טור מנוקד אבן העזר קעז
<< | טור · אבן העזר · סימן קעז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
המפתה או מאנס בתולת ישראל, קונסים אותו חמישים סלעים כסף, בין אם היתה בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל.
ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס? מפתה - לרצונה, מאנס - שלא לרצונה.
וכתב הרמב"ם: כל הנבעלה[1] בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה, עד שיעידו שהיתה אנוסה כגון ששלף חרבו ואמר לה "אם תצעק[2] אני אהרוג אותך". וכתב הראב"ד: חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה, אם יש עדים יבואו ויעידו, ואם אין עדים אין שם קנס, ואם לענין שלשה דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והעיר והשדה שווים הם.
דין חמישים סלעים הם הם[3] קנס על המעשה הרע שעשה, אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם, אבל לא צער שאין למפותה צער, ובאנוסה שיש לה צער, צער ובושת ופגם.
ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא.
בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש, שאינו דומה המבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת למבייש בזויה וענייה, ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב למתבייש מאדם בזוי ונקלה. לפי זה רואין בית דין מעלתו למעלתה ושמין כמה היה נותן אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה וכמוהו יתן לו.
פגם - רואין כמה שוה פחות ממה שהיתה שוה תחילה. ושמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק לפי יפיה ולפי משפחתה. כיצד? - מי שיש לו עבד שחשוב בעיניו וחביב עליו עד שירצה להשיאו אשה יפה ומיוחסת כזאת, כמה יוסיף ליתן לה כשהיא בתולה מבעולה.
צער - רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה, וכן יתן מותר על חמשים של קנס.
וקונסין המאנס שצריך לישא אותה, אפילו היא חגרת או סומא. ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה, לפיכך אין צריך לכתוב לה כתובה. ואם עבר והוציא, כופין אותו להחזירה דהוי ליה לאו הניתק לעשה, דכתיב "ולו תהיה לאשה", אף על גב דכתיב קודם "לא יוכל לשלחה כל ימיו", הכי פירושו, לא יוכל לשלחה שילוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה, לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקה. מתה גרושתו קודם שיחזירנה, או שנתקדשה לאחר, או שהוא כהן שאסור בגרושה, הרי זה לוקה, שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה. ומיהו אם היא אסורה לו, אפילו אינה אלא חייבי לאוין ועשה, או אפילו שנייה דרבנן, אין צריך לישא אותה. וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר, יכול לגרשה. ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה, יכולין לעכב, אבל הוא אינו יכול לעכב.
במה דברים אמורים? - במאנס, אבל במפתה בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין. ואם כנס המפתה, אינו נותן חמישים כסף, אלא נותן לאביה בושת ופגם, וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות. אבל מאנס, אף על פי שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת צער ופגם. ומיהו אם מת או מוציאה לרצונה - אין צריך ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה.
כתב הרמב"ם: אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים ואין צריך התראה. באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה, אם הראשון בא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס, ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה, וזה שבא עליה כדרכה בין הראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים, אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה. עד כאן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - שחייב בקנס אפילו שלא כדרכה, ואם באו עליה הרבה זה אחר זה שלא כדרכה, כולם חייבים בקנס. וכן כתב הראב"ד.
מאימתי יש לה קנס? - משתהיה בת שלוש שנים ויום אחד עד שתבגר, בין אם יש לה אב או אין לה אב. אבל קודם שלוש שנים ולאחר שתבגר אין לה. ורבינו חננאל פסק שאין קנס לקטנה אלא משנעשית נערה עד שתבגר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה.
גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת שלוש שנים או פחות - יש להן קנס. ואם נתגיירו או נפדו או נשתחררו מבת שלוש שנים ולמעלה - אין להן קנס.
נתארסה ונתגרשה מן האירוסין - יש להם קנס. נתגרשה מן הנישואין, אף על פי שהיא בתולה, כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה - אין לה קנס.
מי שיצא עליה שם רע, כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתם לזנות - אין לה קנס. אבל בשביל קול בעלמא על שם רע שיצא עליה - אינה מפסדת הקנס.
הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה וכותית, או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה, אם התרו בו, לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם, ואם לא התרו בו, משלם כיון שאינו חייב מלקות. ואם בא על חייבי עשה או שנייה, משלם לעולם כיון שאין בהן מלקות. ואם בא על חייבי מיתות בית דין כגון בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה, אף על פי שלא התרו בו פטור מן הקנס.
כתב הרמב"ם: הממאנת והבוגרת והאיילונית החרשת ושוטה אין להם קנס. ולא נהירא, שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת עשרים שנה, ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאת לבגר. וכן בחרשת ושוטה השיג עליו הראב"ד וכתב יש לה קנס, וכן כתב הרמ"ה, ואפילו למוכת עץ. ומדברי ר"י ייראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ.
כתב הרמב"ם: כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם, ואם היתה אנוסה יש לה צער, וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה, חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה. כיצד, האונס את הבוגרת ואת הממאנת אף על פי שאין להם קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס השוטה והחרשת משלם את הצער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכולם. עד כאן. ואיני מבין דבריו - דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס, דאף על פי שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים.
בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין, פטור. כתב הרמב"ם: שלושה דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב. נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. והראב"ד כתב דצער לעצמה, דכי היכי דאמרינן בשאר חבלות צערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב, הוא הדין נמי הכא אפילו אם יש לה אב.
ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת, הכל לעצמה. אבל אם העמידו בדין ואחר כך בגרה או ניסת, כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו, ואם מת מורישו לבניו.
נערה שנתארסה ונתגרשה, קנסה לעצמה. לפיכך המאנס אותה חייב, והמפתה פטור שמחלה לו. וכתב הרמב"ם שהקנס לבד הוא לעצמה אבל צער ובושת ופגם הוא לאביה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהכל לעצמה.
אין אדם משלם קנס על פי עצמו אלא על פי עדים. לפיכך האומר 'אנסתי או פתיתי בתו של פלוני' - אינו משלם קנס, אבל משלם צער ובושת ופגם.
כתב הרמב"ם: אם הבת תבעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם, הרי זה נשבע שבועת היסת, שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצער על פי עצמו. אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי, הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה. והראב"ד כתב - שהצער לעצמה דצער דגופה לא אקני ליה רחמנא, הלכך אינו מודה במקצת, דהנך שלושה דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר, ועוד, אם טען אביה טענת שמא הוא.
אונס ומפתה דנין אותו בשלושה, לפיכך דנין אותו בכל זמן ואפילו שלא בזמן הבית, אבל צריך מומחין, לפיכך אין דנין אותו בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו. אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה. וכן כתב הרי"ף: מנהג שתי ישיבות אף על פי שאין גובין בבבל, מנדין אותו עד דמפייס לחבריה, וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב, שרינן ליה לאלתר בין איפייס בין לא איפייס. וכן נשאל מרב צמח גאון - אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין. והשיב: כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל, אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים.
כתב אדוני אבי ז"ל: הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות, יש אומרים שלא לכנוס משום לזות שפתים, ויש אומרים שמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה "ולו תהיה לאשה", ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכונסה אחר שפגמה, הני מילי בודאי, אבל בקול דעלמא אין להחזיק הקול לפגום שניהם.
כתב הרמב"ם: אני אומר זה שאמרה תורה "אל תחלל את בתך להזנותה", שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בממון בכל מקום שארצה, או אניח לזה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה, לכך נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות, כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה שדבר זה אינו מצוי, אבל אם הפקיר את בתו הבתולה לכל מי שיבוא עליה גורם שתתמלא הארץ זימה, שנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה, ואין קונסין אותו שלא קנסה תורה אלא לאונס ומפתה, על[4] זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בתולה בין בעולה, ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שביארנו שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה.
המוציא שם רע על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר, לוקה ומשלם מאה סלעים כסף לאביה. ואם היא יתומה, הרי הוא של עצמה. והמוציא שם רע על הקטנה ועל הבוגרת, פטור מהקנס. וכיצד הוא הוצאת שם רע? - בא לבית דין ואומר 'בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים', ומביא עדים שזינתה, אם זינתה קודם אירוסין, פטורה ואין לה כתובה, ואם לאחר אירוסין זינתה, סוקלין אותה. הוזמו עדים, לוקה ומשלם מאה כסף. אבל אם לא הביא העדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו, הן נהרגין והוא פטור. וכן אם הוציא עליה שם רע שזינתה שלא כדרכה והוזמו, פטור. לא בעל, ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה, והוציא עליה שם רע אפילו שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו, אינו חייב אלא מכות מרדות מדרבנן.
ועוד יש בו[5] דינין הרבה, ואין רצוני להאריך בהן לפי שאינו נוהג עתה, שאין דנין אותו אלא בבית דין של עשרים ושלושה.