ישראל קדושים/ב
[א] ועיקר הקדושה - קדש עצמך במותר לך, דדבר האסור מאן דלא עביד הכי רשע נמי מקרי, כמו שאיתא [יבמות כ, א]. וצריך לומר מה שאיתא [ברכות י, ב] ומשרתו אין קדוש - שאחזה כו'. לא שאחזה במתכוון להנאתו, דההוא לא שייך שאינו קדוש דאפילו רשע נמי מקרי, דאפילו המרצה מעות כו' כמו שאיתא בעירובין [יח, ב]. אלא שכשבא להדפה נזדמן שאחזה כו'. ולמי שהוא קדוש לא יזדמן כך. ומה שאמר חד מאן דאמר בויקרא רבה [כד, ו] ובירושלמי [פ"ב דיבמות ה"ד] איש קדוש הוא - שלא הביט בה. אולי יש לחלק בין הבטה להסתכלות האסור בעבודה זרה [כ, סע"א], על דרך שאיתא במגן אברהם [סי' קכח ס"ק לה] עיין שם. אך לפי זה מאי פריך בעבודה זרה שם אדרבן שמעון בן גמליאל דראה כו', ועל כרחך דכל ראיה בעלמא גם כן אסור. וצריך לומר הך הבטה על דרך שאיתא שם [בע"ז כ, רע"ב] אדרבן שמעון בן גמליאל קרן זוית הואי, ואיש קדוש עוצם עיניו בכהאי גונא דאניס גם כן, כמו שאיתא בבבא בתרא [נז, ב]. ושם כשעומדות על הכביסה, זה גם רבן שמעון בן גמליאל עביד, אבל בפניה בעלמא ושלא בכונה היא קדושה יתירא דחזיא ביה באלישע. ואף דבלשון הכתוב הבטה היא בכונה, כמו שפירש רש"י [פ' חוקת כא, ח], לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.
[ב] ואף איסורין דרבנן לא שייך לקרות המקיים קדוש, כמו שאמר רבא ביבמות שם. ומה דמסיק מכל מקום דאיסור קדושה, רוצה לומר איסורין דרבנן דקדש כו', הכונה דנהי דאחר שגזרו חכמים שוב הוא עלינו ככל איסורין דהעובר נקרא רשע, מכל מקום האיסור מצד עצמו, מצד תחלת תקנת חכמים שהיה עדיין היתר וחכמים באו לאסרו, שהם כיונו בזה לגדור ולקדש במותר כדי להוסיף קדושה בלבבות בני ישראל, יש לקראו איסור קדושה, שעל כן אסרוהו כדי להוסיף קדושה במותר. ואף איסורי תורה, תחלת ציוויין שהיה עדיין היתר והש"י אסרן היה בשביל כן, לקדש את בני ישראל.
[ג] וזהו שכתב רש"י [ר"פ קדושים] לפרש קדושים תהיו - פרושים מן העריות והעברות, והרמב"ן חלק עליו, דאין מדבר כאן מעבירות האסורות עיין שם. ובהרב אליהו מזרחי שם כתב דלא ידע למה נטה מפירוש רש"י ושם מחלוקת בין המדרש ויקרא רבה לתורת כהנים יעויין שם. ונראה דאשתמטיה גמרא דיבמות הנזכר דמסייע להרמב"ן, ומשם לקח זה. דאף לאביי שם רק המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, וכמו שכתב הרב המגיד פרק א' מאישות הלכה ד', דאיסורי דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בהו עיין שם. אבל דברי תורה לכולי עלמא לא שייך לקרות קדוש. והמדרש ויקרא רבה הנזכר לעיל לא פליג אתורת כהנים, דאדרבה גם הוא מסייע להרמב"ן, דדייק בלישניה גדר ערוה, כל שגודר עצמו כו'. ובכל מקום גדר היינו הגדרות מוסיפות על גוף האיסור, שבודל ופורש עצמו מכל סביבותיו גם כן, כגדר שעושין לכרם חוץ לאילנות שלא יקרב זר לתוכם, וכדרך שאמרו בחולין [קי, א] בקעה מצא וגדר בה גדר. ברכות [כב, סע"א] גדר גדול גדרו בה. שבת [טז, ב] גדר מי חטאת, וכן בכמה דוכתי. ואין נקרא קדוש ונמצא קדושה אלא מי שמוסיף לו גדרים שלא יבוא לאיסור ערוה נוספות על גוף האיסור שאסרתו תורה.
[ד] אבל ישוב דברי רש"י נראה על דרך שאמרו לרבא ביבמות שם במסקנא בדרבנן, הכי נמי בשל תורה מצד תחלת האזהרה, שמצד המזהיר השי"ת שהיה הדבר מותר והוא בא לאוסרה עלינו, הוא בא לקדשנו במותר לנו, וכונתו היתה שנהיה על ידי זה קדושים. ונגד כלל האומות שבעולם נקראו כלל ישראל כולם שקבלו התורה קדושים, וכמו שנאמר קודש ישראל לה', כל אוכליו יאשמו. ובין ישראל עצמן, נגד הני בריוני העבריינים העוברים על דברי חכמים, נקרא המקיים דברי חכמים קדוש. וזה טעם דאביי, אלא דלא ניחא ליה לרבא להעמיד כן לשון המשנה, דלא דברו מפריצים העוברים על דברי חכמים. ובין כשרי ישראל נקרא קדוש מי שגודר עצמו עוד במותר. ובין הגודרין עצמן גם כן יש מי שנקרא קדוש ביניהם, כשהוא גודר עצמו ביתר שאת, מה שאין כל הגודרין גודרים עצמן. וכמו שאלישע נקרא איש קדוש בדורן של נביאים, ורבינו הקדוש בין התנאים, ומפורש בשבת [קיח, ב] דשום תנא לא היתה לו המעלה והגדרת הקדושה בשמירת הברית שהיתה לו, דאם כן היה נקרא גם הוא קדוש יעויין שם. ובימיו דרבי היה קהלא קדישא שבירושלים שהיה רבי אומר שמועות מהם, ביומא [סט, א], שהם היו בימיו וקשישי מיניה כמבואר בביצה [כז, א] וברש"י עי"ש. כי היה באותו דור התפשטות קדושה בישראל, ובין כלל ישראל קדושים הצדיקים והחסידים נתייחד לקדושה אותו קהל קדושים שבירושלים. וזכה רבי להיות קדוש בין קדושים האלה. כי הקדושה היא מדרגות מדרגות, כמו שיש קודש וקודש הקדשים, וכן בנפשות.
[ה] ובדור המדבר נבדל אהרן להקדישו קודש הקדשים, דאף שכל העדה היו כולם קדושים כמו שאמר קרח, מכל מקום יש קדוש בין קדושים גם כן, ואשר יבחר בו ה' הוא הקדוש בין עדה כזו שכולם קדושים. וכן הולכים המדרגות עד תכלית הקדושה, שהוא קדושתו יתברך שלמעלה מקדושתנו, שאי אפשר להיות כמוהו, כמו שאמרו בויקרא רבה [סוף פרשה כד]. מה שאין כן המלאכים, אף שהם גם כן קדושים בתכלית, שהרי אין בהם יצר רע ותאוה כלל, מכל מקום אפשר לבני אדם להיות כמוהם. ולעתיד יהיו צדיקים לפנים ממלאכי השרת, כמו שאיתא בירושלמי [סוף פרק ו' דשבת ה"ט], והיינו כשיתבטל היצר הרע גם מבני אדם, כמו שאיתא בסוכה [נב, א], ואז כל הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו. והך יאמר, דהיינו שאחרים יאמרו כן, היינו מלאכי השרת, כי אז יהיו בני ישראל לבד בעולם, דה' בדד ינחנו וגו', וקדושתם יהיה למעלה מקדושת המלאכים, עד שמי שנחשב לנשאר ונותר בירושלים יאמרו הם לו קדוש, שיהיה נקרא ביניהם בשם קדוש סתם כפי ערך קדושתו נגדם. ומזה נדע כמה מדרגות יש בקדושה, ורק להיות כמוהו כביכול זה אי אפשר.