ישראל קדושים/ג
[א] ומהו הקידוש במותר, אמרו בתורת כהנים [ר"פ קדושים] "קדושים תהיו - פרושים תהיו". ופירש ברמב"ן על התורה שם "דהוא מצוה בפני עצמה, לפרוש מן המותרות ושלא יהיה נבל על פי התורה, וכדרך שאמרו (ברכות כב, א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. וכן בשאר ענינים" יעויין שם באורך[1]. והביא ראיה מנזיר שנקרא קדוש על שם פרישותו, וכן כתב ראיה זו המהרש"א בחדושי אגדות (יבמות כ, א) עיין שם. ובויקרא רבה (פ' כד) איתא "כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, הדא הוא דכתיב קדושים תהיו". וכלשון זה גם כן בתורת כהנים [סו"פ קדושים] על פסוק והייתם לי קדושים. והנה דחשיב בתרתי פרושים וקדושים, אלא שמכל מקום כיילינהו תרוייהו בקדושים דקרא. וגם בסדר המדרגות ב(עבודה זרה כ, ב) חשיב פרישות וקדושה בתרתי. ופירש רש"י: פרישות - אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו, ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה. ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן, לפרוש מכל מיני תאות, כמשמעו של מלת פרוש. וב(סוטה כ, א) אשה פרושה ומכות פרושים, עיין שם בגמרא [כב, א] וברש"י על אשה, ושם (כב, ב) שבעה פרושים הן כו' עד שעושים מעשה זמרי כו', שבזה הוא עיקר הפרישות. ובלשון הכתוב גם זה בכלל קדושה, דזהו אתחלתא דקדושה, מה שאדם מקדש עצמו מלמטה הוא על ידי שפורש מתאותיו המותרות, אבל בלשון חכמים בתלמודין חלוקין לשניים.
[ב] ובירושלמי פרק א' דשבת [סוף ה"ג וסוף פ"ג דשקלים] איתא גם כן הני מדרגות דרבי פנחס בן יאיר, ולא חשיב שם פרישות, וכן הוא גם בריש שיר השירים רבה. ועיין שם הסדר קדושה במקום פרישות דתלמודין, ומייתי קרא דטהרו וקדשו, וחסידות היא האחרונה שם[2]. ומהרש"א בחדושי אגדות שם תפס נוסחא זו עיקר עיין שם, וגם מהרי"ב בגליון הגמרא הגיה שם נוסחת תלמודין. ואמת מדברי רש"י דבור המתחיל אז (דברת בחזון לחסידיך) - ולא נאמר ליראיך ולענויך, ולא אמר טפי לקדושיך משמע גם כן קצת כן, ומכל מקום אין בזה הכרע כל כך. וכבר נודע דברי הקדמונים שאין להגיה הספרים בקל כל כך, והגם דמצא כן בעין יעקב ורי"ף, נודע כמה שנויים יש בכמה דוכתי בין נוסחותיהם, שהם נוסחא ספרדית, לנוסחות תלמודא דידן, שהוא נוסחות אשכנזית וצרפתית. ואע"פ שהרמב"ן, שהיה מבני ספרד, משתבח תמיד בנוסחאות הספרדיות במלחמות ובחידושיו בכמה מקומות, הרא"ש שהיה מצאצאי אשכנז כתב בתשובה דלבני אשכנז התורה ירושה מדור דור וקבלתם עדיפא מקבלת בני ספרד. ומה גם בנוסחת התלמוד אין להזניח נוסחא המקובלת בידינו מאבותינו, וגם מה שכתב מהרי"ב מסוטה אף הוא איננו בנוסחתנו כל עיקר שם, ובודאי גם הוא נוסחא ספרדית.
[ג] ולדעתי נוסחתנו בכאן אפשר לקיימה שפיר, והירושלמי שהקדים קדושה כונתו לאתחלתא דקדושה, והוא הפרישות שבתלמודין במקומה. ודבר זה אין כבד כל כך על הגוף, שביד האדם לשלוט על יצרו ולבלום תאותיו כרצונו. אבל הקדושה שבתלמודין, השנויה באחרונה, שאי אפשר לבוא לה אלא בסוף כל המדרגות, הוא ענין אחר. ונראה לי דהירושלמי קרי לזו חסידות, דאין כונתו בה לחסידות דתלמודין, שהכונה בו לחסידות המורגל בכל מקום, דרוצה לומר המחמיר על עצמו בדבר המותר על פי הדין. והנה זה כמו הפרישות מן המותר, אלא שזה רק בעניני תאות ובשב ואל תעשה, והחסידות בכל ענינים ובקום ועשה גם כן. והירושלמי כייל תרוייהו בקדושה, שהוא לקדש עצמו לפרוש ולהחמיר על עצמו בדבר המותר, והחסידות שנה באחרונה.
[ד] וכפי הגירסא בירושלמי שבת וכן הוא ברי"ף בעבודה זרה חסידות אחר רוח הקודש, על כן ונתתי רוחי בכם - היינו חסידות, כמו שכתב הר"ן שם, צריך לומר דדבר זה אינו אלא על ידי מה שהקב"ה נותן רוחו בו, וזהו עצמו שלמות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה. ותלמודין חשיב רק המדרגות שביד האדם להשיג בהשתדלותו. וזה מה שהש"י נותן הוא שלמות החסידות הגדולה מכולן, שזוכין לה בעלי רוח הקודש. וכדוד המלך ע"ה, רבן של בעלי רוח הקודש, דקרי לנפשיה חסיד כמו שאמרו ברכות ד' א' זכה להיות לבו חלל בקרבו, שלא שלט בו יצר הרע, כמו שאמרו בעבודה זרה ד' סוף עמוד ב'. ודבר זה אינו אלא על ידי שהקב"ה עוזרו, כמו שאמרו בסוכה נ"ב ריש עמוד ב', אלא שאין הקב"ה עוזר אלא למי שבא ליטהר, דהמשפט להיות מסייעין לו, כמו שאמרו יומא ל"ח סוף עמוד ב'. ומייתי שם לפני זה הא דרגלי חסידיו ישמור, דצריך שישתדל בפרישות וחסידות בדבר המותר, כדי לזכות לשמירה וסיוע שמלמעלה, במה שהוא אין יכול להעזר מעצמו גם אחר כל השתדלותו בפרישות וחסידות האפשר. אז הש"י שולח עזרו מקודש מקידוש מעשים שיש בו, ואת רוחו יתן בקרבו, דעל ידי זה הוא העזר, כענין שנאמר (יחזקאל יא, יט) ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן וגו'. ותלמודין לא חשיב מה שאינו מהשתדלותו אלא רוח הקודש.
- ^ רמב"ן ויקרא יט, א: ""...לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה, ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו...""
- ^ עבודה זרה כ, ב: "תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך".