אבות הטמאות, השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, והמצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה, הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרש באויר, ואינם מטמאין במשא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
[עריכה]אבות הטומאות - השרץ. שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני, החולד והעכבר וכו', הן אבות הטומאות לטמא אדם וכלים הנוגעים בהם במותם. ושיעורן לטמא בכעדשה. שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה אבל האברים אין להם שיעור, אפילו פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין. ודוקא כשהוא לח השרץ מטמא, ואינו מטמא יבש, דכתיב (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו מהם במותם, כעין מותם:
ושכבת זרע - דוקא ש"ז דישראל וגדול, אבל דנכרי אינה מטמאה אפילו מדרבנן, דקריו של נכרי טהור גמור. וכן שכבת זרע של קטן נמי לא מטמאה, דכתיב (שם טו) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, איש ולא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד דאין ביאתו ביאה. ושיעורה לרואה, במשהו, אפילו כעין חרדל. ולנוגע, בכעדשה. ודוקא ש"ז לחה מטמאה, דכתיב שכבת זרע, בראויה להזריע. ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות, שמע מינה דאינו אלא ראשון לטומאה, והכי תנן בסוף מסכת זבים, בעל קרי כמגע שרץ, דלא הוי אלא ראשון:
וטמא מת - אדם שנטמא במת. אבל כלים שנגעו במת הן כמת עצמו, והנוגע בהן נעשה אב הטומאה. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנגעו במת, הוו אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה כאדם, כדתנן פרק קמא דאהלות. אבל כלי חרס ואוכלים ומשקים שנגעו במת אין נעשים אב הטומאה. ודוקא ישראל נעשה אב הטומאה כשנגע במת. אבל לא נכרי וכן נפל שנולד בן ח' אינו מקבל טומאה אם נגע במת:
ומצורע בימי ספרו - מצורע שהוחלט באחד מן הנגעים ונתרפא, והוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובשמיני מביא קרבנותיו, ואותם שבעת ימים קרויין ימי ספרו, ומטמא אדם, דנאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספרו, מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:
ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה - מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר יט) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים:
וכלי חרס באויר - כשנפלה טומאה באויר כלי חרס, בין נגעה בכלי בין לא נגעה, נטמא הכלי. ואם נגעה הטומאה בכלי מבחוץ, לא נטמא בנגיעה זו, דכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' יטמא, מתוכו נטמא ואינו נטמא מאחוריו:
ואינם מטמאין במשא - דכל הנך אבות הטומאות דחשיבי הכא כתיב בהו הנוגע ולא כתיב בהו הנושא:
עיקר תוספות יום טוב
[עריכה]
(א)
(על המשנה) אבות. מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאלו אב מטמא אדם וכלים ואלו תולדה אוכלים ומשקים מטמא, אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:
(ב)
(על הברטנורא) אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור. או איש אשר יגע בכל שרץ וגו'. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד וגו'. הר"ש:
(ג)
(על הברטנורא) בנזיר דף נ"ב. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהן, יכול מקצתן ת"ל בהם, הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן, שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן חומט כו':
(ד)
(על המשנה) ושכבת זרע. דמטמא אדם נפקא לן בגמרא דנדה דף מ"ג מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת, זאת תהיה, וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו, שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן מגזירה שוה דבגד ועור, מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בשבת דף ס"ד. הר"ש:
(ה)
(על הברטנורא) כלומר אע"ג דפירש במשנה ג' פרק ד' דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם, אפ"ה קריו טהור, דעבוד ביה רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים:
(ו)
(על הברטנורא) הלכתא הוא ואסמכוהו אקרא בנדה דף ל"ב:
(ז)
(על הברטנורא) דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דשכבת זרע, מאו איש אשר יגע וכו'. רש"י:
(ח)
(על הברטנורא) אבל בר קיימא אפילו של יום אחד מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה משנה ג':
(ט)
(על הברטנורא) בספרי. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע למזה נוגע, דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאיתא התם. ועתוי"ט:
(י)
(על המשנה) במגע. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי כו', ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו, וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו, הנה לא יטמא, לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הר"מ:
