ילקוט שמעוני על בראשית ג כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

[עריכה]

ויקרא האדם שם אשתו חוה. נתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא. דבר אחר: חיוה לה כמה דורות אבדה. אמר ר' אחא: חויא חויך, ואת חויא דאדם.

כי היא היתה אם כל חי. ר' שמעון בן אלעזר אמר: עם כל חי. תני: העשיר עולה עמו, העני אינה יורדת עמו. ר' סימון אומר: אם כל חי, אמן של כל החיים, דאמר ר' סימון: כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו. הדא הוא דכתיב: "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", בנוי דאדם קדמאה. מאן דאמר רוחי דביתא טבין, דרבין עמיה; ומאן דאמר דאינון בישין, דחכמין יצריה. מאן דאמר רוחי דחקלא טבין, דלא חכמין יצריה; מאן דאמר דאינון בישין, דלא רבין עמיה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו? כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן? ופשטינא ליה: עולה עמו ואינה יורדת עמו; מאי קראה? "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.