כלכלה בשיעור אחד/מזימות לחלוקת עבודה
התייחסתי מקודם כן לנהלים שונים של וועדים שמטרתם יצירת עבודה. נהלים אלה, והסובלנות הציבורית כלפיהם, נובעות מאותו רעיון מופרך יסודי העומד מאחורי הפחד ממכונות. והוא האמונה שביצוע משימה כלשהי באופן יעיל יותר מפחית משרות, ומקבילתה ההכרחית הסוברת שביצועתה באופן פחות יעיל יוצרת אותן.
בת בריתו של רעיון מופרך זה היא האמונה שיש בעולם רק כמות קבועה מראש של עבודה שיש לבצע, ושאם לא ניתן להוסיף עליה על ידי יצירת דרכים יותר מסורבלות בשבילה, לפחות עלינו לחשוב על שיטות שבאמצעותן נוכל לחלק אותה לכמה שיותר בני אדם.
השגיאה הזאת עומדת מאחורי חלוקת עבודה לחלקים זעירים דבר שעליה הוועדים מתעקשים. בענף הבנייה בערים הגדולות החלוקה הזאת ידועה לשימצה. לבנאי אסור להשתמש בלבנים בבניית ארובות: זוהי העבודה הבלעדית של סתתים. לחשמלאי אסור לעקור ארון חשמל ממקומו בשביל לתקן מגע ולהחזיר אותו לאחר מכן: זה תפקיד, לא משנה כמה פשוט הדבר, הנגרים. שרברב לא מפרק מרצפה או מדביק אותה בחזרה כדי לתקן נזילה באמבטיה: זה תפקיד הרצף.
וועדים מנהלים אחד מול השני שביתות מלאות זעם הנוגעות ל"אזורי שיפוט" כדי לזכות בבלעדיות לביצוע עבודות בעלות אופי מקצועי לא ברור. בתצהיר שהוכן על ידי חברות הרכבת האמריקאיות בשביל הוועדה לפרוצדורה מנהלתית של התובע הכללי, הם הדגימו אינספור פעמים כיצד הוועד הלאומי לכיוונון רכבות החליט שכל פעולה במסילה, לא משנה כמה פשוטה היא, כמו לדבר בטלפון או להוריד מתג, היא הרשות הבלעדית של פועל בעל דרג מסויים, ושאם פועל בעל דרג שונה, במהלך עבודתו השוטפת, יבצע את אותה פעולה, לא רק שהוא יקבל שכר עבור יום עבודה נוסף עבור הפעולה הזאת, אלא הפועלים המובטלים או המושבתים מהדרג הרשאי לבצע את אותה פעולה, יקבלו שכר של יום שלם מפני שלא הוזעקו לבצע אותה.
אכן, מהחלוקה המזערית השרירותית הזאת, כמות קטנה של בני אדם ירוויחו על חשבון השאר – בתנאי שרק הם נהנים מהסידור. אבל אלה התומכים בה כנוהל קבוע לא מצליחים להבין שהיא תמיד תגדיל את עלויות הייצור; שבשורה התחתונה היא מובילה לפחות עבודה שמתבצעת ולפחות מוצרים שמיוצרים. בעל הבית שנכפה עליו להעסיק שני אנשים במקום אחד אכן מספק תעסוקה לבן אדם נוסף. אבל יש לו פחות כסף באותה מידה להוציא על משהו אחר שהיה מספק תעסוקה למישהו אחר. מפני שהנזילה אצלו באמבטיה מתוקנת במחיר כפול ממה שהיא צריכה לעלות, הוא מחליט לא לקנות את אותה חולצה שהוא רצה. “העובדים" לא במצב יותר טוב, כי יום עבודה של רצף שלא היה בו צורך, הוא יום עבודה שנלקח מהאורג או ממפעיל המכונה. בעל הבית הוא במצב עוד יותר גרוע. במקום שיהיה ברשותו אמבטיה תקינה וחולצה, יש לו רק אמבטיה ללא חולצה. ואם נחשיב את החולצה במאזן העושר הלאומי, המדינה ענייה בחולצה. זה מסמל את התוצאה הסופית של המאמץ ליצירת עבודה על ידי חלוקה מזערית שרירותית של עבודה.
ויש עוד מזימות של 'חלוקת העבודה', המוצעות על ידי נציגי הוועדים ומחוקקים. הנפוצה ביותר היא ההצעה לקצר את שבוע העבודה. הסברה היא, שהכללת סעיף שעות הנוספות בחוק הפדראלי "יפזר את העבודה" ו"יצור יותר משרות". החקיקה המקורית במדינות (של ארה"ב) האוסרת על תעסוקה של נשים וקטינים מעבר, נניח, לארבעים ושמונה שעות בשבוע, התבססה על האמונה ששעות מעבר לכך פוגעות בבריאות ובמצב הרוח. חלק ממנה התבססה על האמונה ששעות נוספות פוגעות ביעילות. הסעיף בחוק הפדראלי אומר, שמעסיק חייב לשלם לעובד 50 אחוז נוספים עבור כל שעה החורגת מהארבעים. זה לא מפני האמונה שארבעים וחמש שעות לשבוע, נניח, פוגע בבריאות או ביעילות. התקווה היא או להעלות את ההכנסה השבועית של העובד או להניא את המעסיק מלהעסיק מישהו יותר מארבעים שעות בשבוע כך שיצטרך להעסיק עובדים נוספים לאותו עובד. נכון לעכשיו, קיימות מזימות רבות ל"מניעת אבטלה" על ידי קביעת שבוע עבודה של שלושים שעות או של ארבעה ימים.
מה תהיה התוצאה המעשית של תוכניות כאלה, בין אם הם נאכפות על ידי וועדים בודדים או על ידי חקיקה? אם נבחן שתי אפשרויות הסוגייה תתבהר. הראשונה היא: הפחתה שעות העבודה של שבוע עבודה מארבעים לשלושים ללא שינוי בשכר השעתי של העובד. השנייה היא: הפחתת שעות העבודה של שבוע עבודה מארבעים לשלושים, אבל תוך כדי העלאת השכר השעתי של העובד כך שהוא ירוויח את אותה משכורת כמקודם.
נקח את האפשרות הראשונה. ההנחה היא, ששבוע עבודה יורד מארבעים שעות לשלושים, ללא שינוי בשכר השעתי. אם כבר תהיה אבטלה גבוהה כשהתוכנית הזו תיכנס לתוקף, היא בוודאי תספק משרות נוספות. אמנם, לא נוכל להניח שיווצרו מספיק משרות נוספות כדי שהמשכורות יחד עם אותן שעות עבודה יישארו כמו שהיו, אלא אם כן נניח באופן בלתי מסתבר שבכל ענף יש את אותו אחוז אבטלה ושהמועסקים החדשים אינם בממוצע פחות יעילים מאלה שכבר מועסקים. אבל נניח שזה כן המצב. בואו נניח שבדיוק אותה כמות של עובדים חדשים בעלי אותן מיומנויות נדרשים כן זמינים, ושהעובדים החדשים האלה לא גורמים לעלייה בעלויות. מה תהיה התוצאה של הפחתת שבוע העבודה מארבעים שעות לשלושים (ללא העלאת השכר השעתי)?
על אף שיותר עובדים יהיו מועסקים, כל אחד יעבוד פחות שעות, ולכן, לא תהיה עלייה בשורה התחתונה בשעות שבהן מתבצעות עבודה. ככל הנראה לא תהיה עלייה משמעותית בייצור. סך כל המשכורות ו"כח קנייה" לא יהיו מרובים יותר. כל מה שיקרה, אפילו במקרה הטוב ביותר (שהתנאים הדרושים בשביל שיתקיים ככל הנראה לא יהיו) הוא, שהעובדים שלפני כן היו מועסקים יסבסדו את העובדים שקודם לכן היו מובטלים אכן, העובדים הוותיקים יעבדו כעת פחות שעות; אבל רכישת הפנאי הנוסף הזה במחיר כה גבוה היא לא החלטה שהתקבלה עבור מטרה זו: היא ויתור למען יצירת משרות לאחרים.
מנהיגי הוועדים שדורשים שבוע עבודה מקוצר כדי "לפזר את העבודה" מכירים בכך, ולכן הם מציגים הצעה בה כל אחד אוכל מהעוגה אך משאיר אותה שלמה. הורידו את שבוע העבודה מארבעים שעות לשלושים, הם אומרים, כדי ליצור עוד משרות; אבל פצו על השבוע המקוצר עם העלאה בשכר של 33.33 אחוזים. העובדים שכבר מועסקים, נניח, קבלו עד כה בממוצע $226 לשבוע עבור ארבעים שעות; כדי שימשיכו לקבל את אותם $226 עבור שלושים שעות עבודה, השכר השעתי צריך לעלות בממוצע יותר מ$7.53.
מה הם תוצאות של כזו תוכנית? התוצאה ראשונה והברורה ביותר היא עליית עלויות הייצור. אם נניח שהעובדים, כשהם הועסקו ארבעים שעות בשבוע, קיבלו פחות ממה שאיפשרו עלויות ייצור, מחירים ורווחים, אז הם היו יכולים לקבל את ההעלאה הזאת מבלי להפחית את אורך שבוע העבודה. הם יכולים, במילים אחרות, לעבוד את אותן שעות ולהנות מהעלאה בשכר השבועי שלהם בשליש, במקום לקבל, כמו שהם מקבלים תחת שבוע העבודה בן שלושים שעות, אותו משכורת מלפני כן. אבל אם במסגרת השבוע בן הארבעים שעות הם קיבלו את השכר המקסימלי שהתאפשר בהנתן עלויות הייצור ומחירים (ואותה אבטלה שהם מנסים למצוא לה פתרון היא אולי סימן לכך שהם קיבלו יותר מזה), אז העלייה בעלויות הייצור שתבוא בעקבות העלאת השכר השעתי ב33.33 אחוזים תהיה יותר ממה שהמצב הנוכחי של מחירים, ייצור ועלויות יכולים לעמוד בה.
התוצאה של שכר שעתי גבוה יותר לכן, תהיה אבטלה גבוה יותר ממה שהיה קודם לכן. החברות היעילות פחות לא יחזיקו מעמד, ויפוטרו העובדים הפחות יעילים. הייצור ירד מכל הבחינות. עלויות ייצור גבוהות יותר וחומרים פחות זמינים יגרמו לעליית מחירים, כך שעובדים יקבלו תמורה נמוכה יותר עבור אותו דולר משכרם; מצד שני, הביקוש יצטמק בעקבות אבטלה גבוהה יותר, מה שיגרום לירידה במחירים. מה שקורה בסופו של דבר למחירי המוצרים, תלוי במדינות הממונית הננקטת. אבל אם מדינות של אינפלציה ממונית מקודמת, כדי לתת למחירים לעלות בעבור לשלם את השכר החדש הגבוה יותר, זה בסך הכל דרך מוסוות להוריד את השכר הריאלי, כך שהוא יחזור, במונחים של מוצרים שאפשר לקנות איתו, לערכו הריאלי כמלפני כן. התוצאה זהה למה שהיה קורה כאשר שבוע העבודה מופחת מבלי העלאה בשכר השעתי.
התוכניות לחלוקת עבודה, בקיצור, מבוססות על אותו תעתוע שאנו עוסקים בו לכל אורך הדרך. אלה התומכים בתוכניות מהסוג הזה חושבים על תעסוקה לקבוצה מצומצמת של אנשים בלבד; הם לא עוצרים לרגע ותוהים מה תהיה התוצאה לכולם.
התוכניות לחלוקת עבודה נשענות כמו כן, כמו שציינו בהתחלה, על ההנחה המוטעית שיש כמות קצובה של עבודה בעולם. אין רעיון שיכול להיות יותר מופרך ביסודו מהרעיון הזה. אין הגבלה לכמות העבודה שצריכה להתבצע כל עוד קיימים צורך או רצון אנושי בלתי מסופקים שעבודה מסוגלת לספק. בכלכלת חליפין מודרנית, העבודה המרבית תתבצע כאשר ישרור בין מחירים, עלויות ושכר היחסים הטובים ביותר. בטיב היחסים האלה נדון בשלב מאוחר יותר.