ילקוט שמעוני/שמות/רמז שמא

<< · ילקוט שמעוני · שמות · רמז שמא · >>

רבי עקיבא אומר פדיון נפשו של מומת. וכן מצינו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם בכל מקום שהן חייבין מיתת בית דין אין להן פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם. רבי ישמעאל אומר בוא וראה שרחמיו של הקב"ה על בשר ודם שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים שנאמר כי תשא את ראש וגו' כופר נפש ואומר איש כסף נפשות ערכו ואומר הן מלכא מלכי ישפר עלך וגו' ואומר אם יש עליו מלאך וגו' ואומר ויחוננו ויאמר פדעהו וגו' נמצינו למדין קדשים יש להן פדיון קדשים אין להן פדיון. אסורין באכילה יש להן פדיון אסורין באכילה אין להן פדיון. אסורין בהנאה יש להן פדיון אסורין בהנאה אין להן פדיון. שדות וכרמים יש להן פדיון שדות וכרמים אין להן פדיון. עבדים ושפחות יש להן פדיון עבדים ושפחות אין להן פדיון. חייבי מיתות בית דין יש להן פדיון חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון. אף לעתיד לבוא יש להן פדיון תלמוד לומר אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם וגו'. חביבין ישראל שנתן הקב"ה המצריים כפרם תחת נפשותיהן שנאמר נתתי כפרך מצרים מפני מה מאשר יקרת בעיני וגו':

או בן יגח או בת יגח וגו' למה נאמר לפי שנאמר והמית איש או אשה אין לי אלא גדולים קטנים מנין תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח. אין לי אלא בן או בת גמור טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר או בן יגח וגו'. אין לי אלא בנו ובתו של אחר בנו ובתו של עצמו מנין תלמוד לומר [או בן יגח או בת יגח]. (כמשפט הזה יעשה לו) אין לי אלא ישראל גרים מנין תלמוד לומר כמשפט הזה יעשה לו:

תניא אידך או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם מה כשחייב אדם באדם לא חלקת בו בין קטנים לגדולים אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים. ועוד קל וחומר הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בו על הקטנים כגדולים. שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים. לא אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים תאמר בשור באדם שאינו חייב בארבעה דברים תלמוד לומר או בן יגח לחייב על הקטנים כגדולים. אין לי אלא במועד בתם מנין, ודין הוא הואיל וחייב באיש ובאשה וחייב בבן ובת מה כשחייב באיש ובאשה לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובבת לא תחלוק בו בין תם למועד. ועוד קל וחומר ומה איש ואשה שהורע כחן בנזקיהן לא חלקת בהן בין תם למועד בן ובת שיפה כחן בנזקיהן אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד. אמרת וכי דנין (קל וחומר) [קל] מחמור להחמיר עליו אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל. ועוד אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח נגיחה לתם נגיחה למועד נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין. תנו רבנן כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. רבי עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול ישלם לו מן העליה תלמוד לומר יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העליה. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ורבי עקיבא נפקא ליה מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו. ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה אבל רפוי ושבת אימא כי נזק דמי וניתיב ליה קא משמע לן:

אם עבד יגח השור או אמה אף עבד ואמה היו בכלל שנאמר והמית איש או אשה והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שאם היה יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו שאם אינו יפה אלא דינר נותן לו שלשים סלעים. אם עבד יגח וגו' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אם עבד בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבד עברי כשהוא אומר כסף שלשים שקלים וגו' הא בכנעני הכתוב מדבר. כסף שלשים שקלים וגו' אחד האיש ואחד האשה (דבר אחר) [השור יסקל למה נאמר לפי] שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו הכתוב לכללו:

אמר ריש לקיש שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנאמר כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל. בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אמר רבא שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מן הכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר, בזמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן כופר מה תלמוד לומר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן עבד מה תלמוד לומר אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה. וריש לקיש עבד אם עבד לא דריש דלא כתיב במקום תשלומין. כופר אם כופר דריש דכתיב במקום תשלומין:

השור יסקל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו. ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו. ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו. אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו. תלמוד לומר השור יסקל מגיד הכתוב אף על פי שחלק בינו ובין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו לא נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו:

כי יפתח איש בור אמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. אמר רבי אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים מיעטה תורה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל. בור דכתיב כי יפתח איש בור ולא יכסנו הא כסהו פטור. אש דכתיב שלם ישלם המבעיר עד דעביד כעין המבעיר. שן דכתיב ובער עד דעביד כעין ובער. רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח:

כי יפתח איש אין לי אלא איש אשה מנין וכו' ר' יונתן אומר וכו' רבי יצחק אומר וכו'. כי יפתח איש בור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והשור ממונו אם למדת שחייב על ידי שורו לא יהא חייב על ידי בורו וכו' תלמוד לומר או כי יכרה הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו. דבר אחר כי יפתח לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. דבר אחר כי יפתח אין לי אלא פותח כורה מנין תלמוד לומר או כי יכרה, עד שלא יאמר יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא יהא חייב הא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. דבר אחר הקיש פותח לכורה וכורה לפותח מה פותח פטור ברשות אף כורה פטור ברשות ומה הכורה כשעור אף הפותח כשעור. רבי יהודה בן בתירא אומר לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח הצד השוה שבהן כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו אין לי אלא פותח (בידו) [וכורה] כיירו וציירו מניין תלמוד לומר ולא יכסנו הא לא פתיחה ולא כריה גרמה [אלא כסוי]. ולא יכסנו להביא שומר חנם. דבר אחר יכסנו כראוי לו מכאן אמרו כסהו כראוי פטור שלא כראוי חייב. כסהו וגלהו אחר המגלה חייב. השותפין שכסו את הבור אם גלה אחד מהן המגלה חייב נתגלה וידע בו אחד זה שידע בו חייב וזה שלא ידע בו פטור. ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו. חמור ולא חמור וכליו. שהיה בדין אם במקום שלא חייב על הבהמה חייב על הכלים. כאן שחייב על הבהמה אינו דין שחייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור, שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו. ונפל שמה שור בדרך הלוכו, מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכריה חייב. לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב:

בעל הבור ישלם מכל מקום. כסף ישיב לבעליו אין לי אלא כסף בהמה מנין. הרי אתה דן נאמר כאן והמת יהיה לו ונאמר להלן והמת יהיה לו מה להלן בהמה אף כאן בהמה, מה להלן כסף אף כאן כסף. והמת יהיה לו לניזק. או אינו אלא למזיק אמרת אילו כן היה מה תלמוד לומר והמת יהיה לו אלא מגיד הכתוב ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו:

ונפל שמה שור או חמור והמת יהיה לו קים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה. תשעה נזקין עבדי מיתה לא עבדי. ותולדה דבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבם והזיקו שכן תחלת עשיתן לנזק וממונו ושמירתן עליך. ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא מה דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. לפיכך אם הטיח צלוחיתו חייב. רישא פטור וסיפא חייב. רב מתרץ לטעמיה במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו חייב. ושמואל מתרץ לטעמיה השתא דאמרת אבנו וסכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב:

אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא ליה. ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו ואם תאמר לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר. מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברשות הרבים. לרב אגובהה לא מחייב לשמואל מיחייב נמי אגובהה. מאי טעמא דרב ונפל שמה שור עד שיפול בחפירה ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין. אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. בור כריכא. שיח אריך וקטין. מערה מרבעא ומטללא. חריצין לא מטללא ולא רויח מעילאי טפי מתתאי. נעיצין רויח מעילאי טפי מתתאי. תניא רבי יהודה אומר חייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן אמר קרא ונפל שמה שור, שור ולא אדם חמור ולא כלים. ורבי יהודה או לרבות את הכלים. ורבנן או מיבעיא ליה לחלק. ורבי יהודה לחלק מונפל דחד משמע. ורבנן ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור או חמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. אימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא. אם כן לכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב אי כתב רחמנא שור הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא. ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא. אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. אי הכי אפילו כלים ועבד ואמה נמי ליחייב. אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים בשלמא שור מיעט בו אדם אלא חמור מאי מיעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור (כתוב ברמז רפ"א):

תנו רבנן החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב זה בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זה בור האמור בתורה. אמר רבה בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח הוא חייב על כורה לא כל שכן. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כריה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו, דרבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור ישלם בור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא. ורבי ישמעאל סבר בעל הבור ישלם בעל תקלה הוא דאמר רחמנא. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי עקיבא זה בור שפתח התורה לתשלומין. ורב יוסף אמר בבור ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי דמיחייב מאי טעמא בעל הבור אמר רחמנא דאית ליה בעלים. לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים דרבי ישמעאל סבר בור ברשות הרבים נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה על עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו. ורבי עקיבא הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביד (ביה) מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפילו כסוי נמי לא בעי קא משמע לן. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי ישמעאל זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין. תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים פטור וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין וכשבא דבר לפני חכמים אמרו קיים זה אף הלכה זו. תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה ליה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו אמרו ליה נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא אמרתי אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי זירא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר סביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. תנו רבנן לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים מצאו חסיד אחד אמר ליה ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו. לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך בואתו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. תנו רבנן אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן דכתיב כי יפתח כי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון. ורבי אמר לך הנך מצרך צריכי כדאמרן ורבנן וכו' אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים. ורבי ההוא מיבעיא ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי. ורבי איידי דכתב האי כתב האי. ולרבנן ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא. לא סלקא דעתך דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא, והאי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשים שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמתה שלו יצא זה שאין מתה שלו. אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עבדי מיתה עסקינן:

וכי יגוף בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה נשיכה דברי רבי יאשיה אבא שאול אומר משום רבי אליעזר בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו. והרי דברים קל וחומר ומה אם בשמרו ויצא והזיק חייב קל וחומר עד שלא ישמרנו. ומה תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו אלא להוסיף הכתוב עוד שמירה אחרת ואיזו זו נשיכה. שור איש להוציא שור של קטן. שור איש להביא שור של אחרים. רעהו להביא שור של קטן. יכול אתה אומר בשוין הכתוב מדבר או אינו אלא בשוין ובשאין שוין אמרת מה דרך המזיקין נשברין או מפסידין הוי וכו' אף הנזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן הוי אומר ולא יותר על נזקן. רבי עקיבא אומר נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת הא בשוין הכתוב מדבר:

וגם את המת יחצון מכאן אמרו שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה או שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים נוטל חציו. שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים נוטל כולו. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מנה נוטל רביע. אמר רבי מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי. אמר ליה רבי עקיבא קרא את כל המקרא הזה וגם את המת יחצון ואיזה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה שוה מנה מוכרין את החי ואת המת חולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו לכך נאמר וגם את המת יחצון:

תנו רבנן שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שנאמר את שור רעהו ולא את שור של הקדש. ר' שמעון בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם. אמרי מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא אי רעהו דוקא דהדיוט כי נגח דהקדש אמאי חייב ואי רעהו לאו דוקא דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב. וכי תימא לעולם קסבר רעהו דוקא ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמחייב משום דקא מייתי ליה מקל וחומר דהדיוט ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב. כי נגח דהקדש לא כל שכן דמחייב. דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן תם חצי נזק הכא נמי חצי נזק. אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם רעהו הוא דתם משלם חצי נזק הא דהקדש תם נמי משלם נזק שלם דאם כן נכתביה רחמנא לרעהו גבי מועד:

ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר פלגא נזקא ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא. רב פפא אמר ממונא קא סבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלשלם כוליה ורחמנא הוא דחס עילויה משום דאכתי לא אייעד תוריה. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלינטריה לתוריה וכו'. והלכתא פלגא נזקא קנסא. תיובתא והלכתא טעמא מאי איתותב משום דלא קתני כו' לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיק ולא קתני לה. השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל. והני מילי רברבי אבל זוטרי אורחיה הוא, ואי תפס לא מפקינן מניה, ואי אזמניה ניהליה לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה דלסלק הזיקיה מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך:

תנו רבנן שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה שוה חמישים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת וזהו שור האמור בתורה דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא איזה שור האמור בתורה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה האי קכ"ה שקיל והאי קכ"ה שקיל מאי בינייהו שבח נבלה איכא בינייהו רבי מאיר סבר שבח נבלה דניזק הוי ורבי יהודה סבר חולקין. והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל נמי משבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת. אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר. ואומר שלם ישלם בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין. מאי ואומר הכי קאמר וכי תימא הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה שלשים זוז שקיל נמי בשבחה תלמוד לומר שלם ישלם בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין. אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. מנא ליה מוגם את המת יחצון, והא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי המת וחצי החי וכו', אם כן לכתוב רחמנא ואת המת למאי וגם, שמע מינה תרתי:

ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים מקל וחומר ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת בחצי נזק שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חייבת בחצי נזק אמר קרא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים. מידי כולי נזקא קאמרינן פלגא נזקא קאמרינן אמר קרא וחצו את כספו, כספו של זה ולא כספו של אחר. ולא תהא קרן חייבת כלל ברשות הרבים מקל וחומר ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ברשות הרבים פטור, קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטור. אמר קרא וגם את המת יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד:

והמת יהיה לו תנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה. מנא הני מילי אמר רבי אמי אמר קרא מכה בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם [עד טרפה ישלם] טרפה עצמה [לא[ישלם. חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק. או אינו אלא למזיק אמרת לא כן היה דאי סלקא דעתך נבלה דמזיק הויא לכתוב רחמנא שור תחת השור ולשתוק והמת יהיה לו למה לי שמע מינה לניזק. וצריכא דאי כתב קרא מכה בהמה ישלמנה משום דלא שכיחא אבל טרפה דשכיחא אימא לא. ואי אשמועינן טרפה דממילא אבל מכה בהמה דבידים אימא לא, ואי אשמועינן הני תרתי הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל המת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא. ואי אשמועינן והמת יהיה לו משום דממונא קא מזיק אבל הנך דבגופא קא מזיק אימא לא צריכא. אמר ליה רב כהנא לרבה טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוא אמינא דמזיק הויא, השתא אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף דידיה מבעיא, לא צריכא אלא לפחת נבלה: