יסוד ושורש העבודה/א/ז

פרק שביעי

למען אחי ורעי אדברה נא הפעם ואודיעה נא אתכם את שאהבה נפשי ותדעו נאמנה, שאי אפשר שיבוא האדם לתכלית העבודה זו השרשית והעיקרית הנ"ל, אם לא כשירגיל את עצמו לקיים בתמידית שני מצוות עשה כלליות שבתורה הקדושה, האחת מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח, ובאמת אמר עליה רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט ד). והב' תלויה בה, והיא מצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו). ושניהם נאמרו בפרשת קדושים, כי קדוש יאמר לו, כשיתמיד האדם בהם בוודאי יבוא למדריגה עליונה להקרא קדוש. דהיינו שיאהוב את חברו כנפשו וכגופו בכל עניינים ממש, כמו שהוא שמח כשנותן לו השם יתברך שום טובה, כן יגיל וישמח בבוא שום טובה לרעהו, וכן חס ושלום להיפך ישתתף עמו בצרתו ויהא נעצב ודואג במר לבו כאילו חס ושלום היה בא עליו רחמנא ליצלן. וכן במעשה, שיעשה רצון רעהו ממש כמו שעושה לעצמו כל מה שהוא רוצה, וכן לא יעשה לרעהו שום דבר שהוא נגד רצונו כמו שאינו עושה לעצמו שום דבר שהוא נגד רצונו. וזהו עיקר כוונת הבורא יתברך שמו ויתעלה בציווי מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". ואיתא בזוהר הקדוש: אף מי שמזכיר איזה עניין משובח של חבירו צריך לברכו, ואם לא ברך אותו ענשו מרובה, וזה לשונו פרשת במדבר דף קי"ז ע"ב: תא חזי, האי מאן דאמר שבחא דחבריה, דבנוי או דממונא, בעי לברכא ליה ולאודאה עליה ברכאן. מנלן? ממשה, דכתיב: "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (דברים א י). לבתר מה כתיב? "ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" וגו'. תרין ברכאן הוי, חד כו'. ואי איהו מני שבחא דחבריה ולא אודי עליה ברכאן, הוא נתפס בקדמיתא מלעילא. ואי איהו מברך ליה, הוא מתברך מלעילא. וברכתא בעי לברכא ליה בעינא טבא כו'. מאן דמברך ליה לקודשא בריך הוא – על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחמותא דלבא, בגין כן "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" כו', עד כאן לשונו. ודי בהערה זו.

ומצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך" היינו לדון את חברו לכף זכות בכל עניין ובכל מעשה שיעשה חברו, אפילו שהזכות יהיה רחוק מן השכל, ציווה הבורא יתברך לקרב אל לבו דווקא זכות. היא תלויה ומחוברת למצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי דבר ברור הוא באם שידין לחבירו לכף חובה אפילו פעם אחת, שוב לא יכול לקיים בו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" על בוריה ושלימותה כפי שאבאר בסמוך בעזר ה'.

ושני מצוות אלו יכול האדם לקיימם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, דהיינו מצות עשה של "ואהבת" כו' יכול לקיים אותה בכל עת במעשה ובמחשבה. כיצד? אם עושה לרעהו איזה טובה בפועל, הוא מקיים מצות עשה של "ואהבת" כו׳ בפועל. ואם רואה או שומע על חבירו איזה טובה והוא שש ושמח בלב שלם ממש כאילו בא לו אותה הטובה, הרי קיים מצות עשה זו של "ואהבת" כו' במחשבה, וכן חס ושלום להיפך רחמנא ליצלן. נמצא מצות עשה זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבוא לידו, אפילו אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי. וכן מצות עשה של "בצדק תשפוט" כו' יכול האדם לקיימו במחשבתו גם כן בכל עת שיתרחש, מה שאין כן בשאר מצוות עשה ולא תעשה שבכל התרי"ג מצוות. ואף במקום שאין נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטובת חבירו, הן בחול הן בשבת ויום טוב, ובחול יכול גם כן לצער עצמו בצער חבירו; מה שאין כן שארי מצוות התלויים בזמן או במקום. וגם זה ברור לכל משכיל, כי גדול שכר של שני מצוות אלו עד מאד, כנודע מרז"ל "לפום צערא אגרא" (משנה אבות ה כב), בהיות ששני מצוות אלו אין ציווי קיומם תלוי רק בטובתו של חבירו, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום לתת קנאת איש מרעהו בטובת חבירו, ובגלל כן הזהיר התנא במדה רעה זו וכיוצא בהם יותר מכל העבירות, ואמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (משנה אבות ד כא). וכשמתגבר האדם על יצרו מפאת אהבה ויראה של יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה לקיים הב' מצוות עשה אלו על בוריין בשלימות גדול ממש ככוונת הבורא יתברך ויתעלה בהם כנ"ל, מה רב טוב הצפון לו ועין לא ראתה. ודי בהערה זו.