טור מנוקד אבן העזר פה
<< | טור · אבן העזר · סימן פה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו, ותקנת חכמים היא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה.
ואם אמר 'איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה' - אין שומעין לו, דשמא לא יספיקו דמי פירותיה לפדיונה.
ואף על פי שהתקנה לטובתה, אם תאמר 'איני חפצה בה' - אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין עכו"ם, אלא אוכל מכל נכסיה.
ששני מיני נכסים יש לה - נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. נכסי צאן ברזל - הם שמכנסת לו ושמין אותם וכותבין אותם בכתובתה 'ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים ותכשיטים', ומקבל עליו אחריות, שאם הם עבדים ובהמה ומתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואם הם מטלטלים ופיחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו הכל הוא באחריותו. ואם אינו מקבלן עליו באחריות - אז נקראין נכסי מילוג, ואם פחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו אז הכל באחריותה. ופירש ר"י - אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה, פטור שהיא עמו במלאכתו ופשיעה בבעלים פטור. כתב רבינו אפרים - דנכסי צאן ברזל לא מחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים. במה דברים אמורים? - בסתמא, אבל אם קבל אחריותן בפירוש אף על גב דלא שיימינהו עליה חייב באחריותן. ובעל העיטור כתב: כתבינהו בכתובה אף על גב דלא כתב אחריות כמאן דכתוב דמי אף על גב דלא שיימינהו. ובשניהם אוכל פירותיהן ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו. לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא הבעל להוציאו מידו, אין צריך הרשאה ממנה, דמגו דנחית לפירי נחית לגופא. ואף על פי שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים, שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה, לא חשיב שאלה בבעלים. פשע הוא בפרתה - פטור דהוי ליה פשיעה בבעלים. שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל, פטור. באו לידה אחר שנשאה - בין שבאו לידה בירושה, או שניתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג באותן שהכניסה לו ולא קבלם באחריות, חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה - פירוש בדבר מועט שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח, אותן הדמים אין הבעל אוכל פירותיהן. וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שניסת, אף על פי שאין המתנה מתנה כדלקמן, אפילו הכי אין הבעל אוכל פירות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלים, קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנו דינן כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והרמ"ה כתב - שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות. ואם מתה עד שלא מכרה, יורשה אפילו אקני לה על מנת שלא ליורשה.
והני מילי שאינו אוכל פירות כשנתן לה אחר הנישואין, אבל אם נתן לה קודם הנישואין אחר שידוכין ואירוסין, אפילו אם פירש במתנה בין קודם נישואין בין אחר נישואין, כיון שנשאה אהניא ליה זכות דנישואין עליה דהאי ארעא כדמהניא אשאר נכסי לזכות בפירותיהן, והוי כשאר נכסי מלוג שאוכל הפירות, הלכך אם נתנה ומכרה בטל, ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה. ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, אבל מן האירוסין לית לה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין דוקא שלא מתוך מרדה, אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה, לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה.
מכר לה קרקע - אם היו המעות שקנתה בהן הקרקע גלויים וידועים לו, קנתה והבעל אוכל פירות. ואם לא היו המעות גלוים לו - לא קנתה, שלא כיון במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע. והרב רבינו יונה כתב - דוקא דקא טען טענת ברי "דידי אינון", אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא, צריך להחזירם לה, דכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו דוקא בטוען ברי כך וכך יש לה משלי, אבל כשטוען שמא צריך להחזירם לה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. וכתב הרמ"ה - היכא דלא ידעינן אי מעות טמונין הוו אי לא, הוא אומר טמונים הוו והיא אומרת לאו טמונים הוו, עליה להביא ראיה דהא קרקע בחזקת בעלה עומדת, אף על פי שיש לה שטר עליו, כל זמן שלא נתברר דלאו מעות טמונים הוו כמי שלא נתקיים השטר דמי.
אחר שנתן לה מתנה, אפילו אמר לה 'על מנת שלא יהא כלום לבעל אני נותן לך', אפילו הכי אוכל הפירות, אלא אם כן אומר לה 'על מנת כך אני נותן לך שלא יהא לבעל בהן כלום אלא שתאכל אותו את'.
כתבו הגאונים: הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקה בבשתה ובפגמה, קנסו אותו שאין לו בו כלום ואינו אוכל פירותיהם.
כתב הרמב"ם: הרי שנמצאת ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת 'מתנה נתנו לי' והוא אומר 'מעשה ידיך הם ושלי הם' - נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואם אומרת 'על מנת כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה' - עליה להביא ראיה שכן ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. אמרה 'אתה נתתו לי במתנה' - נשבעת שבועת היסת שנתנו לה הבעל ואינו אוכל פירותיה. עד כאן.
כיון שאוכל פירות נכסי אשתו, אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה במטלטלים דבר שאינו עושה פירות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות. לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות, רואין דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטין וקונין אותו, בין שיהיה הדבר ברצונו או שלא ברצונו. כיצד? - אם אחד מהן אומר לקנות קרקע ואחד אומר בית - שומעין לזה שאומר קרקע. בתי ודקלי - בתי. דקלי ואילני - דקלי. אילני וגופני - אילני. ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף, אין צריך למוכרו כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה. ואפילו אין גזעו מחליף, אם ישאר קצת מן הקרן אין צריך למוכרו, כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים ואין גזעו מחליף, קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום. וכן אם נפל לה גלימא, מכסה והולך עד שתכלה כיון שישאר לה השחקים. ומכל מקום אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושה פירות, אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף.
הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות - אוכל והולך עד שיכלה. ופירש רי"ף - אפילו אין גוף העז והרחל והתרנגולת והדקל שלה ואין לה בהן אלא הפירות, אפילו הכי אוכל והולך. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי, אלא כפירוש רש"י שגוף העז שלה, ונקט עז לחלבה דסתמא עז להכי קאי והשתא נשאר לה הגוף לשיור, וכן באידך.
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאין ראוין עוד למלאכה, ישתמש בהם כמו שהם ואינה יכולה לכופו למוכרן ולקנות בדמיהן קרקע כדי שיתקיים לה הקרן. ואם ירצה הוא למוכרן ולקנות בהן קרקע, אינה יכולה לעכב עליו. והרמ"ה כתב: כמו שהוא יכול למוכרם בעל כרחה, כך היא יכולה למוכרם בעל כרחו כדי שיתקיים לה הקרן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר יכולה לעכב עליו משום שבח בית אביה, וכיוצא בזה פליגי בנפלו לה זיתים זקנים. ומדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל יראה שפסק בשניהם כחכמים שאינה יכולה לעכב עליו למוכרן. ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה, אבל נטועים בשדה שלה או עושין כדי טיפולן יכולה לעכב עליו.
והרמב"ם כתב: נפלו לה עבדים ושפחות אף על פי שהם זקנים לא ימכרו משום שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים אינה יכולה לכופו למוכרן ולא לעכב עליו למוכרן, ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה ואינם עושין כדי טיפולן, אבל אם נטועים בשדה שלה או אפילו אינם נטועים בשדה שלה ועושין כדי טיפולן יכולין לעכב עליו למוכרן משום שבח בית אביה. ואיני יודע למה פוסק בחד כחכמים ובחד כרבן שמעון בן גמליאל.
נפלו לה פירות תלושין - דינם ככספים וימכרו וילקח בהן קרקע. נפלו לה פירות מחוברים - הרי הן שלו אפילו הגיע זמנו ליקצר כיון שהן מחוברים זכה בהן.
עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג - הבעל חייב במזונותיהם. וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן, כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם. אבל לדעת רב אלפס אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, והא דתנן אוכל פירי פירותיהן עד עולם היינו שמכר פירות וקנה בדמיהן קרקע, דכיון דלא אכל לפירי דיניה דליכול פירי דפירי דקיימי במקום פירי, אבל אם אוכל פירות לא יאכל פירי דפירי. וכן כתב בעל העיטור שאם מכרה נכסי צאן ברזל בטובת הנאה, אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - אלא דווקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה לא שקיל, אבל פירי דפירי דלא אתו מעלמא כגון ולדי ולדות שקיל. ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים, דהולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן. ואף על פי שהולד הוא לבעל, אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל, ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל.
ואפילו רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות, אין שומעין לו, אפילו אם הקרקע קרוב לו ומעיין לו בכל יום שלא יפסידנו הלוקח, משום רווח ביתא - פירוש שטוב לה יותר שישאר בידו כדי שיהיה הוצאת הבית מרווחת, שאם מוכר הפירות לשנים מרובות ונוטל הדמים ביחד ליכא רווח ביתא. אבל יכול למכור הפירות בכל שנה ושנה אחר שלקטן, דהא איכא רווח ביתא בכל שנה ושנה. וכן אם ימכור פירותיו לשנים מרובות ועושה סחורה במעות, שפיר דמי.
כתב רב האי: אם הקרקע רחוק ומכר לפירות מכור, כיון שהוא רחוק ואינו יכול להביא הפירות לבית גם מעיקרא ליכא רווח ביתא, ואף על פי שאם היה מוכר הפירות בכל שנה ושנה היה לו רווח ביתא בדמים, כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא יציאות ולטרוח בכל שנה ושנה, טוב יותר למוכרו לפירות.
הכניסה לו שני שפחות, יכול ליחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה. לדעת הרמב"ם - אפילו בבית אחר, שכתב זה לשונו: יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיו שישמשו אותו בבית אשה אחרת שנשא בין היו מנכסי מלוג בין היו מנכסי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא לדעת אשתו. אבל לפירוש רשב"ם אינו יכול להוציאה מן הבית אלא באותו הבית יכול ליחדה שתשמש לאשתו אחרת. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.