שראינו במקרה של החיילים, יעודד דבר הזה.
אני רואה צורך בלהדגיש בזאת, שאני לא מתייחס למחזיקי המשרות שהציבור באמת זקוק להם. שוטרים, כבאים, מנקי רחובות, פקחי בריאות, שופטים, מחוקקים ומנהלים מספקים שירותים נחוצים כמו שהמגזר הפרטי מספק.1 הם מאפשרים לתעשיות פרטיות לתפקד באווירה של חוק, סדר, חופש ושלום. אמנם ההצדקה לקיומם תלוייה בתועלת שהם מספקים. היא לא נשענת על ה"כח הקנייה" שיהיה להם מפאת היותם ממומנים על ידי הציבור.
טיעון "כח הקנייה", כשחושבים עליו ברצינות, באמת מעורר התפעלות. הוא היה יכול לשמש הצדקה עבור הסחטן או הגנב. הרי אחרי שיקח ממך את כספך יהיה ברשותו יותר כח קנייה. באמצעותו הוא מפרנס פאבים, מסעדות, מועדוני לילה, חייטים ואולי גם פועלי הייצור של ענף הרכב. אמנם עבור כל משרה שהוצאותיו מייצרות, ההוצאות שלך ייצרו אחת פחות, מפני שאותו סכום בדיוק חסר לך. כך, הצרכנות של מחזיקי המשרות מייצרות היא על חשבון ייצור משלמי המיסים. אנחנו באמת בני מזל אם אותם פקידים הם פשוט בטלנים לא שאפתנים. לפי המציאות של היום הסיכוי הוא שהם יהיו מהסוג ש"רוצים להשפיע" ולבצע רפורמות שימנעו ויפריעו לייצור.
כשכבר הטיעון עבור השארת קבוצה מסויימת של מחזיקי משרות הוא שימור כח הקנייה שלהם, זהו אכן סימן לכך שהגיע הזמן להפטר מהם.