טור חושן משפט תיד
<< | טור · חושן משפט · סימן תיד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה שלא בשעת הוצאת זבלים כדי להניחם שם אלא מיד כשיוציאם יוליכם משם אבל בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להוציא הזבל והגלל לר"ה ולצברם כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה: ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל אם יזכה בו אחר ומיהו אם הזיק חייב לשלם ולאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה: בד"א בזבל וגלל שאין בו כל כך היזק לרבים אבל תבן וקש שהם מזיקין יותר לפי שהם ארוכין ומחליקין בהם אדם ובהמה אין לו רשות להוציאם:
ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו בין בעיקר התבן והקש בין במה שהשביחו והוא שזכה בהן מעצמו אבל אם בא לשאול אם יש לו רשות לזכות בהן אין מורין לו כן בגופן אבל כשבחן מורין לו ואם התרו בבעלים ולא סלקן אז מפקירין אותן לכל וכל זה לא איירי אלא בשזכה בהן אחר לאחר שהשביחו אבל אם זכה בהן קודם שהשביחו מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמ"ה שאין מוציאין אותן מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דמוציאין אותן מידו. אע"פ שהן כהפקר אם הוזק בהן אדם ובהמה חייב לשלם:
בית יוסף[עריכה]
אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה שלא בשעת הוצאת זבלים כדי להניחם שם אלא מיד כשיוציאם יוליכם משם משנה בפרק הבית והעלייה (קיח:):ומ"ש אבל בשעת הוצאת הזבלים יש לו רשות להוציא הזבל והגלל לר"ה ולצברן כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ברייתא שם ובפרק המניח (ל.) ובס"פ מרובה (פא:) וקתני טעמא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ ואליבא דהרמב"ם והרא"ש סתם כאן רבינו דבריו שהם סבורים דהלכה כר"י בהא שיש לו רשות לעשות כן כמו שנתבאר בסימן רע"ד ושם נתבאר שאין כן דעת הרי"ף:
ומ"ש ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל אם יזכה בו אחר ומיהו אם הזיק חייב לשלם ולאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה בד"א בזבל וגלל שאין בו כ"כ היזק לרבים אבל תבן וקש שהם מזיקים יותר וכו' אין לו רשות להוציאם ואם הוציאם וזכה בהם אחר הרי הן שלו בפרק המניח (ל.) תנן המוציא את תבנו ואת קשו לר"ה לזבלים והוזק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה ובגמרא לימא מתניתין דלא כר"י דתניא ר"י אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר"ה וכו' אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי ותניא התם כל אלו שאמרו מותרים לקלקל בר"ה אם הזיקו חייבים ור"י פוטר וכתב הרי"ף והרא"ש דלית הלכתא כר"י בהא אלא אפי' במקום שנתנו חכמים רשות אם הזיק חייב לשלם וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' נזקי ממון:
ומ"ש ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו בין בעיקר התבן והקש בין במה שהשביחו שם אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קא מיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן משום שבחן ואמרינן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי דאיתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן רב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן והא רב הונא אפקר חושלי הנהו מותרין הוו. ופרש"י בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי. ת"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן: מותרין הוו. שהתרו כמה פעמים בבעלים. וכתב הרא"ש דהלכה כרב דרבו דזעירי הוה ועוד מילתא דזעירי אתיא כתנאי ומילתא דרב כדברי הכל וגם פשטה דמתני' דכל הקודם בהם זכה משמע כרב דבהם משמע בגופן ולהכי לא הביא רב אלפס אלא המשנה כצורתה וממילא ידעינן כיון שלא הביא מחלוקתם דהלכה כפשטה דמתניתין וטעמא דרב משום דקנסו שבחן אטו גופן הילכך בגלל דלית ליה שבחא לא קניס וכך מפורש בגמרא והלכה כרב הונא אליבא דרב דאמר הלכה ואין מורין כן דקאי כת"ק דרשב"ג ואם התרו בהם ולא סלקום מפקירים אותם עכ"ל וגם הרמב"ם בפי"ג מהל' נזקי ממון פסק כרב אלא שלא כתב שאין מורין כן משמע דס"ל דהא דקאמר בהלכה ואין מורין פליגי דיחויא בעלמא הוא דאל"כ לא הו"ל לרב לסתום דבריו:ומ"ש וכל זה לא איירי אלא בשזכה בהם אחר לאחר שהשביחו אבל אם זכה בהם קודם שהשביחו מיבעיא ולא איפשיטא שם בפ' המניח:ומ"ש בשם הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות נזקי ממון ולטעמיה אזיל דבכל ספיקא דדינא אי תפס אין מוציאין מידו והרא"ש פסק בפרק המניח בדין זה דמוציאין מידו ואיהו נמי אזיל לטעמיה דסבר דספיקא דדינא אי תפס מפקינן מיניה כמבואר לעיל סימן שפ"ח וסימן ש"צ: ומה שאמר אע"פ שהן כהפקר אם הוזק בהם אדם ובהמה חייב לשלם אדלעיל קאי שכתב ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו: וזה שכתב שאם הוזק בהם חייב לשלם מבואר שם במשנה:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה. משנה ס"פ הבית והעלייה המוציא זבל לר"ה המוציא מוציא והמזבל מזבל דאינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לר"ה והנושאו יהא מזומן לנשאו לשדה ולגינה לזבל ועל פי פי' הראשון דתוס' לשם ובפרק המניח (דף ל') דפשיטא ליה לתלמודא דמתני' איירי שלא בשעת הוצאת זבלים ויש לו רשות שעה קטנה להניח שם זבלו כדי להוציא מיד לשדה ולגינה ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא כפי' השני דתוס' לשם דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני והמזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל ושפיר יש לו רשות להניח ל' והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ"ל דמזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק דלפי זה איכא למימר דשלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא וכ"כ בנ"י להדיא וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון שלא כתב היתר להוציא שלא בשעת הוצאת זבלים משמע שאינו רשאי להוציא כלל לר"ה אבל דעת רבינו אין כן אלא כפי' הראשון דתוספות ופירוש שעת הוצאת זבלים נראה מדברי התוס' דהוא שעה שרגילין לזבל ומוציאין הזבלים לשדה ולגינה ועיין במ"ש בסימן רע"ד בס"ד: אבל בשעת הזבלים יש לו רשות וכו'. ברייתא בפרקים הנזכרים שעל כן הנחיל יהושע את הארץ ועיין לעיל בסימן רע"ד דהרי"ף חולק בזה וכאן סתם רבינו דבריו ע"פ דעת הרא"ש ונראה מדכתב הרמב"ם ורבינו הזבל והגלל אלמא דאתא לאורויי דאפילו בדאיכא גללים הרבה ומעלים ריח רע ומיאוס רשאין להניחן ברשות הרבים ולא דמי לקוטרא ובית הכסא דאסור כדלעיל בסימן קנ"ו דמידי דקביע הוא לימים מרובים אבל הכא צריך לפנותו לאחר שלשים יום ועוד דכאן לא סגי בלאו הכי שהרי צריך הוא שיהא נישוף בר"ה ברגלי אדם וברגלי בהמה אבל קוטרא וב"ה יכול הוא לעשות בשלו בענין שלא יגיע כלל נזק לחבירו: ומ"ש ולצברן כל ל' יום וכו'. ז"ל רש"י בסוף הבית והעלייה וצוברו כל ל' יום מל' לל' יום חוזר וצוברו כדי שיהא נישוף יפה עכ"ל אבל בתוס' לשם ובפרק המניח איתא להדיא דמפרשים כל ל' יום בלחוד יש לו רשות להניחם לשם לא יותר וכך הוא בהגהות אשיר"י פרק המניח על שם פר"י וכן נראה מפרש"י פרק המניח שכתב וז"ל כל ל' יום רשאי להניחם שם עכ"ל אלמא דלהניחן בר"ה קבעו זמן ל' יום לא על מה שיהא צוברן מל' לל' וכן נראה מבואר מל' הרמב"ם שם שכתב יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לר"ה בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה עכ"ל אלמא דלהוציאן לר"ה ולצבור אותם שם קבעו זמן ל' יום אבל לאחר ל' הכל אסור גם דברי רבינו אפשר לפרש כך וכך הבינם בעל שלטי הגיבורים בס"פ הבית והעלייה וכן עיקר:
ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל וכו'. ברייתא שם: ומ"ש ומיהו אם הזיק וכו'. שם:
ומ"ש בד"א בזבל וגלל וכו'. פסק כאוקימתא דרב אשי לשם דתבן וקש הוא דאסור להוציאם כלל:
ומ"ש ואם הוציאם וזכה בהן אחר וכו'. פסק כאוקימתא דגמ' דכ"ע רב וזעירי קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן פליגי והלכה כרב דהיכא דאיכא שבחא הלכה דקנסינן גופן משום שבחן ואין מורין כן לקנוס בגופן אבל בשבחן מורין לו כן אבל היכא דלית ליה שבחא לא קניס בגופן: ומ"ש ואם התרו וכו'. שם אוקימתא דגמ': ומ"ש בשם הרמ"ה ואין מוציאין אותו מידו. טעמו דס"ל כהרמב"ם דבספיקא דדינא נמי אם תפס אין מוציאין מידו והרא"ש אזיל לטעמיה דבספיקא דדינא מוציאין אותו מידו וכמבואר לעיל בתחלת סימן שפ"ח ס"א וס"ד ובסי' ש"צ ס"א וס"ב וע"ל בסוף סימן שצ"א כתבתי לדעת רבינו דמחלק בין בעיא דלא איפשיטא ובין בעיא דאסיקנא בתיקו:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכתב המרדכי סוף ב"מ בשם מוהר"ם דמאחר דמותר להוציא זבלו לר"ה כדי לפנותו לאלתר כ"ש מים נקיים ושופכין שאין שוהין ומתעכבין בר"ה ואין בני ר"ה יכולין לעכב על ידו להוציא מי בורו ושופכין לר"ה ואפילו בימות החמה ואפי' ביבין ומערות שהם סרוחים אם דעתו לפנותן לאלתר יש להם רשות ולתקן בור בר"ה עמוק פחות משלשה טפחים נראה דאין בני מבוי יכולין לעכב והביא ראיה לדבריו ע"ש: