כלכלה בשיעור אחד/ההיסחפות אחרי הרעיון של תעסוקה מלאה
היעד הכלכלי של כל מדינה, כמו של כל יחיד, הוא להשיג את התוצאות הטובות ביותר תמורת ההשקעה הקטנה ביותר. אפשר לסכם את כל הקידמה הכלכלית האנושית כהגדלת הייצור ללא תוספת עבודה. זו הסיבה מדוע בני אדם התחילו להעמיס משאות על גבי פרדות במקום על גביהם; אחרי כן הם המשיכו בהמצאת הגלגל והעגלה, הרכבת והמשאית. זו הסיבה מדוע בני אדם ניצלו את חכמתם לפתח מאה אלף המצאות חוסכות עבודה.
כשמתרגמים את הרעיון הזה למישור הלאומי יוצא, שהיעד שלנו צריך להיות הגדלת הייצור באופן מקסימלי. כשזה נעשה, תעסוקה מלאה – זאת אומרת מצב בו לא קיימת בטלנות מרצון – נהיית תוצר משנה מחוייב המציאות. ייצור הוא המטרה, ותעסוקה היא פשוט אמצעי. אי אפשר שיהיה מקסימום ייצור ללא תעסוקה מלאה. אמנם אפשר בקלות שתהיה תעסוקה מלאה ללא ייצור מלא.
שבטים פרימיטיבים יכולים להסתובב ערומים, ולסבול מתת-תזונה ותת-דיור, אבל לא תהיה אצלם מאבטלה. סין והודו עניות בהרבה מאתנו, בעיקר מפאת מחסור באמצעי ייצור מפותחים, אבל הן לא סובלות מאבטלה. אין דבר קל יותר להשיג מאשר תעסוקה מלאה, בפרט כשמנתקים אותה מהרעיון של ייצור מלא ומציבים אותה כמטרה בפני עצמה. היטלר סיפק תעסוקה מלאה דרך תוכנית התחמשות ענקית. מלחמת עולם השנייה סיפקה תעסוקה מלאה עבור כל מדינה שהשתתפה בה. אצל עובדי כפייה בסיביר היתה תעסוקה מלאה. בבתי כלא יש תעסוקה מלאה. הכפייה תמיד יכולה לספק תעסוקה מלאה.
אמנם המחוקקים שלנו בקונגרס לא דנים בחוקים לייצור מלא, אלא בחוקים לתעסוקה מלאה. אפילו וועדות של אנשי עסקים ממליצים על "וועדת הנשיא לתעסוקה מלאה", ולא ייצור מלא, או אפילו תעסוקה מלאה וייצור מלא. האמצעי מוצב כמטרה, והמטרה עצמה נשכחת.
דנים בשכר ובתעסוקה כאילו אין להם קשר לייצור ולתפוקה. הם מתבססים על ההנחה שקיימת כמות קצובה של עבודה שצריכה להיעשות, ומסיקים מכך ששבוע של שלושים שעות עדיף על פני שבוע של ארבעים שעות כי כך ייווצרו יותר משרות. יש לוועדים מאה נהלים שמטרת כל אחד מהם היא יצירת עבודה. כשפטרילו (Petrillo)1 מסויים מאיים לסגור תחנת רדיו אלא אם כן היא תעסיק פי שניים מכמות העובדים שהיא צריכה, הוא נתמך על ידי חלק מהציבור כי הוא בסך הכל רק מנסה ליצור משרות. כשהיה לנו את הwpa שלנו2, פרוייקטים, שפקידים השיקו כדי להעסיק את הכמות הגדולה ביותר של בני אדם ללא קשר לערך של העבודה שתבוצע, נחשבו למעשי גאונות, בזמן שהבזבוז חגג.
היה עדיף בהרבה, לו היה אפשרי – אבל הוא איננו – להביא לידי ייצור מקסימלי כאשר חלק מהאוכלוסייה ייתמך בבטלנותו על ידי תמיכה גלוייה, מאשר לספק "תעסוקה מלאה" על ידי כל כך הרבה צורות של "כאילו" עבודות שגורמות לייצור להשתבש. הקידמה האנושית משמעותה ירידה בתעסוקה, לא עלייתה. מפני שהתעשרנו כמדינה יכולנו להפטר מהעסקת קטינים, לחסוך מישישים רבים את הצורך בלעבוד ולגרום לכך שמיליוני נשים אינן זקוקות לעבוד. חלק קטן יותר בהרבה של אוכלוסיית ארה"ב זקוק לעבוד מאשר, נניח, בסין או ברוסיה. השאלה האמיתית היא, לא כמה משרות יהיו בארה"ב בעוד עשר שנים מהיום, אלא כמה אנחנו נייצר, ומה, כתוצאה מכך, תהיה רמת החיים שלנו? הסוגייה של חלוקה, שעליה יש דגש כה רב היום, הרי נפתרת ביתר קלות כשיש יותר מה לחלק.
נוכל לחשוב באופן צלול יותר אם נשים את הדגש במקום הראוי – על מדיניות שתעזור להגדיל את הייצור.