טור מנוקד אבן העזר קמא
<< | טור · אבן העזר · סימן קמא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. במה דברים אמורים? - שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו, אבל אם אמרה לשליח הבעל לפני עדים תהיה גם שלוחי לקבלה, הרי זו ספק מגורשת, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ובספר התרומה כתב שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו מיד שליח בעלה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
[נערה וקטנה]
נערה המאורסה אף על פי שמתגרשת בקבלת גיטה לידה כמו בקבלת אביה, אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אבל אביה יכול לעשות שליח לקבלה. במה דברים אמורים? - כשיש לה אב, אבל אין לה אב או שנישאת, יכולה לעשות שליח לקבלה. קטנה, אפילו אין לה אב או שנישאת - אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אבל היא בעצמה מקבלת אותו. במה דברים אמורים? - שאין לה אב או שנישאת. אבל אם יש לה אב והיא ארוסה, בהא איכא פלוגתא - דרש"י פירש בתחילה - דוקא אביה מקבל גיטה ולא היא, וכן פירשו רבינו האי והרי"ף. ושוב חזר בו רש"י ופירש - שהיא בעצמה יכולה לקבלו, וכן פירש ר"י. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא על ידי אביה.
והא דקטנה מתגרשת על ידי עצמה - כשיש בה דעת להבחין בין גיטה לחפץ אחר, כגון בת שש ובת שבע, דהיינו בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר ומפרשי ליה כבר שש (שית) וכבר שבע כל חד וחד לפום חורפיה. אבל פחות מכאן - אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת בו. ופירש רש"י - אפילו בקבלת אביה. אבל רבינו חננאל פירש - דוקא בקבלתה אינה מתגרשת, אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלה. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה יש לה תורת חצר לקבלו, שאם זרקו לתוכו מגורשת.
[עדות בשליח]
כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים. וצריך השליח לקבל הגט בפני שנים. אפילו אם השנים המעידים על השליחות הם המעידים על קבלת הגט, או אחד מעיד על השליחות ואחד מעיד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה ועל זה. כתב בעל העיטור: מה שצריך שנים על הקבלה - דוקא כשאין השליח כשר, אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. כתב הרמב"ם: במה דברים אמורים? - כשאבד הגט או נקרע, אבל אם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך עדים, אפילו נתנו לה הבעל בינו לבינה כשר, אף על פי שלכתחילה לא יתן לו[1] אלא בפני עדי מסירה. וכן כתב[2] בשליח הובאה שלכתחילה נותנו לה בפני שנים, עבר ונתנו לה בינו לבינה, יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ואם מת, הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו הרי זה גט כשר. ולמאי דכתבינן לעיל דאף באשה עצמה אם לא נמסר לה בפני עדים פסול, אם כן הוא הדין נמי בשלוחה המקבל אותו. ומיהו הא דבעינן שצריך שתביא שני עדים שנמסר לה בפניהם, מיירי כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט, אבל אם נתקיימו חתימת העדים שעל הגט, אין צריך שתביא עדי מסירה בפנינו, רק שיאמר השליח שקבלו בפני שנים, ומתירין אותה על פי הגט שחתום בעדים, שאנו תולין שבא לידו כראוי כדפירשתי לעיל.
ובשליח הובאה והולכה - כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים. אבל בירושלמי יש - עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאו לפסק הלכה, ופירש אותו - 'אין השליח משם השנים', שהרי הוא בא במקום הבעל. עד כאן לשונו. וייראה מלשונו דאפילו במקום אחד אינו עולה, כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל. ונראה לי שעולה במקום אחד, שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום עד אחד, הלכך נראה שעולה במקום אחד, דהא קיימא לן (קדושין מג.) אמר לשנים גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, הוא הדין נמי אמר לאחד עולה במקום אחד ואחד מצטרף עמו, וכן דייק לישנא דירושלמי דקאמר אינו עולה במקום שנים אבל במקום אחד עולה. וכן דקדק בעל העיטור לשון הירושלמי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהשליח הוא עד אחד. הילכך נראה שהוא עד אחד, והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה.
במה דברים אמורים? - בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אין צריך, כדלקמן.
[נוסח מינוי השליח]
כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: בין שליח האשה בין שליח האיש אין צריך שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח, לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחד[3] והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני שליח.
בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו "תן גט זה לאשתי", או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו, או לשון שמשמעו שיגרשנה כמו "גרשוה" או "שלחוה" או "שבקוה" או "תרכוה" או "כתבו אגרת ותנו לה". אבל אם אמר "פטרוה", "פרנסוה", "עשו לה כדת", "עשו לה כנימוס", "עשו לה כראוי" - אין כלום. ואם כתבו ונתנו לה, אינו כלום. אמר להם "עזבוה", "הוציאוה", "התירוה", "הניחוה", "הועילו לה" - הרי זה ספק אם משמעות מילות אלו הוא לשון גירושין או לשון דבר אחר, לפיכך לא יכתבו ויתנו. ואם כתבו ונתנו לה, הרי זו ספק מגורשת. אבל אמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו" - יכתבו ויתנוהו לידו, אבל לא יתנוהו לידה, שלא עשאם שלוחים אלא לכתוב ולא לגרש.
במה דברים אמורים? - בבריא. אבל בחולה לאחר שלושה ימים, או תוך שלושה ימים ונתחזק עליו החולי, אף על פי שלא אמר אלא "כתבו", כותבין ונותנין, שדעתו לומר "תנו" אלא שהוא בהול מחמת החולי. וכן הדין ביוצא בשיירא, ומפרש בים, וביוצא בקולר, בין על עסקי ממון בין על עסקי נפשות - שנותנין, אף על פי שלא אמר אלא 'כתבו'.
בריא שאמר 'כתבו', וכתבו ונתנו לה, ואחר כך המית את עצמו, כגון שעלה לגג ונפל ומת - הרי זה גט, שדעתו לומר 'תנו' אלא שהיה בהול. אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת - אינו גט. ספק אם הרוח דחפו או מעצמו נפל - כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיודעים בודאי שהרוח דחפו. והראב"ד השיג עליו וכתב - שהוא ודאי גט והכי איתא בירושלמי. וכך היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכן מי שהוא מושלך בבור ואומר "כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי" ופירש שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה - יכתבו ויתנו, אף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, שזהו שעת הסכנה שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. וכגון דחזו ליה בבואה דבבואה, הא לאו הכי, חיישינן שמא שד הוא ואין כותבין. והני מילי במושלך בבור או בשדה במקום ששדים מצויים, אבל אדם שאומר בלילה "כתבו גט לאשתי", לא חיישינן שמא שד הוא וכותבים ונותנים אף על גב דלא חזו ליה בבואה דבבואה.
כתב הרמב"ן: שאם היו שם שלשה ואומר 'כל השומע קולי' וכולי - אחד כותב ושנים חותמים, ואין צריך במעמד כולם אף על פי שאמר 'כל השומע', שלא כיון לרבות בעלים אלא ליתן רשות לכל שנים, איזה שירצה רשאי.
היו רבים עומדים ביחד ואמר 'הוליכו גט לאשתי' - איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם. ואם אמר 'שנים מכם יוליכוהו' - יוליכוהו שנים, אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם על הבן ונעשה הבן שליח במקום האב, והאב או הבן יצטרפו עם אחד מהם להיות שלוחים. אמר לחבורה 'כולכם הוליכוהו' - אינו גט עד שיוליכוהו כולם. והאידנא תקון חכמים שהאומר במקום מעמד רבים 'הוליכו גט לאשתי' שיפרש בהדיא הוליכוהו אחד מכם. ואפילו אמר סתם ולא פירש אחד מכם - סגי בחד, כדפירשתי לעיל בכולכם כתובו.
[סדר שליחת גט]
מדברי הרב רבינו פרץ מה שכתב בתיקון שטרות: שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום - נראה שאין צריך, אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס. עד כאן בתשובה. והורגלו עתה לעשות הרשאה לשולח גט וזה לשונה: בפנינו עדים חתומי מטה, בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני, מסר פלוני בן פלוני[4] לפלוני בן פלוני גט להוליך לאשתו פב"פ, וכך אמר לפנינו פלוני בן פלוני לשליח פלוני בן פלוני "הולך גט זה לאשתי פב"פ, ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי, ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה ליתן גט זה לאשתי פב"פ כל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך", והגט שנעשה עליו פלוני בן פלוני שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפלונית מתא בכך וכך בשבח בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם, ועדיו החתומין בו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני, ובפנינו בטל פלוני בן פלוני הבעל כל מודעות שמסר על גט זה, וגם בפנינו קבל עליו פלוני בן פלוני הבעל בחרם שלא לבטל את הגט ואת השליח, ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו.
וימסרנו הבעל לשליח בפני עדים, ויקראוהו לפני מסירה ולאחר מסירה.
וכך יאמר הבעל לשליח "הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני, ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי, ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם".
וקודם מסירתו לשליח יבטל כל מודעי דאית ליה, וגם יקבל עליו חרם שלא לעשות שום ביטול בגט.
והשליח אומר לאשה "הילך גט מפלוני בעלך המכונה פלוני בן פלוני, והתקבלי גיטך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם".
ואם הבעל רך בשנים - טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח, שאין קטן עושה שליח. ומיהו אם יש לו זקן בפניו, אין לחוש.
שליח קבלה צריך שטר הרשאה. וזה לשונה:
זכרון עדות שהיתה בפנינו חתומי מטה, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, המכונה פלונית בת פלוני העומדת היום במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני מינתה בפנינו את פלוני בן פלוני להיות שליח לקבל גיטה מיד פלוני בעלה המכונה פלוני בן פלוני, ובפנינו אמרה לזה פלוני בן פלוני שלוחה "התקבל לי גיטי מיד פלוני בן פלוני בעלי, ותהא ידך כידי וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבלהו לי, ומיד כשיגיע הגט לידך אהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם", ומה שנעשה בפנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו לראיה על מינוי שליחות קבלת גיטה, והכל שריר וקיים. ויחתמו בו שני עדים כשרים. וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהיה חתימתן ניכרת במקום הנתינה. ואף אם יקיימוהו בהנפק צריך שתהיה חתימת הדיינין ניכרות וידועות לבני מקום הנתינה. וגם צריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח לקבלה גדולה בשנים ובסימנים. ואם אין השנים ידועות כי אם על פי האב - צריך ריבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן.
ובשעת נתינת הגט ליד השליח יושיב הבעל בית דין כשרים, שאין קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא לשליח קבלה, ויראו שטר ההרשאה אם החתימות ניכרות. ואחר שיכירו חתימות ההרשאה, יביא הבעל הגט ויראוהו קודם הנתינה ויחזירוה לו, ויבטל כל מודעא ויתנהו ליד השליח ויאמר לו "התקבל גט זה לפלונית אשתי המכונה פלונית בת פלוני, והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", ולא יטיל בו שום תנאי, ויקראוהו אחר הנתינה.
והדיינים יכתבו עדותן וימסרנו ליד השליח. וזה לשונו:
בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני דיתבא על נהר פלוני, אנו בית דין חתומי מטה במותב תלתא כחדא הוינא, ובא פלוני המכונה פלוני בן פלוני העומד היום בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, וגירש לאשתו פלוני בת פלוני ה"פ (ולא יכתוב שם מקומה, כיון שאינה עומדת שם לקבל גיטה מפלוני בעלה) ונתן גיטה ליד פלוני בן פלוני שעשאתו אשתו שלוחה לקבל גיטה מיד בעלה פלוני בן פלוני, ואמר לו "התקבל גט זה לאשתי פלונית מכונה פלונית בת פלוני, והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", וקודם נתינתו ביטל לפנינו כל מודעי דהוה ליה, שאם מסר שום מודעא שתהא מבוטלת, ולא נתן לה שום תנאי בגירושין אלא גירשה גירושין גמורין, והגט קראנוהו וראינוהו כשר כדת וכהלכה, ומחמת שראינו גירושי פלונית בת פלוני מר' פלוני בן פלוני בעלה שנתן גט ליד שלוחה לקבלה, כתבנו לה שטר זה להיות בידה לראיה, והכל שריר וקיים. פלוני בן פלוני דיין פלוני בן פלוני דיין פלוני בן פלוני דיין
וגם הבעל יכתוב תחת החתימות כך: אני פלוני החתום מטה המכונה פלוני בן פלוני, העומד היום בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, גירשתי אשתי פלונית בת פלוני, וגירשתיה בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, ביד פלוני בן פלוני שלוחה, בפני בית דין פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני החתומים בשטר של מעלה, וגירשתיה גירושין גמורין בביטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתוב למעלה, ושטרם וחתימתם היא אמיתי[5], ובעבור שהכל אמת כתבתי גם אני שטר זה להיות לה גט כתב ידי לראיה ולזכות, שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה, והכל שריר וקיים. פלוני בן פלוני. עד כאן מדברי הרב רבינו פרץ.
הנה הפליג להחמיר, ואחר כל זה כתב: הנה פירשנו דין שליח לקבלה, אבל נכון שלא תעשה אשה שליח לקבלה, שאין אדם יכול לצאת ידי חובתו נקי, כי ברוב הפעמים אינו מצוי שיהיו שלשה בני אדם ידועים וחתימתן ניכרת במקום כתיבת הגט, עדים שיכירו חתימת כל השלשה דיינים, וצריך שהשלשה דיינין שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה, ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר, דשמא לא יכירו החתימות מכולם, וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה, לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה. עד כאן.
[הכשרים להיות שליח]
הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה, אחד האיש ואחד האשה. חוץ מחרש שוטה וקטן עבד וגוי שהם פסולים לכל ענייני שליחות בין לקבלה בין להולכה. והרב רבינו יוסף ן' מיגאש כתב דעבד אינו פסול אלא לקבלה, אבל להולכה שרי. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
היה השליח קטן כשנתן לו והגדיל והביאו, או חרש ונתפקח, שוטה ונשתפה, עבד ונשתחרר, גוי ונתגייר - פסול. אבל אם ניתן לו הגט כשהוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה - כשר, כיון שתחילתו וסופו בכשרות.
כתב הרמב"ם: הקרובים כשרים לעדות זה, וכן הפסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה, אבל הפסולים מדברי תורה פסולים להביא הגט, ואם הביאו - הרי זה פסול. במה דברים אמורים? - כשנתקיים בחותמיו, אבל אם לא נסמך בו אלא על דברי הפסולים בעבירה מן התורה אינו גט כלל. ואין דעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כן שכתב: כל הפסולים מדברי סופרים יכולין להביא הגט אפילו בחוץ לארץ, ואם היו פסולים מדברי תורה פסולים להביאו. וכתב הרמ"ה - שפסולים בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - שאין פסולים אלא בחוץ לארץ.
ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה - כתב הרמ"ה שכשרין. וכן מסתברא, דבני כריתות נינהו ואינן פסולים אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא, וכיון שעשו תשובה מהימני, דלא בעי תחלתן וסופן בכשרות. ואם הגט מקויים - אפילו לא עשו תשובה כשר, דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש.
ועוד כתב אדוני אבי ז"ל על מה שכתבו הגאונים בגט שכרכוהו בבגד, ונתן הבגד לגוי ואמר לו 'הולך בגד זה לישראל ויתננו לאשתי' - שלא תינשא בגט זה, ואם ניסת לא תצא, אף על פי שלא מינה הגוי שליח לגירושין. וכתב הוא ז"ל - ודאי אם עשה הבעל את הגוי שליח ואמר לו שימנה הוא ישראל במקומו, הוי פסול דאין שליחות לגוי וגם לא הוי בר כריתות, אלא כיון שלא עשה הגוי אלא מעשה קוף בעלמא, ומינה הבעל בכתב שליח לישראל שבאותו מקום, למה יפסל הגט. וכן נוהגין באשכנז ובצרפת על פי רבינו תם לשלוח גט קידושין[6] על ידי גוי וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח.
[שליח שנאנס]
השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה - יתנהו לה על פי שנים שיעידו בפניו שהיא זאת אשתו.
אמר לשליח 'הולך גט לאשתי', ואמר לו 'איני מכירה' או כיוצא בזה שאמר לו 'אני מתבייש ליתנו לה', ואמר 'אם כן תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה' - ראשון לא נעשה שליח לגירושין רק להוליך הגט לאותו פלוני, לפיכך אין יכול ליתן הגט לאשתו ולא לעשות שליח אחר להוליך הגט לאותו פלוני, ואותו פלוני הוא שליח לגרש ונותנו לה או משלחו לה ביד אחר אם נאנס או חולה[7].
אבל אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר שלושים יום, ואירעו אונס שאינו יכול ליתנו לה לאחר שלושים יום, יכול לעשות שליח בתוך שלושים שיתנהו לה לאחר שלושים יום, אף על פי שאינו עתה שליח לגירושין, כיון שלאחר שלושים יום יהיה שליח לגירושין, ובלבד שיאמינה, שאפילו אם יאמר שביטל הגט תוך הזמן, שתהא נאמנת לומר שלא ביטלו, שכל מי שנותן גט כהאי גוונא לאחר זמן, אינו גט אלא אם כן יאמינה בכך כדלקמן. וכתב הרמ"ה - דוקא שלא יתן מיד הגט ליד שליח השני, אלא ימסור שליחותו לבית דין והם לא יעשו לשני שליח אלא עד לאחר שלושים יום, אבל לא יתנו לשליח אף על פי שמתנה עליו שלא יתננו לה עד לאחר שלושים יום, שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם.
השולח גט על ידי שליח ואמר לו "אל יתנהו לה אחר אלא אתה", ונתנו לאחר ונתנו לה - פשיטא שאינו גט, שהרי פירש שלא יתנהו לה אחר. אלא אפילו אמר ליה 'הולך לה' סתם - לא ישלח לה ביד אחר, כל זמן שיכול להוליכו. חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו - ישלחנו ביד אחר. ואפילו אמר ליה 'אתה הולך' - כיון שלא פירש שלא יוליכנו אחר. ורבינו חננאל פירש: דב'הולך' סתם - יכול לשלחו על ידי אחר אף על פי שלא חלה, וב'אתה הולך' - לא ישלחנו אלא אם כן חלה. ורב אלפס כתב כסברא ראשונה. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
והשליח שיעשה שליח - יכול גם כן לעשות שליח אחר אם אירע לו אונס, אפילו עד מאה. והרמ"ה כתב - דשליח שני יכול לעשות שליח אפילו בלא אונס, דדוקא שליח ראשון דתלה בקפידא דבעל יש חילוק בין חלה ללא חלה, אבל בשליח שני אין חילוק. ורב אלפס כתב דוקא שאירעו אונס כמו הראשון.
ואין צריך לומר אם פירש שיעשה שליח אחר - שעושין כמה שלוחים אפילו עד מאה, אפילו שלא בפני בית דין אם הוא בארץ ישראל או הגט מקויים, רק שיעשו זה לזה שליח בפני עדים.
ואפילו מת השליח הראשון - לא נתבטל השליחות, כל זמן שהבעל קיים. מת הבעל - בטלו כולם.
כתב הרמ"ה - שאם מת השליח השני לא נתבטל בכך שליחות של ראשון, ויכול ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו לה או ישלחנו ביד אחר, ולא נאמר בזה כבר עשה שליח שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר, לפי שלא נגמרה שליחות זה עד שיגיע גט לידה.
שאלה לגאון - אשה עשתה שליח לקבלה וחלה השליח, אותו שליח עושה שליח אחר או לא עד דאמר[8] לו בפירוש שוי שליח בתר שליח. והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשו, מי מצי שוי שליח בתר שליח או לא. ואי נמי שויה שני שלוחים לקבלה ואמרה "איזה מכם שיגיע אצל הבעל תחילה, וכן אם הגיעו[9] ביחד איזה מכם שיתבענו יהא שליח לקבלה", יש מן הדין ליחד אחד מהם או לא. וכן אם עשתה שליח לקבלה וחששה שמא לא ימצאנו אותו שליח, ועשתה שליח אחר לקבלה, מי אמרינן נתבטל שליח הראשון או לא. והסכימו דעתו עם חכמי הדור - נהי שידו כידה לענין קבלה, לענין שוי שליח לא מצי משוי עד דאמרה ליה בפירוש. ודוקא לקבלה, אבל להולכה מצי משוי, דשליח הולכה מכח בעל קא אתי וכאילו בעל בעצמו עשאו שליח. ובעל העיטור כתב על דברי הגאון - ומסתברא דבמקום שהבעל עושה שליח ושליח שליח, גם האשה עושה שליח ושליח שליח. ואם שלחה שני שלוחים או שליח אחר שליח, כיון שלא ביטלה בפירוש קבלת השליח, כיון שהגיע הגט ליד הראשון מגורשת. והרמ"ה כתב - ושליח קבלה אינו יכול לעשות שליח, אפילו חלה, ואפילו אמרה לו "התקבל" סתמא שלא אמרה "התקבל אתה". ולא עוד, אלא אפילו נתנה לו רשות לעשות שליח אחר, אינו יכול, דלא מסרה לו אלא מילי ומילי לא מימסרן לשליח.
וכתב עוד: בין אם עשתה שני שלוחים לקבלה בזה אחר זה, או שעשה הבעל שני שלוחים להולכה זה אחר זה, ביטל שליחות הראשון בעשיית השני, אם לא שגילו דעתם כשעשאו השני שעדיין חפצים בראשון. ואין דעת אדוני אבי ז"ל כן, שכתב בתשובה: אשה שמנתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בכל מקום שימצאנו, וכאשר ארכו לה הימים עשתה שליח אחר גם כן לבקשו, ואחר כך בא שליח ראשון והביא הגט ואין ידוע אם הגיע לידו קודם מינוי השני אם לאו, ונסתפקת אם מינוי שליחות השני הוי ביטול שליחות הראשון. דע - כי לא נתבטל שליחות הראשון בכך ושניהם שלוחים, ואיזה מהם שמביא הגט היא מגורשת בו. עד כאן.
וגם מה שכתב[10] שאפילו אם נתנה רשות לשליח קבלה לעשות אחר שאינו יכול לעשותו משום דמילי לא מימסרן לשליח. לא נהירא - דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר, כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו, אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו, כדאמרינן לקמן באומר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב בו לפלוני ופלוני ויחתומו" דלא הוי מילי.
[שליח ששינה בשליחותו]
השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא, אין הגט גט. כיצד? - אמר לו "תנהו לה במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחר, "אל תתנהו לה אלא בעליה" ונתנו לה בבית או איפכא, "אל תתנהו לה אלא בימין" ונתן לה בשמאל או איפכא - אינו גט.
כתב הרמ"ה: "אל תגרשנה אלא בימינך", הוה ליה כאילו אמר לו "את הולך" ואינו יכול לעשות שליח שני אלא אם כן חלה. ונראה דאפילו חלה נמי אינו יכול לשלחו ביד אחר, דהויא ליה כאילו פירש 'לא יגרשנה אחר אלא אתה'. אבל אם אמר לו 'תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני' ונתנו לה במקום אחר - הרי זה גט, שאין זה קפידא אלא מראה לו מקומה.
כתב הרמב"ם: אמר לו 'תנהו לה ביום פלוני' ונתנה לה בתוך הזמן - אינו גט. 'אל תתנהו לה אלא ביום פלוני' ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו - אינו גט, שהרי הקפיד על עצמו של יום. ומשמע מדבריו אבל כשאומר לו 'תנהו לה ביום פלוני' - יכול לאחר, ובלבד שלא יקדים.
וכך היא שאמרה לשליח 'קבל גיטי במקום פלוני' וקבלו במקום אחר - אינו גט. אבל אם אמרה 'הבא לי גיטי ממקום פלוני' והביאו ממקום אחר - הוי גט. אמרה לו 'התקבל לי גיטי במקום פלוני ופעמים תמצאנו במקום אחר' - בכל מקום שיקבלנה[11] הוי גט, ובלבד לכשיגיע למקום שאמרה היא.
אמר הבעל לשליח 'טול ממנה חפץ פלוני' - אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחילה - אפילו הגיע הגט לידה תחילה ואחר כך נטל החפץ הויא גט, לפיכך יכול השליח לשלחו ביד אחר. אבל אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחילה - אינו גט אלא אם כן יגיע החפץ לידו תחילה, לפיכך לא ישלחנו ביד אחר, שאפילו אם תתן החפץ ליד השליח השני תחילה אינו גט, כיון שלא הגיע ליד השליח הראשון תחילה. ואפילו אם אחר שקבל השני החפץ ונתן לה הגט בא ליד השליח הראשון - אינו גט, כיון שלא הגיע הגט לידה בתורת גירושין, אלא יקחנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין אחר שהגיע לידו החפץ.
כתב הרמ"ה: הוא הדין נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח, כגון 'אל תגרשנה אלא בבית', או 'בעלייה' - שאינו יכול לשלחו ביד אחר, שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט.
והרמב"ם כתב - שאם הגיע החפץ ליד השני קודם שנתן לה הגט, שהוא גט. וכן פירש רש"י. וכתב עוד - שאפילו אמר לו 'תן לה הגט ואחר כך קבל החפץ', שלכתחילה לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, ואם שלחו ביד אחר הוי גט. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
כתב הרמב"ם: אפילו לא אמר 'קח החפץ תחילה ואחר כך תן הגט', אלא אמר 'קח החפץ ותן הגט' - הוי קפידא שיקח החפץ תחילה ואם שינה אינו גט. והרמ"ה כתב בזה שהיא ספק מגורשת ולא תנשא ואם נשאת לא תצא.
[גט שיצא עליו ערעור]
שליח המביא גט מארץ ישראל, נותנו לה ומתגרשת בו וניסת אף על פי שאין מכירין חתימת העדים. וגובה כתובתה מבני חרי אבל לא ממשעבדי. ואם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזוייף - אין שומעין לו. באו שנים וערערו - אפילו נשאת כבר תצא. בא הבעל וערער -יתקיים בחותמיו, ואם לא יתקיים תצא. אבד הגט - הרי זו ספק מגורשת.
לפיכך נשים שהן בחזקת ששונאות זו את זו, והן חמותה וצרתה ויבמתה ובת חמותה ובת בעלה, אינן נאמנות להביא גיטה בארץ ישראל, דשמא מזוייף הוא והן מכוונות לקלקלה שתינשא ותיאסר על בעלה. אבל בחוץ לארץ נאמנות כדלקמן.
וכתב הרמ"ה: ואם אומרת "בפני נכתב ובפני נחתם", אפילו לארץ[12] ישראל כשרות להביאו, שאז אין הבעל יכול לערער ונמצא שאין יכולה לקלקלה.
עשתה שליח לקבלה בעדים, והגט יוצא מתחת ידו והבעל אומר 'מזוייף הוא' - יתקיים בחותמיו, וכיון שנתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כשר.
ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין אלא בתורת פקדון והשליח אומר שקבלו בשבילה שתתגרש בו - אם שלשתן בעיר אחת - הבעל נאמן, דאם איתא דבתורת גירושין יהביה לו, לדידה הוי יהיב לה. ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו, אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה - אינו נאמן. ואם אינן בעיר אחת - השליח נאמן. ומיירי שאומר שמסרו לו בפני עדים. ועל כן טוב ליזהר שלא לגרש על ידי שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר, כיון דמצי מיפק מיניה חורבה, שאם יטעון שלא נתנו לו בגירושין שהוא נאמן. והרמב"ם כתב - שהשליח נאמן בכל ענין, אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.
ואם היא אומרת 'בפני קבלו השליח לגירושין' - נאמנת. ויש אומרים - דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואחר כך נתנו לה. וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - דאפילו אם הוא ביד השליח נאמנת.
נאבד הגט, והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי ונתגרשה בקבלתה - אף על פי שהבעל והשליח שניהם מודים שבא ליד השליח כדי שיתנו ליד האשה שתתגרש בו, אינו גט, כיון שאין עדים שראו הגט ביד האשה ואין כאן שני עדים אלא השליח לבד. ומכל מקום כיון שחזקה שליח עושה שליחותו הויא ספק מגורשת, ואם בעלה כהן אסורה לו, ולעלמא לא משתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא, ואם מת אסורה לכהן, ואם יש לה יבם חולצת ולא מתייבמת.
וכתב הרמב"ם: אפילו אמרה 'בפני נתנה לשליח לגירושין ונתנו לה' - הואיל והשליח והבעל מסייעים אותה, אפשר שתעיז פניה ושמא עדיין לא נתגרשה.
כתב הרמב"ם: שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה בפני עדים, והגיע הגט לידה ואינה יודעת אם בעלה שלחו או שליח קבלה שלחו או שלוחו של בעל - הרי זו מגורשת. בא הבעל וערער שלא נתנו - הרי זה יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת הרי העדים יודעין. ואם לא יתקיים בחותמיו - אינה מגורשת.
בעל שכתב גט לאשתו ואחר כך נתייחדת[13] עמו, דקיימא לן שלא תתגרש בו שזהו גט ישן כדלקמן, ואם נתגרשה בו תינשא לכתחילה, היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה, אבל אם שלחו לה על ידי שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו ליד השליח ונתנו לה השליח, לא תינשא בו ואם נישאת לא תצא.
[ביטול הגט]
כיון שהשולח גט לאשתו על ידי שליח אינו גט עד שיגיע גט לידה, הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה. ואם מת קודם שיגיע לידה - לא יתנהו לה. ואם ביטלו קודם שיגיע לידה - הוי בטל. ואם בא גט לידה אחר שביטלו - אינו גט. ומשבא לידה - אינו יכול לבטלו, אפילו חזר בו תוך כדי דיבור.
ולכתחילה אין לו לבטלו אלא בפני שליח ששלח או בפניה, אבל בדיעבד אפילו בטלו בפני שנים אחרים, הוא בטל ואין צריך לבטל בפני שלשה. שלחו על ידי עשרה - יכול לכתחילה לבטל זה שלא בפני זה. ואפילו לא ביטל כל אחד ואחד בפני שנים מן השוק אלא שביטלו בפני שליח לבדו, מותר לכתחילה. ואותם שביטל - שליחותן בטל, ואינם יכולין ליעשות שלוחים אלא אם כן יתמנו פעם אחרת. ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה, דכיון דאפילו אם ביטל לכולן שלא בפניהם הוי בטל, נפיק מינה חורבה, דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה גיטא ומנסבא בה. ומיהו אם עבר וביטל כולן, הוי בטל.
ולא שנא עשאם שלוחים לכתוב וליתן גט, ולא שנא עשאם שלוחים להולכה - אם ביטל מקצתם לא נתבטלו כולם. ולא שנא עדות ולא שנא שליחות שנתבטלו מקצתן לא נתבטלו כולם, אלא שכשעשאם שלוחים לכתוב וליתן הגט צריך שישאר שליחות של שנים קיים, דאי אפשר ליתנו לה בפחות משנים, אבל כשעשאם שלוחים להולכה אפילו לא נשאר קיים אלא שליחות של אחד מהם, יכול ליתנו לה אפילו עשאם כולם שלוחים ביחד, כל שכן אם עשאם שלוחים בזה אחר זה. והרמב"ם כתב: כיון שבטל שליחות קצתם נתבטלו כולם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. וכן השיג עליו הראב"ד.
במה דברים אמורים שהוא בטל? - כשביטלו בפירוש, אבל גילה בדעתו שחפץ בביטולו, כגון שבא אליו השליח ואמר לו "לא נתתיו לה עדיין" ואמר לו "ברוך הטוב והמטיב", דגילה בדעתו שהוא חפץ במה שלא נתנו לה, וכיוצא בזה, אינו בטל. ולא עוד - אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שנתנו לה, לא הוי בטל.
ובאיזה לשון מבטלו? - אמר 'בטל הוא', 'אי אפשי בו', 'לא יועיל', 'לא יתיר', 'לא יעזיב', 'לא ישלח', 'לא יגרש', 'יהא חרס', 'הרי הוא כחרס' - באחד מאלו הלשונות שאמר הרי הוא בטל. אבל אם אומר: 'פסול הוא', 'אינו גט', 'אינו מועיל', 'אינו מתיר', 'אינו מעזיב', 'אינו משלח', 'אינו מגרש', 'חרס הוא', 'כחרס הוא' - אינו לשון ביטול. ואם אמר 'בטל' ולא אמר 'הוא' - מיבעיא אי הוי לשון ביטול ולא אפשיטא, ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת. והרמב"ם פירש דמיבעיא בביטול שמשמעותו פועל עבר.
כתב הרמ"ה: אמר 'יהא פסול' - הוא בטל, אף על פי שאינו יכול לפסול גוף הגט, כיון שאמר 'יהא' לשון להבא רוצה לומר יהא פסול לגרש בו, מידי דהוה א"יהא חרס" אף על גב דחזינן דלאו חרס הוא אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא אמרינן יהא כחרס לענין גירושין קאמר, הכי נמי "יהא פסול" לגירושין קאמר. וכן כתב הרב רבי מאיר כהן ב"הרי הוא פסול" דמהני, מידי דהוה אה"רי הוא כחרס". ונראה לי דלא דמי - דשאני 'יהא חרס' או 'הרי הוא כחרס' דשם זה אי אפשר להתקיים על הגט כלל, לפיכך צריכין לפרש דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגרש בו, וכיון שלהבא משמע דבריו קיימים, אבל "יהא פסול" או "הרי הוא פסול", כיון ששם זה יכול להתקיים על הגט, רוצה לומר שיהא פסול, וזה אינו פסול שאינו יכול לפוסלו מעתה, הלכך אינו כלום.
והא דאמרינן 'פסול' שאינו מועיל - פירש רש"י - שאינו מועיל לבטל הגט, אבל ערעור הוא לפוסלו, וצריך שיתקיים בחותמיו. וכן פירש הרמ"ה - בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיימו בחותמיו, ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות, אינו כלום שאינם לשון ביטול, אבל לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות, כיון שנוכל לפרש דבריו שרוצה לערער עליו, אם לא נתקיים בחותמיו הוא נאמן, ואם נתנו השליח אחר כך ליד האשה אינו כלום, אבל נתקיים בחותמיו כשר.
השולח גט וביטלו - יכול לחזור ולגרש בו. במה דברים אמורים? - בסתם, שאז לא בטל אלא השליחות, אבל אם מפרש שמבטל הגט או שמבטל גט שבידו, אינו יכול לחזור ולגרש בו.
כתב הרמב"ם: השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים, או המוסר מודעה על הגט, מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל שהיא לא תדע ותינשא ונמצא[14] בניה ממזרים.
השולח גט לאשתו - נותנין אותו בחזקת שלא ביטלו. ובחזקת שהוא קיים, אפילו הניחו זקן או חולה. והרמ"ה כתב - דוקא בזקן שהוא פחות מבן שמונים או מבן מאה שנה ולמעלה, אבל מבן שמונים עד בן מאה לא. ואם נתנו לה תינשא לכתחילה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה שאין חילוק. אבל הניחו גוסס - לא, שמא כבר מת, אבל כל זמן שהוא חי יכול לגרש כדפרישית לעיל, ואם נתנו לה הוי ספק מגורשת.
וכן עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות והיו במצור, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון בדיני נפשות - הם בחזקת חיים. ואם גט של אחד מאלו ביד השליח, יתנהו לאשתו והיא בחזקת מגורשת. אבל עיר שכבשוה כבר, או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת, וספינה שטבעה, ומי שגררתו חיה, או מי ששטפו נהר, והיוצא ליהרג בדיני ישראל אפילו יצא אחר פסק דין, או בדיני עכו"ם קודם שחתמו עליו פסק דין - הם ספק חיים, ואם גט של אחד מאלו ביד השליח לא יתנהו לאשתו, ואם נתנו הוי ספק מגורשת. אבל היוצא ליהרג בדיני עכו"ם אחר פסק דין - חשוב כמת, ובלבד שעדי ישראל מעידים שיצא ליהרג. והרמ"ה כתב - שגם ביוצא ליהרג בדיני עכו"ם חשוב כספק חי אפילו אחר פסק דין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
שאלה[15] לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. ששאלת - ראובן מינה שליח להוליך גט לאשתו בכל מקום שימצאנה, ואמר לשליח "אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבא אלי לאשבילייא אקיימנה, ואם לא תאבה, פטור אותה בגט", והשליח הביאה עמו לאשבילייא והוא מקום שנמסר בו השליחות, ובבואם שמה השליח והאשה כבר הוחזק ראובן בדרך והאשה תובעת שיגרשנה בזה הגט, ונסתפקת אם יכול לגרשה. תשובה - הגט כשר לגרש בו, כי לא ביטלו הבעל ולא נתבטל בשביל שבאה לאשביליא, כי התנה אם תבוא אלי אקיימנה והיא לא באתה אליו אלא לאשביליא, כי פנה משם טרם בואם. ואפילו אם היה עדיין ראובן באשביליא כשבאו שמה האשה והשליח ולא היה רוצה להתפייס עמה, היה יכול השליח ליתן הגט, כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שיתבטל אם תבוא האשה לאשביליא, אלא דברים בעלמא אמר אם תבוא עמך אקיימנה, וגילוי דעתא בגט לאו מילתא הוא.
וששאלת - בענין השליח לאחר שנתן הגט ליד האשה ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם", ועדי הגט לא היו בעיר, אם יכול לישאנה. תשובה - לא ישאנה, אף על פי שנכתב הגט ונחתם באשביליא, כיון שלא היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט ולא נתקיימה חתימתן, אם כן בית דין שהיו בשעת נתינת הגט לא יתנו אותו בלא קיום החתימות אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכיון דאדיבורא דידה סמכינן אסורה לו. ואפילו אם היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט, אם לא היו כמעמד נתינת הגט, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואסורה לו. ואפילו אם ניסת כבר תצא, ואף על גב דקיימא לן בהא אם כנס לא תצא, הני מילי בדיעבד, אבל זה שהתרית בו ועבר על התראה וכנסה מפקינן מיניה ומכין אותו מכת מרדות.
וששאלת - לשון מינוי השליחות "קנינא מר' יונה שנתן ארבע אמות קרקע בחצרו לר' שלמה, ואגבן מינהו שליח להוליך גט לאשתו" וכו', אלא שאחר כן כתב זה הלשון "ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בעדו בגט הנזכר לסופר הנזכר הכותבו בענין שיתנהו בעדו לר' שלמה זה, ואמר ר' יונה לסופר תן בעדי הגט הנזכר מידך ליד ר' שלמה, ותיכף שיגיע מידך לידו תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", מי אמרינן בטל שליחות הראשון או לא. תשובה - אף על גב דלכאורה משמע שביטל שליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה, שהיה סבור שיש בידו למנות שליח לקבלה, ייראה לי שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות ההולכה, אלא ודאי תלינן הענין בטעות הסופר שזה המגרש לא רצה להמתין עד שיכתוב הגט ומינה לר' שלמה שליח ליתנו, ומינה עוד לסופר שליח שיתננו בשליחותו לר' שלמה, בשביל שמינה שליח על שליח טעה ואמר "מיד לכשיגיע הגט ליד השליח תהיה מגורשת ממני", וכך היה לו לומר לסופר "תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד לכשיגיע לידה תהיה מגורשת ממני", והשמיט הבעל זה, או אמר והסופר השמיטו, הלכך לא תלינן שחזר בו ועשאו שליח לקבלה, דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח לקבלה. ואפילו אם תמצא לומר שהיה עם הארץ ולא ידע זה, למה יש לנו לתלות בחזרה, יש לנו לומר דליפות כחו נתכוון, אם הועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד, ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו, והלשון שכתב "ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח" וכו' משמע שלתוספת נתכוון, ומימר אמר תתגרש כל היכי דמיגרשה, לכן הן אם נתלה הדבר בטעות הן אם נתלה בתוספת, אין כאן ביטול שליחות ההולכה.
[שאלה.] - ראובן עשה לבנו שליח להוליך גט לאשתו, וכשבא לאמו לא רצה ליתנו לה אלא אם כן תתן לו כך וכך, אמר לו אחד מהזקנים "כלום אתה עושה זה אלא כדי שלא תינשא בלא דעתך, תמסור לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך", ונתנו להם על פי הדברים האלה, לאחר זמן בא בעלה ועדיין היה הגט ביד הזקן וביטל הגט ונתייחד עמה, ואמר הזקן שהוא שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו ושני חביריו הזקנים עדים בדבר. תשובה - אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל, ובעדים נתנו ליד הזקן, ושהיה הזקן שליח האשה לקבלה בעדים, הגט גט ואין ביטול הבעל מועיל אחר שבא ליד שליח לקבלה. ומה שנתייחד אחר כך עמה ודאי לא בעל לשם קידושין, כי היה סבור שהיה גט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים, הלכך מותרת לעלמא או יקיימנה.