ישראל קדושים/ד

<< · ישראל קדושים · ד · >>

[א] אבל הקדושה המוזכר בתלמודין הוא החסידות דירושלמי (שקלים), שפירש הר"ן שם (בע"ז) דכל מעשיו לשם שמים. ובסוף קידושין פ"ב ריש עמוד א' איתא הכל לשם שמים, לענין שאין צריך כל כך הגדרה מערוה לענין שימוש באשה, ומה דלקח בת ברתיה תותי כנפיו עיין שם. והכונה דמי שכל מעשיו לשם שמים אינו צריך כל כך פרישות מן המותר, שהוא רק מפחד היצר. וכן אמרו בקידושין ל' ב' לענין תורה תבלין ליצר, משל לרופא כו' אכול ושתה מה שהנאתך ורחץ כו' עיין שם. דכששמור מהיצר על ידי התורה יוכל להשתמש בהנאותיו, אכילה ושתיה ורחיצה וכדומה, והיינו על ידי שכל כונתו בקדושה ולשם שמים. וזה פירוש תבלין, שהוא דבר המתבל המאכל ועושה משאינו טוב דבר טוב ומשובח.

[ב] ועיין באור זרוע גדול הנדפס מחדש חלק א' סוף סימן ש"ס, שהביא הא דברכות שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ועונת תלמידי חכמים מערב שבת. וכתב מיהו ההוא עובדא כו' שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו כו' (כתובות סב, ב), משמע דמעליותא הוא שהיה תדיר אצל אשתו, עד כאן. ומפרש כל בי שמשא על בין השמשות דכל יום. ואולי טעמו בזה מדציוה לנהוג אבלות דכפיית המטה וכבר היה בין השמשות, ובמועד קטן כ"ז א' זקיפת המטה חובה. וכל המפרשים משמע דמפרשי כבי שמשי דכל הש"ס, דהיינו ליל שבת, (ונראה לי ראיה לפירוש המפרשים מהסיפור שבירושלמי פ"ג דבכורים ע"ש הוא בענין אחר ומכל מקום איתא שם דהיה בערב שבת ע"ש), וכן הוא בשיטה מקובצת שם בכתובות בשם תלמידי רבינו יונה. והעמודא דנורא שהיה נראה קודם ביאתו היה מבעוד יום, דהיה עדיין פנאי לכפות ולנהוג אבילות שעה קלה. והוה ליה להביא מסנהדרין ק"ז א' אפילו בשעת חליו כו' בכל לילה כו', וכלום יש תלמיד חכם יותר מדוד המלך ע"ה, שהיה ראש התלמידי חכמים שבדורו כמו שאמרו שם ל"ו א' ובכמה דוכתי. ולכאורה משום דמלך יש לו דין טייל, ומזה דמה שאמרו כתובות ס"ב א' כגון רב שמואל בר שילת - דוקא הוא, אפילו שכמותו שהוא תלמיד חכם, וכמו שכתב בשיטה מקובצת שם בשם תלמידי רבינו יונה עיין שם, ולא כהבית שמואל ריש סימן ע"ו, שכתב דלאו דוקא. ויש לומר (לדעת הב"ש) אפילו תימא דעונתו פעם אחת בשבת, כיון דהיו לו שמונה עשרה נשים ונתחייב לכל אחת פעם אחת בשבת, היה בכל לילה, ולאו דוקא שמונה עשרה עונות בכל לילה, רק לכל אחת עונתה, ועל ידי זה היה בכל לילה. ומכל מקום קשה הא דלא יהיו תלמידי חכמים מצויים כו', והרמב"ן קורא לזה נבל על פי התורה, ודעל זה הוא המצות עשה דקדושים תהיו.

[ג] אבל הוא הדבר שדברתי, דאטו אנן מדוד המלך ע"ה ניקו ונגמור, דקרי לנפשיה חסיד, וכמו שהבאתי לעיל מברכות ד' א' לא חסיד אני כו', שלא היה מתענג בתאות כשאר מלכי מזרח ומערב, רק כל מעשיו לשם שמים. וכמו שהבאתי לעיל דלא שלט ביה יצר הרע, וכן הוא בבבא בתרא י"ז ריש עמוד א' ויש אומרים אף דוד, ולאידך נמי יש לומר דלא פליגי אלא אראיה מקרא דלא מכרעא ולא נתפרש גביה בהדיא, ומכל מקום יודה לגוף הענין, וגם סתמא דגמרא דעבודה זרה (ד, ב) הנזכר לעיל כיש אומרים. וכן הוא סתמא דברייתא ברכות ס"א ריש עמוד ב' מהאי קרא דצדיקים יצר טוב שופטן, עיין שם ברש"י דהיצר רע מת, ועיין שם הגירסא ברש"י שבעין יעקב איזה הוספת לשון. ובאבות דרבי נתן פרק ל"ב איתא דניטל מהן יצר רע וניתן יצר טוב, מהך קרא דלבי חלל. וכן הוא על דוד המלך ע"ה בזהר פרשת משפטים ק"ז ריש עמוד ב', ופרשת פנחס רכ"ז ב' עיין שם. ובמדרש איתא שהרגו בתענית, והיינו דעל ידי סגוף היצר והשתדלותו בכל כוחו, על ידי זה הש"י עוזרו אח"כ דאין שולט בו עוד. ועל ידי השתדלותו הוא שזוכה לכך, ולא שהש"י מעצמו מסלק בחירתו ממנו ועושהו כמלאכי השרת, דלא על זה היתה בריאת האדם, וכן הוא בתוספות בבא בתרא שם דבור המתחיל שלשה עיין שם. ואחר שזכה לזה הרי לא הרגיש הנאה גופנית בכל עניני עולם הזה, ולא כיון אלא למצות עונה, וככל מצוות הש"י, ואינו כתלמיד חכם דעלמא שהיה בזה יציאה מקדושה.

[ד] ואף על גב דגם כל תלמידי חכמים לא חשידו לעבור אמצות עשה דקדושים תהיו שיצטרכו לגדר הטבילה, דגם תקנת הטבילה קילא ממצות עשה דאוריתא. והגם דאמרו שם בברכות כ"ב א' דגדרו בזה גם מעבירה, ומייתי מעשה עיין שם. כבר יישב זה רש"י שם דבור המתחיל שתבע אשה - פנויה היתה וחכמים גזרו כו', רצה לומר דפנויה שאין מופקרת לא אסורה מן התורה, כדעת ראב"ד פרק א' מאישות (ה"ד), ומכל מקום מדרבנן אסירא והוא בכלל גזרת היחוד, וכמו שכתב הרדב"ז בישנות סימן רכ"ה עיין שם, ועל כן הועיל לו עוד תוספת איסור דרבנן שאח"כ. ויש להוסיף עוד דלמי שלא הוחזק ברשע ידוע דאין היצר הרע מסיתו מיד לעבירה, אלא שמשכיח ממנו חומר האיסור ומראה לו פנים שאינו עבירה כלל. דעל כן אמרו נדרים ח' א' נשבעין לקיים המצוות, ובויקרא רבה פרשה כ"ג ומדרש רבה רות על הפסוק חי ה', איוסף דוד ובועז ליצרן נשבעו, ואף דמושבע ועומד מהר סיני, רק היצר מראה לו שהוא היתר ואין עובר אשבועת הר סיני, על זה מועיל השבועה. וכיוצא בזה שם היה נדמה לו דמותרת בתורת פלגש וכיוצא, והועיל גדר דתקנת עזרא. והכי נמי הני תלמידי חכמים, שחושבים על ידי תורתן נתתבל היצר רע ועד שאין שולט בהם, כמו שהוא באמת כח התורה, וכמו שאמרו בשוחר טוב מזמור קי"ט על פסוק בלבי צפנתי מי שהתורה בלבו אין יצר רע שולט בו ולא נוגע בו. אבל דייק למי שהתורה בלבו, והיינו אילין דשבילין דאוריתא כבישון בלבהון, כמו שאמרו בויקרא רבה ריש פרשה י"ז על פסוק מסלות בלבבם. ותורתו של דואג היתה כולה רק משפה ולחוץ, כמו שאמרו בסנהדרין ק"ו ב', עיין שם ברש"י דבור המתחיל עלי פיך - ולא בלב, וכדמסיק שם אלא הקב"ה לבא בעי. וכמו שאמרו בחגיגה ט"ו סוף עמוד ב' טינא היתה בלבם. והיינו על ידי שלא היה בהם יראת שמים, וכמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק למה זה מחיר וגו' ולב אין.

[ה] ובענין הכניסה בלב, שהוא לתלמידי חכמים בעלי יראת שמים, יש מדרגות מדרגות עד החקיקה הגמורה בלב, על דרך שיהיה לעתיד על לוח לבם אכתבנה, שהוא בהסרת לב האבן וביטול היצר לגמרי לעתיד, שזכו לה בעולם הזה רק אבות העולם אברהם יצחק ויעקב ודוד המלך ע"ה. אבל מכל מקום גם קצת גדולי חכמים זולתם זכו לקצת מאותה המדרגה, כדרך שאמרו בכתובות י"ז א' אי דמיא עלייכו ככשורי, ובנדה י"ג סוף עמוד א' אין זה ילוד אשה, ומפני כן לא הוצרכו להגדרות כל כך שגדרו בשאר בני אדם כדאיתא התם. וכיוצא בזה עולא דמנשק לאחותא בשבת י"ג סוף עמוד א', עיין שם בתוספות דבור המתחיל ופליגי, וכיוצא בזה בחידושי הרשב"א יבמות ל"ז ריש עמוד ב' דרבנן זהירי. ועיין שם (בהרשב"א) דהרמב"ם כתב זה בסתם תלמיד חכם, ועיין בהרב המגיד פרק י"א מהלכות אסורי ביאה הלכה י'. ובאמת אין ראיה מרב ורב נחמן דרב גוברייהו לכל תלמידי חכמים. ועיין בהריטב"א סוף קדושין, דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו כו', ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש. והיינו דרבי יוחנן יתיב אשערי טבילה (ברכות כ, א), ורבי אבהו דנפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליהו כו' (כתובות יז, א), וכמה מרבנן דמשתעו עם מטרוניתא בחדר סגור, דעברי איחוד, כההוא דשבת (קכז, ב), ורבי אחא דנקיט כלה אכתפיה (שם בכתובות). אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן, כדחזינן בשמעתין (עכ"ל הריטב"א). ובגמרא שם פ"א א' ברב עמרם חסידא, נקרא חסיד בשם מיוחד כך בין האמוראים על ידי התגברותו על היצר רק על ידי הכסיפה שבחר לעצמו בעולם הזה כדי לינצל ממנו, ובזה זכה אחר כך דנפיק מיניה לגמרי. אבל עיקר שליטתו אדרבא בתלמידי חכמים יותר, וכל הגדול עוד יותר, כמו שאמרו בסוכה נ"ב סוף עמוד א'.

[ו] אלא שמכל מקום גם בכלל תלמידי חכמים בענין הקידוש במותר עדיפי מעמי הארץ, ויש דאינם צריכים הגדרה כל כך, כההוא דשבת פ"ו סוף עמוד א' ישראל קדושים כו' תלמיד חכם כו' עיין שם ברש"י, וקדושת תלמידי חכמים מצד התורה להיות קדושים, אף שאמרו עליהם כשאר ישראל קדושים, ומכל מקום הם זהירי וקדושי. וכיוצא בזה מצינו בשאר עניני גזרות שם קל"ט ב' צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה. ובירושלמי פרק א' דשבת ריש הלכה ב' מתניתין בעם הארץ, מה דתני רבי חייא בחבירין, עיין שם בקרבן העדה דעם הארץ צריך הרחקה יתירה. ובריש פרק ד' דתענית (ירושלמי) אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת, אנא מסתכלנא (בכהנים) ולא מסחנא דעתאי, והובא בתוספות חגיגה ט"ז א' דבור המתחיל בכהנים. וזה על דרך שאמר שלמה המלך ע"ה אני ארבה ולא אסיר, אלא דההיא אדברי תורה, שהיא כוללת כל הנפשות ואי אפשר לבטל אות אחת מדברי תורה, מה שאין כן בגזרת חז"ל, על זה שיודע בעצמו לא גזרו. ומכל מקום היינו רק רבי חגי דרב גובריה. ואף במה שאמרו סתם צורבא מרבנן לא גזר, כתב בהרב המגיד פרק כ"ג משבת הלכה ג' דהרמב"ם לא כתב זה משום דאין צורבא מרבנן מצוי האידנא. וצריך עיון מזה על דעת הרמב"ם והרב המגיד בהלכות אסורי ביאה הנזכר, דכתבו הדין לתלמיד חכם אף במה דאמרו בגמרא רק ארב ורב נחמן ולא לסתם צורבא מרבנן. ומכל מקום, הואיל וכל תלמיד חכם מרגיש בעצמו קצת קדושה יתירה מיהת על ידי התורה, שאינו כעם הארץ לענין הקידוש במותר, על ידי זה יוכל היצר להתעותו שכבר הגיע לגדר שאינו צריך כל כך פרישות מהמותר, ואפילו לא יפרוש אינו נבל.

[ז] ועל כן אמרו לשון נקיה - כתרנגולים, שאמרו בעירובין ק' סוף עמוד ב' למדנו דרך ארץ מתרנגול, שהוא נוהג במדת דרך ארץ. ועיקר הזווג נקרא דרך ארץ בסוף נדרים צ"א ב' צערתן בדרך ארץ, ובגיטין ע' א' מי שאינו בקי בדרך ארץ, שמונה רובן קשה ודרך ארץ, וכן אמרו קדושין ב' ב' ביאה אקרי דרך, וגם בנדה ט"ז ב' דרשו מקרא דבוזה דרכיו, עיין שם ברש"י דבור המתחיל בוזה, וכן בברכות י"א א' ממעט מהאי טעמא מבלכתך בדרך חתן, דדרך היינו דרך ארץ, כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א'. ודרך ארץ נקרא מה שהוא צריך לישוב הארץ והעולם, דלא תוהו בראה, ולהיות ביתו מיתבא יתיב על ידי זה, דזהו כל ענין דרך ארץ בכל מקום - העסק בישוב העולם, כדרך שאמרו ברכות ל"ה ב' הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ובקדושין מ' ב' מי שאינו כו' בדרך ארץ אינו מן הישוב. וההשתקעות בתאות מה שאין צריך לישוב העולם, הוא היפך מדת דרך ארץ. ועל כן בחר אברהם אבינו ע"ה בארץ ישראל, שראן עוסקין בניכוש כו', ולא כאותן האוכלין ושותין ופוחזין, כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ל"ט, שראה שהן בדרך ארץ הקודמת לתורה, והבין מזה דאותה הארץ היא המוכנת לתורה, כי אם אין דרך ארץ אין תורה כמו שאמרו פרק ג' דאבות.

[ח] ובמסכת כלה איתא שאלו את רבי אליעזר כו' והלא כל בני ישראל יש להם דרך ארץ (ע"ש הגהות הגר"א), אמר להם חס ושלום, כל מי שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ. ורצו לומר דעל ידי מדת דרך ארץ גם כן אין מתכון לפריצות, ומרוחק מהרהורים, ואין צריך להגדרות כל כך במותר. והשיב כל מי שאין כו', דאם אין תורה אין דרך ארץ גם כן, ואפילו מי שיש בו דרך ארץ. דגם השואלים לא אמרו דבר שאינו, דלא היו מזכירין דעת ריקים, אבל כן האמת, דכל ישראל ואפילו הריקים הם בדרך ארץ שקדמה לתורה, שכן עתידין לזכות לעתיד מיהת לתורה, כמו שנאמר כי כולם ידעו את ה'. אלא שמכל מקום, כל זמן שלא נכנס עדיין הדברי תורה בלבו גם הדרך ארץ שלו אינו דרך ארץ גמור המצילו מן השקיעות בהיפוך תוקף הסתת היצר, דדבר זה אינו אלא על ידי התורה. ומי שהתורה עוברת תוך פיו מיהת, אף שלא נקבע עדיין בלב הוא בדרך ארץ מיהת, ויכול להציל עצמו גם מתוקף היצר על ידי מדת דרך ארץ, כדרך שניצל רב עמרם חסידא על ידי הבושה, שהוא גם כן ממדת דרך ארץ, שלא לעשות כן בפני בני אדם על כל פנים. דעל כן אמרו נדרים כ' א' כל המתבייש לא במהרה חוטא, ושאין לו בושה לא עמדו אבותיו על הר סיני. דשאין בו דרך ארץ סימן שאין בו ריח תורה גם כן מורשה מאבותיו, דאז היה בו מושרש על כל פנים מדת דרך ארץ, הקודמת לתורה בלבבות בני ישראל. שזהו משלושה סימנים דבני ישראל שאמרו ביבמות ע"ט א', שהם שלושה עקרי מדות דרך ארץ הקבועים בכל לבבות בני ישראל בטבע תולדתם, דעל ידי זה הם כלי לקבל דברי תורה. אלא דהדרך ארץ שבטבע אינו מסלק הבחירה ורק לא במהרה חוטא, אבל אם יתקפנו יצרו יוציאו מן העולם ח"ו, רק על ידי התורה יקבע בו הדרך ארץ על כל פנים. שאפילו אין כחו יפה פעמים לכבשו על פי התורה, כי בהכנסת הרהורין בלב הוא מבטלו מדברי תורה, מכל מקום נשאר הדרך ארץ הקודם לתורה, לכבשו על פי המדת דרך ארץ. וכן אף כשמתעהו היצר שכונתו לקדושה ולשם שמים, לבטל הרהורין וכיוצא בענין הפריצות במותר, הרי כפי מחשבתו מיהת הוא בדרך ארץ, ועל כן נקרא כתרנגולין לענין המדת דרך ארץ. ומכל מקום הוא לגנאי גם כן, שאינו אלא כדרך גבר בעלמא בלי שום קדושה, מה שאין כן הקדוש באמת, שכונתו באמת לאמיתו למצוה לבד, כדוד המלך ע"ה שלא בטל עונתו (סנהדרין קז, א), וכיהודה בריה דרבי חייא (כתובות סב, ב) דגם כן הגיע למדרגה גדולה מהקדושה.

[ט] כי מצינו בבבא בתרא ע"ה א' פליגי תרי מלאכי ברקיע (עיין שם גבריאל ומיכאל אני הגהתי מיכאל וגבריאל וכן הוא בילקוט ישעיה סימן של"ט ובשוחר טוב ריש מזמור פ"ז וכן הוא סדרן ובשרשן שהם מחסד וגבורה כנודע) ואמרי לה תרי אמוראי יהודה וחזקיה, כי הן דוגמת אותן המלאכים, וכמדומה דראיתי כן באיזה ספר בשם האריז"ל, ובבבא מציעא פ"ה ב' דרבי חייא ובניו כאבות. ונראה לי דהוא נגד יעקב אבינו ע"ה מדת האמת זו תורה, דעביד דלא תשתכח מישראל, כמדת שפת אמת התכון לעד ולא עד ארגיעה. ועל כן כי אייקר תלמודיהו ובעו לאדכוריה אמרו ברכות י"ח ב' ידע אבון בהאי צערא, דזה היה כל עסקו וכחו, שלא תשתכח תורה, ועל ידי שהזכירו מעט מידיעת אביהם חשבו לעורר מדרגתו, דעל ידי זה יוכלו לזכור. וזהו מדרגת יעקב אבינו ע"ה לא מת, דמדת האמיתות הוא שלא יהיה לו ביטול כלל לעולם. ובניו הם תרין דרועין, יהודה דוגמת מיכאל מימין, וכן אמרו במועד קטן כ"ה סוף עמוד א' דגני יהודה מימיניה וחזקיה משמאל. וזה (יהודה) אחיזתו במדת החסד לאברהם, שהוא שלמות כל תאותיו בקדושה לשם שמים, כמו שנאמר תאות אדם חסדו כנודע. ועל כן אמרו עליו גם כן לא ביטל עונתו, כי לא היתה לו שום כונה אחרת, רק למצות עונה, ואז הרי הוא ככל המצוות שהם הנותנות קדושה בלב בני אדם, ועל ידי זה אדרבה היתה נתוספת קדושה בלבבם.

[י] וזהו הסימן לאדם שהגיע למדרגה בקדושה שלא יכול יצרו להתעותו באיזה תאוה שאין כונתו לגרמיה רק לשם שמים, כאשר הוא מרגיש על ידי זה רוח קדושה מתעורר בקרבו. כי המצוות מכניסות קדושה בלב האדם לפניהם ולאחריהם, שגם קודם העשיה כשמכין עצמו מכשירי מצוה מכלל המצוה, שהרי לרבי אליעזר (שבת קל, א) אפילו דוחות שבת כשאי אפשר לעשותם מערב שבת. ומשהגיע זמן המצוה וחיוב עשייתה, משמע קצת מדברי הר"ן בחידושיו לבבא מציעא ל' סוף עמוד א' והובא גם כן בנמוקי יוסף שם פ"ב דע"ו ע"ב, דהליכתו לעשותה וכיוצא מכלל גוף המצוה נחשב לגמרי לדברי הכל גם לדחות לא תעשה. ועל כל פנים לדברי הכל גם מכשירין גמורין, אף שאינן מגוף המצוה לדחות לא תעשה, מכל מקום שם מצוה מיהת עליהן, כיון דהם הכנה למצוה. והרי אפילו הנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה כדתנן מכות ה' סוף עמוד ב', והכי נמי דבר הנטפל למעשה המצוה הוא כמצוה להכניס קדושה בלבו, שזהו הקבול שכר דשכר מצוה מצוה, דעל ידי התעוררות הקדושה בלב מתעורר להוסיף מצוות. מה שאין כן כשרוח עועים התעהו, שהוא היפוך הקדושה, שאינה אלא על ידי הגדרה וריחוק מתאות, וכמו שנתבאר.