יוסף תהלות/לא
מזמור ל״א
[עריכה]פסוק ב
[עריכה]בך ה׳ חסיתי. ובודאי שהוא בתשובה, וא״כ ואם כן אל אבושה לעולם, בין בעה״ז בעולם הזה ובין בעה״ב בעולם הבא. וכיון שאני בתשובה ועכ״ז ועם כל זה בך ה׳, מדת רחמים חסיתי. ברחמיך, בצדקתך שהיא השכינה הנקראת צדקה פלטני.
אי נמי בסגנון אחר: בך ה׳ חסיתי אל אבושה לעולם, כי הבוטח בה׳ יסובבנו[1]. בצדקתך היא השכינה פלטני, כי אני נרדף, והאלהים יבקש את הנרדף:
פסוק ח
[עריכה]אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי. אפשר דרמז דנפשו היתה בעמקי הקליפות וזו ביאה ראשונה, כמ״ש כמו שאמר רבינו האר״י, וצריך לומר וז״ש וזהו שאמר: אגילה ואשמחה בחסדך אשר בחסדך ראית את עניי כשהייתי במצולות הקליפה, ובחסדך הוצאתני. וידעת בצרות נפשי, אחר שבאתי בעה״ז בעולם הזה, שמסיבה זו מתגבר היצה״ר היצר הרע מאד עלי.
אי נמי ראית בעניי, הסיגופים והעינויים של גופי, וידעת בצרות נפשי, כמה אני מצטער מאד על נפשי, ורבו מצערו״ת בתוכי ישתומם לבי. ולא הסגרתי[2] ביד אויב, דומה, שהרבה לקטרג עלי, ובחסדך הוצאת לאור משפטי. העמדת במרחב רגלי, שבן ב״ש בת שבע שלמה ימלוך, שזה עדות שלא חטאתי.
אי נמי ידעת בצרות נפשי, שאבי חשב שבא על שפחה, ואמי הטעתה לאבי כמ״ש כמו שאמרו ז״ל:
אי נמי ברבה פ׳ פרשת ראה דרשו פ׳ פסוק זה על יוסף הצדיק ע״ה באשת אדוניו. ואפשר כי למ״ד למאן דאמר לעשות צרכיו נכנס ונראית דיוקנו של אביו וכו׳. ואמרו בתנחומא ובזהר הקדוש דשומר אות ברית זוכה למלכות. וז״ש וזהו שאמר: אגילה ואשמחה בחסדך. אגילה ואשמחה, אגילה על אשר הצלתני מעבירה, ואשמחה על אשר המלכתני. ועתה מפרש: אשר ראית את עניי שפירשתי, ע״ד על דרך "וירא את עניינו – זו פרישות דרך ארץ". ידעת בצרות נפשי ר״ת ראשי תיבות גי׳ גימטריא כלב, דהבא על הגויה קשורה עמו ככלב, ולפי שלא חטא נהפך מכלב לכבל כמ״ש כמו שכתב רבינו האר״י ז״ל ע״פ על פסוק "ענו בכב"ל" (תהלים קה, יח). ואתה בחסדך הראתני לאבי ועשית באופן שאפרוש, ועכ״ז ועם כל זה העמדת במרחב רגלי שמלכתי, כאילו אני הוא שפירשתי מעצמי, והכל חסד:
אי נמי דרשוהו שם ברבה על ישראל בשעבוד מצרים. ואפשר במה שפי׳ שפירש מהר״ש פרימו ז״ל בפרשת "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים" (שמות ג, ז), שלא היה השראת שכינה הגורמ׳ הגורמת ליראה. וע״כ ועל כן "את זעקתם שמעתי מפני נוגשיו", על צער הגוף, "כי ידעתי את מכאוביו", דלא יש השראת שכינה, "וארד" וכו׳, שאשרה שכינתי. ועתה אחר השראת שכינה הנה "צעקת בני ישראל באה אלי" דייקא, על גלות השכינה וביטול עבודה. וידוע מ״ש מה שאמרו רז״ל, דמחסדיו הרבים היתה השראת שכינה בצדיקים ובמשכן, וז״ש וזהו שאמר "ועשו לי מקדש" להשרות שכינתי, ועכ״ז "ושכנתי בתוכם", השראת שכינה בצדיקים.
וז״ש אשר ראית את עניי, שצעקתי מפני הנוגשים, ידעת בצרות נפשי דייקא, שלא היתה השראת שכינה. וירדת ולא הסגרתני ביד אויב וגאלתני בכח השראת שכינה בצדיקים, ועכ״ז העמדת במרחב רגלי, זה המקדש, כמ״ש ברבה שם, כלומר שלא די השראת שכינה בצדיקים אלא גם במשכן ומקדש.
אי נמי אשר ראית את עניי זו פרישות ד״א דרך ארץ, ידע[ת] בצרות נפשי השיעבוד בחמר ובלבנים, כי הרעו לעשות שתי ענינים, ולזה לא הסגרתני ביד אויבי שעשו שלא כדין כמ״ש המפרשים, העמדת במרחב רגלי להוציאני ביד רמה קודם הזמן בשתים זו שעשה, עששה מכעס עיני פי פירוש הקדושה אשר בי, ע״ד על דרך שפירשו ז״ל "נתן עיניו בו". נפשי ובטני, נפש וגוף. וכי תימא, נפשך למה? לז״א לזה אמר כי כלון[3] ביגון חיי היא נר״ן נפש רוח נשמה שהם חיי, כמ״ש כמו שפירש מהרמ״א "וימררו חייה׳ חייהם", נשמתם, ואיני יכול לעבוד את ה׳, וכמו הצער על׳ עלה לנפש:
פסוק יב
[עריכה]מכל צוררי הייתי חרפה על ענין בת שבע, ולשכני מאד, שראו השלוחים ובת שבע נכנסה ויוצאה, הייתי חרפה מאד ביותד. ופחד למיודעי האוהבים ויודעי, שאני מתנהג בחסידות, יאחזמו רעד, אם בדוד עניו וחסיד אירע כך, מה תהוי עלן? ע״ד על דרך אם בארזים נפלה שלהבת וכו׳. פחדו שלא יסולק מהמלכות ורעה תבא אליהם. רואי בחוץ נדדו ממני, שאינם רוצים לכבדני ומתפחדים, לכן נדדו והלכו דרך אחרת:
פסוק כד
[עריכה]אהבו את ה׳ כל חסידיו. פירש, הגם דמדקדק עם חסידיו כחוט השערה, אהבוהו על זה, כי לעומת זה אמונים נוצר ה׳ כמשז״ל כמו שאמרו ז"ל, "האל הנאמן", שמשלם פירות, כמ״ש כמו שכתב הרב יקרא דשכבי דרוש ו׳. ואף דלרשעים נמי משלם מ״ט מעשים טובים בע״ז בעולם הזה, מ״מ מכל מקום לצדיקים משלם לעה״ב לעולם הבא על יתר עושה גאוה, כלומר יותר מהרשעים עושה גאוה, כי לצדיקים משלם קרן ופירות אף שאינו חייב, כמ״ש מור״ם הרמ"א בח״מ סי׳ רצ״ב, וכמ״ש הרב הנז׳ הנזכר, ולרשעים דוקא קרן ובעה״ז ובעולם הזה גופני כהבלי הולם[4] הזה. ומה דמות לשכר הצדיקים ערב טוב ומועיל רוחני וקדוש: