טור יורה דעה שפז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · יורה דעה · סימן שפז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אבל חייב בכפיית המטה. פירוש, מטות^[1] עץ הסרוגה בחבלים שיהפוך ראשו למטה ורגליה למעלה.

ותניא: אפילו נתנו על גבי ספסלים או על גבי אבנים שהיא גבוהה הרבה מן הארץ ונתן עליה ג' או ד' מצעות יצא, רק שיהו רגליה זקופות למעלה.

ואין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר אם ישן על גבי הארץ או על גבי המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא, אלא טעמא כדתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה. הלכך אם מצטער עצמו וישן על גבי קרקע או על חבלי המטה והיא זקופה לא יצא.

אבל אם הפכה וישן על גבי קרקע, יצא אע"פ שאינו ישן עליה. והרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן על גבי מטה כפויה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

והני מילי בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה, אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע, וכן המנחמין יושבין עמו על גבי קרקע, דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ, ואמר רב יהודה אמר שמואל מנין למנחמין שאין רשאים לישב על גבי מטה דכתיב וישבו אתו לארץ.

ולא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בבית. ופירש הראב"ד כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו, אבל אם יש לו אכסנאין אינן כופין אע"פ שהמטות שלו, כיון שאינו ישן עליהם אלא מיוחדין לאכסנאין. והרמב"ן כתב: אם יש הרבה מטות מיוחדין לאכסנאין צריך לכפות כולן, ואם באין אכסנאין זוקף להם הצורך להם, יוצאין חוזר וכופן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברת הראב"ד.

היו לו י' מטות בי' מקומות וישן על כולן פעמים כאן ופעמים כאן, כופה כולן אע"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו, דתניא: היו לו ה' בתים, בזמן שמשתמש בכולן כופה כולן, ואם לאו אינה^[2] כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. חמשה אחין ומת אחד מהן וכולן שוכבין בבתיהם, כולן כופין אע"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת שם, שאין מיתת המת גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא.

ותניא: ד' אחין שהיו אוכלין אצל אביהם ומת אביהם - בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בבית כופה בביתו, ואם לאו כופה בבית שמשתמש בו בלבד. הדר עם חברו באכסניא - אם לבו גס בו כופה, ואם לאו אינו כופה. הדר בפונדק - אינו כופה שמא יאמרו חרש הוא. פירוש, פונדק רבים נכנסין בו ואם יראוהו כופה יאמרו עליו שהוא מכשף.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאינן נוהגין בכפיית המטה, לפי שדרין בין הנכרים וכל היום נכרים נכנסין ויוצאים בבתים. ויש אומרים הטעם לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהם בולטין כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפיה, אבל מטות שלנו שראשיהם בולטין אינו ניכר בהם הכפייה לא שייך בהם כפייה.

מטה המיוחדת לכלים - אינה צריכה כפייה. דרגש - והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה, אינה צריכה כפייה, אלא מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ. מטה שנקליטיה יוצאים - פירוש, שעצים זקופין לצד ראשה שאי אפשר לכפותה, זוקפה על צדו ודיו.

וכשמברין את האבל - מי שלבו גס בו, מברהו על מטות כפויות. ושאין לבו גס בו, מברהו על מטות זקופות. ולמעלה^[3] בדין ההבראה פירשתיו.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבל חייב בכפיית המטה בפרק אלו מגלחין [טו:]:

ומ"ש ותניא אפילו נתנה ע"ג ספסלים וכו' באבל רבתי [פי"א] וכתבה הרמב"ן בת"ה:

ומ"ש ואין טעם הכפייה כדי שיצטער וכו' אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכו' בפ' אלו מגלחין אהא דת"ר [שם כא.] היה ישן ע"ג המטה ע"ג כסא ע"ג אודני פי' כיסוי הבור גדול מכולן ע"ג קרקע לא יצא י"ח א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כתב הרא"ש אבל אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרי' לעיל תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכולי ואם הפך מטתו וישן ע"ג קרקע כ"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן ע"ג המטה פי' שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן ע"ג החבלים ויתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והיה סבור שזה היה עומד במקום הכפייה וקמ"ל דלא יצא י"ח ולא יצא ידי מצות כפייה עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל בת"ה והביא ראיה מהירוש': ב"ה וכ"נ שהוא דעת הריב"ש בתשובה:

ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שלא יצא עד שישן על גבי מטה כפויה בפ"ד האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב ע"ג מפץ או קרקע ומניח תפילין וטעמו משום דמשמע ליה דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן על גבי קרקע הוא וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ"מ איני יודע מנין לו לחלק לעניין כפיית המטה בין יום א' לשאר ימים והראב"ד כתב על מ"ש וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה ולענין הלכה כיון שהראב"ד והרמב"ן והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ"ש שהם מקילין והלכה כדברי המיקל באבל

ומ"ש וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע וכן המנחמים יושבים עמו ע"ג קרקע דא"ר יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע"ג המטה וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה:

ומ"ש ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית ברייתא פ' אלו מגלחין [כז.]:

ומ"ש ופי' הראב"ד כגון מטות אשתו ובניו וכו' והרמב"ן כתב אם יש הרבה מטות מיוחדים לאכסנאים צריך לכפות כולם וכו' בת"ה:

ומ"ש וא"א ז"ל הסכים לסברת הראב"ד ז"ל בפרק אלו מגלחין:

היו לו י' מטות בי' מקומות וכו' עד אם לבו גס בו כופה ואם לאו אינו כופה הכל לשון הרא"ש בפרק אלו מגלחין והברייתות הללו הם באבל רבתי [פי"א] ומ"ש הדר בפונדק אינה כופה וכו' ירושלמי כתבו הרא"ש בפרק אלו מגלחין:

ומ"ש בשם הרא"ש ועל זה אנו סומכים באשכנז וצרפת שאין נוהגים בכפיית המטה וכו' עד לא שייך בהם כפייה בפרק אלו מגלחין וגם סמ"ג כתב דמטעם זה לא נהגו באלו המלכיות בכפיית המטה: ב"ה כתב הריב"ש סימן ס"ט המטה שלהם שהיתה עשויה מד' קרשים או מד' בריחים ומסריגים אותם בחבלים ועליהם מציעים הכרים והכסתות ובד' קרנותיה היו ד' רגלים ועולים למעלה מעט משפת המטה וההכפייה היא שהופך המטה למטה על פניה והרגלים למעלה ועל צד האחר מן החבלים מציעים הכרים והכסתות ולפעמים עושים ב' נקליטים יוצאים אחד בראשה ואחד לצד מרגלותיה כדי לפרוס עליהם הדין או כילה ומטה כזו א"א לכפותה ולזה אמר מטה שנקליטיה יוצאים זוקפה ודיו כלומר זוקפה על צדה ודיו והמטה שהיו נוהגים בארצינו לא היו עושות כמטה שלהם וא"א לכפותה עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם ראיתי בכל המקומות שמהפכים את הכר או הכסת רמז לזה ואע"פ שלא דברו חכמים אלא במטה של עץ ושל חבלים: ב"ה וכתב הריב"ש שכך היו נוהגים בארצו להפוך הכרים והכסתות: וגם התוספות כתבו בסוף מ"ק (שם) גבי כפיית המטה צ"ל דמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"פ שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל עכ"ל:

ומ"ש מטה המיוחדת לכלים אינה צריכה כפייה:

דרגש והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים וכו' עד סוף הסימן הכל מבואר בפרק אלו מגלחין (שם):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבל חייב בכפיית המטה וכו' בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו):

ואין טעם הכפייה וכו' אלא טעמא כדתני בר קפרא וכו' שם:

ומ"ש שהרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן ע"ג מטה כפוייה בסוף פ"ד דאבל כתב כך והשיג עליו הראב"ד ואמר לא ראיתי שורש לזה עכ"ל ונראה ברור שהרמב"ם כ"כ ע"פ הירושלמי דה"א התם ר"פ מי שמתו מניין לכפיית המטה רבי קרוספא בשם רבי יוחנן וישבו אתו לארץ על הארץ אין כתיב כאן אלא וישבו אתו לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שהיו ישנין על גבי מטות כפויות בר קפרא אמר איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך וגרמתני לכופפה אף אתה כפה מטתך רבי יונה ורבי יוסי תרוויהו בשם רשב"ל חד אמר מפני מה הוא ישן במטה כפויה שיהא נוער בלילה ינזכר שהוא אבל וחרנא אמר מתוך שהוא ישן על מטה כפוייה הוא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל וכיון דבירושלמי מפורש שיהא שוכב על מטה כפויה אע"פ דבתלמודא דידן אינו מפורש ילמד סתום מן המפורש והכי נקטינן אלא דעכשיו לא נהגו כלל בכפיית המטה כמ"ש רבינו בסמוך והוא מדברי התוס' שהבאתי בסימן הקודם וכל המפרשים נמשכין אחריהן והכי נהוג ואין לשנות:

דרכי משה

(א) וכ"כ המרדכי דף שנ"ג ע"ב דאבל יש לו לישב כל ז' ע"ג קרקע:

(ב) וכ"ה במרדכי:

(ג) וכ"ה בריב"ש סימן ס"ט:

1. צ"ל "מטת", ובסמוך צ"ל "ראשה".
2. צ"ל "אינו".
3. בסימן שעח.