ירושלמי נדרים ד ו

<< | ירושלמי · מסכת נדרים · פרק ד · הלכה ו | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה

מתניתין

המודר הנייה מחבירו לפני שביעית^[1], לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות^[2].

ובשביעית^[3], לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות^[4].

נדר הימנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות.

ובשביעית, יורד ואוכל^[5].

גמרא

וירד?^[6]

כדאמר רבי שמעון בן יקים^[7]: שלא ישהא^[8].

רבי יוחנן פתר מתניתא: המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, אינו יורד^[9] לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות; ובשביעית, לא ירד לתוך שדהו, ואוכל מן הפירות; ואם נדר בשביעית, יורד ואוכל.^[10]

רבי שמעון בן לקיש פתר מתניתא: המודר הנייה מחבירו לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות^[11]. ואם נדר בשביעית, לא יורד בתוך שדהו, אבל אוכל מן הפירות. נדר ממנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות; ואם נדר בשביעית, יורד ואוכל.

ותייא דרבי שמעון בן לקיש כרבי יוסי; דו רבי יוסי אומר^[12]: מפני שקדם נדרו להפקירו, כן רבי שמעון בן לקיש אמר: שקדם נדרו להבקירו^[13], ולא הבקירו לנדרו^[14].

רבי יונה, רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן: מודה רבי יוסי בהבקר תורה שהוא מותר^[15].

ביאורים והערות

^ פירוש, שהדירו חבירו לפני שביעית.
^ ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיין: לרבי יוחנן מיירי דווקא לפני שביעית, ולריש לקיש – אפילו בשביעית, כדלקמן.
^ לרבי יוחנן היינו: כשהגיע שביעית, ולריש לקיש היינו: אבל הדירו חבירו הנאה בשביעית,
^ כיוון דרחמנא אפקרינהו לפירות, אין ביד המדיר לאסור על המודר לאוכלן.
^ לריש לקיש, קאי רק על מודר ממנו מאכל; ולרבי יוחנן, קאי על שניהם, כדלקמן.
^ מקשה על בבא שניה, דבשביעית לא יורד לתוך שדהו; דהא כיוון שהפירות הפקר, הרי ברשות הוא נכנס לאוכלן, ואין ביד המדיר כוח לאסור.
^ לעיל הלכה ד.
^ הכא נמי, שלא ישהא יותר מכפי שצריך ללקיטת הפירות.
^ לפני שביעית. ובר"ן בבבלי ביאר דמילתא דפשיטא היא, ואגב דבעי למיתני דכשהגיע שביעית אינו יורד, אבל אוכל מן הנוטות, תנא ברישא דאינו יורד ואינו אוכל.
^ כלומר: סיפא דקתני: ובשביעית יורד ואוכל – על שתי הבבות קאי, הן על הרישא במודר הנאה, והן על הסיפא במודר מאכל.
^ אפילו בשביעית, דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, וכסוגיית הבבלי.
^ לקמן הלכה י.
^ שנדר לפני שביעית, אז אסורין הפירות אף בשביעית.
^ ולפיכך אמרה המשנה דאם הדיר בשביעית, מותר לחבירו לאכול הפירות, דאין ביד המדיר לאוסרן לאחר שהפקירן.
^ ואפילו נדר לפני שביעית והגיע שביעית, התורה הפקיעה נדרו, לפי שמצוות שביעית ניתנה בתורה קודם לנדרו של זה; ודווקא בכהאי גוונא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אבל בעלמא אוסר.
ולפי זה אפשר דלרבי יוחנן, אם מכר אדם או נתן במתנה את שדהו מעכשיו ולאחר ל', וחזר והדיר את חבירו משדה זו, בא המכר ומפקיע הנדר, לפי שהמכר קדם לנדר. וצ"ע.

[1] פירוש, שהדירו חבירו לפני שביעית.

[2] ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיין: לרבי יוחנן מיירי דווקא לפני שביעית, ולריש לקיש – אפילו בשביעית, כדלקמן.

[3] לרבי יוחנן היינו: כשהגיע שביעית, ולריש לקיש היינו: אבל הדירו חבירו הנאה בשביעית,

[4] כיוון דרחמנא אפקרינהו לפירות, אין ביד המדיר לאסור על המודר לאוכלן.

[5] לריש לקיש, קאי רק על מודר ממנו מאכל; ולרבי יוחנן, קאי על שניהם, כדלקמן.

[6] מקשה על בבא שניה, דבשביעית לא יורד לתוך שדהו; דהא כיוון שהפירות הפקר, הרי ברשות הוא נכנס לאוכלן, ואין ביד המדיר כוח לאסור.

[7] לעיל הלכה ד.

[8] הכא נמי, שלא ישהא יותר מכפי שצריך ללקיטת הפירות.

[9] לפני שביעית. ובר"ן בבבלי ביאר דמילתא דפשיטא היא, ואגב דבעי למיתני דכשהגיע שביעית אינו יורד, אבל אוכל מן הנוטות, תנא ברישא דאינו יורד ואינו אוכל.

[10] כלומר: סיפא דקתני: ובשביעית יורד ואוכל – על שתי הבבות קאי, הן על הרישא במודר הנאה, והן על הסיפא במודר מאכל.

[11] אפילו בשביעית, דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, וכסוגיית הבבלי.

[12] לקמן הלכה י.

[13] שנדר לפני שביעית, אז אסורין הפירות אף בשביעית.

[14] ולפיכך אמרה המשנה דאם הדיר בשביעית, מותר לחבירו לאכול הפירות, דאין ביד המדיר לאוסרן לאחר שהפקירן.

[15] ואפילו נדר לפני שביעית והגיע שביעית, התורה הפקיעה נדרו, לפי שמצוות שביעית ניתנה בתורה קודם לנדרו של זה; ודווקא בכהאי גוונא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אבל בעלמא אוסר.
ולפי זה אפשר דלרבי יוחנן, אם מכר אדם או נתן במתנה את שדהו מעכשיו ולאחר ל', וחזר והדיר את חבירו משדה זו, בא המכר ומפקיע הנדר, לפי שהמכר קדם לנדר. וצ"ע.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]